א.פתיחה
ב.התבוננות בתורה
ג.התבוננות בדינים נוספים:
-דין
זקן ממרא,
-העמדת
דיינים בכל עיר ועיר,
-דיינים
סמוכים,
-סתירת
דין של מי שברח,
-סנהדרין
שגלתה ממקומה,
-הסוגיה הראשונה במסכת סנהדרין.
ד.מסקנה וסיכום
א.פתיחה
כשאנו באים ללמוד על הסנהדרין בעם ישראל ועל מערכת המשפט של בתי הדין
צריך להבין מאיפה הסנהדרין יונק את כוחו? כלומר מהו המקור שעליה נשענים הדיינים
בפסיקה שלהם? ממה נובעת תפיסות העולם שלהם?
לכאורה ברור שהיינו עונים לשאלה זו: על התורה ועל ההלכות. על פי מה שכתוב
בספרים כאשר הם מנסים לראות כמה שיותר מהו ה"תשובה הנכונה" לכל מצב ומצב
שמגיע אליהם. מערכות בתי המשפט האזרחיים במדינת ישראל (וגם בכל העולם אצל הגויים)
נראה שיונקת את "השראתה" פשוט מההגיון הפשוט הבריא האנושי. אין
לבתי המשפט התיימרות להיות קשורים לה' וכיוצא בזה. הם מנסים לארגן את החברה בצורה
הכי נכונה, הכי הוגנת, הכי מוסרית, כאשר את אמות המידה למוסר זו קובעת הנורמאליות
של האנשים או קביעת הרוב. אם כן, נראה שבתי המשפט האזרחיים נשענים על ההגיון (לפי
המקום והזמן) ואילו בתי הדין והסנהדרין נשענים על התורה הכתובה ועל ההלכה
(והם משתמשים בשכלם הבריא על מנת להבין מהי ה"תשובה הנכונה"). במאמר זה
ננסה להראות שזה לא לגמרי נכון. אנחנו ננסה להראות שבית דין שואבים את כוחם ממקור
הרבה יותר חזק והרבה יותר עוצמתי מאשר השכל שלהם נטו. המאמר ינסה להבין מאיפה הם
יונקים את כוחם ואת השראתם לפסיקה, לאיפה הם "נושאים עיניים"?
נתבונן קצת מפסוקים בתורה ובדינים על מנת למצוא תשובות:
ב. התבוננות בתורה
בפרשיית מינוי שופטים מובא:
דברים פרק טז:
(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ
אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט
צֶדֶק:
(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד
כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת
הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
(כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְקֹוָק
אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:
(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
רש"י :
למען תחיה וירשת – כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן
על אדמתן:
התורה מצמידה בין פסוקים של מינוי הדיינים למצוות אחרות. יש מקום
להבין את הקשר שבין הנושאים השונים.
רש"י במקום אחר, בפרשת משפטים מסביר מדוע הצמידו את פרשת הדינים
(פרשת משפטים) לפרשיית המזבח (בסוף פרשת יתרו):
רש"י שמות פרק כא:
ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל
המקדש [המזבח]:
צריך להצמיד את הדיינים למזבח, מבחינת המיקום של הדיינים.
שאלות:
מה המטרה?
האם זהו המקום הכי מכובד?
האם יש סיבות נוספות?
בהתבוננות מעמיקה יותר רואים שיש קשר ממשי בין הנושאים.
נחזור לפסוקים בספר דברים. נסתכל על הדין שמובא מיד לאחר מצות מינוי
הדיינים- איסור נטיעת "עץ" (אשירה) בהר הבית:
בהתבוננות על פסוק כא' רואים שיש "משחק לשון" בין שני
איסורים שונים:
א.
איסור נטיעת אשירה של עבודה
זרה.
ב.
איסור נטיעת כל עץ (סתמי)
בהר הבית.
מעצם העובדה שהתורה מלמדת את שני העניינים מאותו פסוק צריך להבין
שיסוד האיסור הוא זהה. צריך להבין שאותו בעיה של עץ אשירה שהיא ע"ז, ע"י
כוונת הנוטע ותכלית הנטיעה, מתקיימת בנטיעת כל עץ סתמי בהר הבית. בפשטות
הסיבה היא שנטיעה בצמוד לקודש זה יותר חוצפה כלפי הקב"ה מאשר במקום שהוא רחוק
יותר. זה יותר דומה לצלם בהיכל. אך עדיין יש לשאול- אם זה סתם עץ ללא כוונת עבודה
זרה מדוע שיקבל העץ הזה משמעות שלילית של איסור (ממש כמו ע"ז) ?
הדבר היחיד שניתן לתלות בו הוא המקום- הר הבית. צריך להבין שקדושת
ההר כל כך "טעונה" ועמוסה תכונות, עוצמות ושכינה, ממילא אין שם שום דבר
שיכול להישאר "ניטרלי" סתמי. כל דבר שיושם שם יקבל מיד משמעות של
עבודת פולחן. או לשמים או לע"ז. יוצא שבנטיעת עץ סתמי בהר הבית העץ מיד
שואב ויונק משמעות כמו שעץ ע"ז בשאר המקומות בעולם מקבל ע"י הכוונה
ותכלית הנוטע מהמקום שבו הוא נמצא.
מכאן יש מקום לחזור ולהבין את מטרת ההצמדה של הדיינים למקום המזבח.
האם ניתן לומר שהתורה רוצה שבית דין והסנהדרין ישאבו את כוחם ממקום
הר הבית?
על מנת לחזק את הכיוון הזה ואת השלכותיה נתבונן על מקורות נוספים ועל
ההלכות המוכיחות את הכיוון.
הגמרא במסכת סנהדרין מביאה אמירה חריפה:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז עמוד ב
כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה
בישראל, שנאמר +דברים ט"ז+ שפטים ושטרים תתן לך וסמיך ליה +דברים ט"ז+
לא תטע לך אשרה כל עץ. אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים – כאילו נטעו אצל מזבח,
שנאמר +דברים ט"ז+ אצל מזבח ה' אלהיך.
על פי הגמרא דיין שאינו הגון בעצם זהה לאשירה . וזה מפני הצמדת
הפסוקים שבין מצות מינוי דיינים לאיסור נטיעת אשירה. גמרא זו בהחלט מאשרת את
הבנתנו.
מהמשך הפסוקים מגמה זו באה לידי ביטוי בצורה חריפה יותר:
דברים פרק יז
(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר
יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:
(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן
הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת
כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:
(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר
יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין
וּשְׂמֹאל:
רש"י :
וקמת ועלית – מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות:
(ט) הכהנים הלוים – הכהנים שיצאו משבט לוי:
ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו
אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך:
(יא) ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל
שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל:
הסתכלות בפסוקים וברש"י מעלים מספר תמיהות:
מדוע שנקשיב לדיין שהוא ברמה נמוכה?
לכאורה אם הוא ירד מהרמה הנדרשת אין צורך להקשיב לו?
ושמא תאמר שאין מה לעשות וזו כורח המציאות אז מדוע צריך גם לקבל את
הטעויות שלו?
אם הוא אומר על ימין שהוא שמאל ואתה יודע על טעות הוא לכאורה מאבד את
הלגיטימציה של הפסיקה שלו?!
דקדוק בפסוקים מראה שהמקור להוראתם הוא "מן המקום ההוא"
.
בהמשך נראה השלכות הלכתיות רבות מהמילים הללו.
יוצא לפי זה שעצם המיקום של הדיינים ב"מקום ההוא" הוא זה
שנותן להם את האולטימטיביות על הוראתם. הם נאחזים במקור השראה שהיא למעלה
מהטעויות וחילופי הזמנים והדורות. בעצם ניתן לומר ש"המקום ההוא" הוא
קובע את האמת. כלומר הוא האובייקטיביות עד כדי כך שהוא מעין השלמה למה שירידת
הדורות גרמה והוא גם הופך את הימין המעוות ל"ימין הנכון".
לכן גם כן מבאר רש"י במקום:
" כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על
אדמתן", כי מצות מינוי דיינים קשורה קשר ישיר לארץ.
ג.התבוננות בדינים נוספים
נבחן כמה דינים נוספים.
כיוון זה מתחדד מדין של זקן ממרא:
דין זקן ממרא
הגמרא במסכת סנהדרין מביאה דין לגבי זקן ממרא שמורה הוראה כנגד בית
הדין הגדול:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יד עמוד ב
אמר רב יוסף, תא שמע: מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו
המראה – תלמוד לומר +דברים י"ז+ וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.
רש"י :
בית פגי – מקום לפנים מן חומת העיר, ונדון כירושלים לכל דבריו.
מצאן – זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית.
יכול תהא המראתו המראה – לידון בחנק.
זקן ממרא שחייב מיתה על הוראתו הלכה כנגד הסנהדרין מתחייב מיתה רק
כאשר הסנהדרין במקומם.
השאלות:
וכי אם הם לא במקומם זה פחות חוצפה?
הרי לכאורה כל הבעיה בזקן ממרא זה על עצם הוראתו כנגד הסנהדרין!
מה זה משנה איפה הם נמצאים בדיוק באותו זמן?
בכלל, בית פגי זה ממש קרוב וזה בתוך ירושלים, מדוע שזה יהיה תלוי
במיקום של הדיינים באותו זמן?
מה זאת אומרת "המקום גורם"?
יוצא לפי זה, שכן- המקום גורם כפשוטו. הבעייתיות בהוראת הזקן ממרא
הוא לא בהוראתו כנגד הסנהדרין עצמם אלא כנגד ה"סנהדרין שהם במקום ההוא".
פירוש הדבר שעיקר הבעיה הוא לא באנשים אלא במקום. זה ניתן להבין רק אם נאמר שכל
כוחם והשראתם של הסנהדרין הוא מהמקום.
התוספות מבאר שההקפדה על המיקום של הסנהדרין בדין זה של זקן ממרא קיים
יותר מהרגיל בשאר מקומות:
תוספות מסכת סנהדרין דף יד עמוד ב:
מלמד שהמקום גורם – ואע"ג דבמעשר שני כתיב נמי מקום ומעשר שני
נאכל בכל העיר הכא גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה
…
לפי התוס' סנהדרין שואבים את כוחם ממקום ספציפי מאוד. בניגוד
לדינים אחרים שתלויים במקום כללי יותר הדיינים זה הרבה יותר "מדע
מדוייק".
כך גם לומד הירושלמי: (מפסוק אחר באותו פרשייה)
תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק א הלכה א
אין חייבין עד שתהא הורייה מלישכת הגזית אמר רבי יוחנן טעמא דהך
תנייא מן המקום ההוא אשר יבחר יי' .
על מנת לחזק את המגמה נתבונן בעוד דינים שמקשרים בין הדיינים למקום:
העמדת דיינים רק בארץ ישראל בכל פלך
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק א הלכה ב:
אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא
בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך
שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך.
יוצא שהחיוב המלא של מינוי דיינים הוא רק בארץ ישראל.
מדוע?
וכי בחו"ל לא צריך לתיקון מדיני?
מה יש בארץ ישראל שאין בחו"ל?
נתבונן בדין נוסף- דין הדיינים הסמוכים:
דיינים סמוכים
רוב דיני התורה (למעט דיני ממונות שבהם ניתן להסתפק בדיינים הדיוטות)
צריך שידונו בדיינים "סמוכים".
מי הם נקראים דיינים סמוכים?
מבאר הרמב"ם:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד הלכה ד:
אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים
החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אותן.
הסמיכה נוהגת רק בארץ ישראל.
האם בחו"ל אין תלמידי חכמים כמו בארץ ישראל? האם יש כאן עניין
יותר מזה?
נתבונן על דין נוסף:
סתירת דין שנידון מחדש בארץ ישראל
הגמרא דנה בנידון להורג שברח:
תלמוד בבלי מסכת מכות דף ז עמוד א
דתניא, רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: ברח מארץ
לחוצה לארץ – אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ – סותרין את דינו, מפני
זכותה של ארץ ישראל.
סנהדרין נוהגת כו'. מנא ה"מ? דתנו רבנן: +במדבר ל"ה+ והיו
אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם – למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ;
א"כ, מה תלמוד לומר +דברים י"ז+ בשעריך? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל
פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל
עיר ועיר.
רש"י :
מפני זכותה של ארץ ישראל – אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות.
על פי הגמרא יוצא שנידון שנגמר דינו למות ,שברח לא"י סותרים את
דינו.
והדבר תמוה:
איך אפשר לעוות את הדין?
מה ההגיון בדבר הזה?
הרי לא מדובר על ניחושים של הבית דין, אלא על עדים והתראה ודיינים
שחקרו ודרשו את העדים וביררו את הדבר עד הסוף!
האם ניתן לומר שהדין בארץ ישראל הוא שונה מהדין בחו"ל?
מה זאת ההסתמכות המיסטית הזאת שאולי ימצאו לנידון זכות?
וכך פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יג הלכה ז -ח:
מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום
שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני
ופלוני עדיו הרי זה יהרג, במה דברים אמורים ברוצח אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו
עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, והוא שיעידו בבית דין של עשרים ושלשה.
מי שנגמר דינו בבית דין שהיה בחוצה לארץ וברח לבית דין שבארץ ישראל
סותרין את דינו על כל פנים ואם היו אותן בית דין עצמן שנגמר דינו בפניהם אין
סותרין את דינו אף על פי שגמרוהו בחוצה לארץ והם עתה בארץ ישראל.
ההבנה היחידה שיכולה להסביר בהלכה הזאת היא רק אם נאמר ש"המקום
גורם" בצורה מוחלטת. אכן הדין של ארץ ישראל הוא שונה מהדין בחו"ל. בארץ
ישראל הדין לא בנוי רק על הידע השכלי והגדלות בתורה. בארץ ישראל יש את הארץ שעליה
עומדים הדיינים (תרתי משמע).
המקור החריף ביותר למגמה זו:
דיני נפשות פסקו משגלתה סנהדרין ממקומם
הגמרא מספרת על תהליך הפסקת דיני נפשות בעם ישראל:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד ב:
מ' שנה עד לא חרב הבית – גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות. למאי הלכתא?
א"ר יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות. דיני קנסות סלקא דעתך? והאמר
… אלא שלא דנו דיני נפשות. מ"ט? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי
למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו, דכתיב:
+דברים יז+ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם.
רש"י :
כי היכי דלא ליחייבו – רוצחים קטלא דאין דנין דיני נפשות אפילו
בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהיתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה
והוא לשכת הגזית.
המקום גורם – לחייב הנדון ואם אינם שם לא ידונו והאי קרא בדיני נפשות
קאי כי יפלא ממך דבר בפרשת שופטים ושוטרים בזקן ממרא.
עיון בגמרא מעלה מספר תמיהות:
לכאורה ההפסקה של דיני נפשות בעם ישראל היתה צריכה להיות מפני נפילה
כללית של העם, מכאן יוצא שזאת לא הפסקה אוטומטית?!
איך הסנהדרין יכולים לוותר על האמת?
אם הרוצחים חייבים יתה איך הם יכולים להעלים עין?
האם אכן ההעתקה למקום קרוב ליד לשכת הגזית אכן פוטרת את הרוצח? הרי מה
בסך הכל השתנה?
איזה מן גזירת הכתוב זה?
מכאן אנו למדים שבית דין בצורה יזומה ומלאכותית החליטו (!)
לגלות ממקומם ולוותר על כוחם. לא מדובר פה על נפילה של הדיינים או בסוג של ירידת
הדורות רגילה. כל עוד הסנהדרין עוד ישבו במקומם כל כוחם עדיין היה וחיובי מיתה היו
צריכים להמשיך. בית דין החליטו לגלות. יוצא לפי זה שאין זה מעלה "כללית"
ומיסטית. מדובר על מעלה ומדריגה שהיא מסויימת ממשית ופיזית- עצם המקום
המסויים וישיבה במקום בפועל.
(הערה:
לאור זאת יש מקום לדקדק במיקום הסנהדרין הספציפי יותר:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כה עמוד א:
אמר אביי: שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש, וחציה בחול
סתם ניתן לזרוק שאולי מטרתם לחבר בין קודש לחול…).
לסיום נביא עוד כיוון אחד מפתיחת המסכת מהסוגיא הראשונה במסכת סנהדרין:
הסוגיא הראשונה במסכת סנהדרין
הגמרא דנה בדינים השונים ומגיעה למסקנה שבדיני ממונות של "הודאות
והלואות" ניתן להסתפק בשלושה דיינים הדיוטות, ואילו ב"גזילות וחבלות"
חייבים דיינים מומחים סמוכים. זהו עיקר מסקנת הגמרא.
על זאת מקשים מספר ראשונים:
איך יתכן לומר כן, הרי אנחנו יודעים שבבבל דנו דיני גזילות וחבלות
ואנחנו יודעים שבבבל מצויים רק דיינים שהם הדיטות!?
איך ניתן להסביר זאת כנגד הגמרא שחייבה לדון דינים כאלה בדיינים
מומחים דווקא?!
נביא את תשובות הר"ן והרמב"ן:
חידושי הר"ן: סנהדרין ב:ד"ה
"ובדין הוא דלבעי מומחין":
"אבל בגזילות וחבלות לא עשו כלל
תקנה בארץ ישראל (להסתפק בהדיוטות) לפי שהנגזל או הנחבל ילך אצל מומחים שהם מצויין
שם ומשנתנו שנויה בארץ ישראל ומשום הכי אמר רבא דתרתי קתני דיני ממונות
דהיינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות מן התקנה האחרונה כדי שלא תנעול דלת בפני
לווין אבל גזילות וחבלות צריכין שלשה מומחין לפי שהמומחין מצויין שם ולא הוצרכו
לעשות תקנה להתיר הדיוטות…"
חידושי הרמב"ן סנהדרין כג.
ד"ה "וכן מה שהעלו":
וכן מה שהעלו באותה שמועה גזלות וחבלות
בשלשה מומחין הוקשה להם לראשונים ז"ל שהרי דיני גזלות דנין אותן בבבל…ואני
אומר במקום מומחין נשנית משנה זו…ולפי שמשנה זו עם שאר כל המשניות בארץ ישראל נשנו ובזמן סמיכה לפיכך שנו כאן
סתם, אבל גזלות וחבלות של בבל לא נשנו כאן
כלל…"
ע"פ הרמב"ן והר"ן
הפיתרון לקושיה הוא בכך שסתמא דגמרא שבנויה על המשנה נאמרה על ארץ ישראל. ( הדבר מחודש שהרי התלמוד הבבלי בדרך כלל מדברת
לכלל הדינים ואם יש חילוק בין בבל לארץ ישראל היא מציינת זאת באומרה: "הא לן
והא להו" וכו'). יוצא שהמשנה והמסכת וכל הסוגיא הראשונה והדף הראשון בגמרא
דיברה רק על ארץ ישראל ששם מצויים מומחים. ניתן להבין זאת לאור האמור לעיל שכל
כוחם וסמכותם של הסנהדרין תלויה במקום.
ד. מסקנה וסיכום
ראינו שמקור סמכותם של הדיינים נובעת
מהמקום. זה ראינו ממקומות רבים- ההצמדה של מצות מינוי דיינים לנטיעת עץ בהר הבית,
החיוב לשמוע לדיין של הדור ולטעויות שלו "מן המקום ההוא", הוראת זקן
ממרא שחלה רק כשהסנהדרין במקומם, מצוות מינוי דיינים מלא רק בארץ ישראל, דין
הסמוכים שקיים רק בארץ ישראל, דין אחד שברח לארץ ישראל שסותרים את דינו, סנהדרין
שגלו בכוונה ממקומם ומפירושי הראשונים על הסוגים הראשונה במסכת.
פירוש הדבר שהדיינים נשענים על משהו
מאוד "יציב" בפסיקתם. הם יושבים על המקום הקדוש, כלומר דבר אובייקטיבי.
משם הם שואבים ויונקים את הכל. "המקום גורם". זה קצת מהפך בתפיסה שהם
מקבלים הכל מהשמים. אנחנו רגילים לחשוב שהמקור להשראת השכינה של הדיינים והפסיקה
של הדין אמת הוא מכוח איזה "סייעתא דשמיא שהם מקבלים מהשמים. לפי האמור יוצא
שלא מהשמים מקבלים את השראתם אלא מהארץ. ברור שצריך להיות לזה השלכות דיניות
נוספות וכן בפרטי הפסיקה של הבית דין וכן הבדלים בין בתי הדין השונים של שלושה,
עשרים ושלושה ושבעים ואחד. אם נשווה את הסנהדרין למשפט האזרחי נוכל לומר
ש"ההגיון" של הסנהדרין אינה נובעת רק מהתפיסה שלהם וההגיון השכלי שלהם
בתוך התורה הכתובה אלא על הכוח ושכינה שהם מסוגלים להפיק מהמקום והארץ.