וילך: מנבואה לקריאה בתורה

נסיגת הכוח
הנבואי הפועל, מול הניצבות האנושית עם כוח "קריאתה בתורה".

הגעת "נציבותו"
– זקיפות קומתו של האדם למעמד המקביל לחוקיות השמים והארץ, דוחקת את הכוח הנבואי
הפועל [1]
מלהוות הגורם המרכזי ביצירת הוויית החיים האלוהית, ומעבירה את מרכז הכובד לאדם האנושי,
היוצר את הוויית חיים זו מכוח הכתוב בתורה.

"וילך
משה.." היא כאותה הליכה של משה אל דתן ואבירם[2] הניצבים לקראת משה ואהרון
בצאתם מפרעה[3],
ובפרשת קורח[4],
המבטאת, נסיגת כוח מנהיגותו הנבואית, מול ניצבות האדם, שהיא הגורם המוביל עתה את
הוויית החיים האלוהית. נסיגה זו (שאינה יכולה להתבאר רק מהצד השלילי שבה), פותחת
את השלב הבא בהופעת האדם את הוויית החיים האלוהית, באופן שעתה אין בבסיסה את כוח
ההוויה הגופי האלוהי הפועל המיוחס למשה – כוח אלוהי מוחלט[5], המתייחס במהותו לשלב הבראשיתי
של הבריאה[6] בה המציאות האנושית היא אלוהית
בעצמיותה ובגופיותה[7],
שכולה במגמת הובלה של מלכות[8], שעל כן גם ה"תורה"
המופיעה מכוח זה[9],
היא בעלת הווייה עצמית גופנית, בעוצמה של הובלה. כל הבסיס הזה המובע דרך אישיותו
של משה, נסוג לאחור[10] מול הווייתו הניצבה של האדם
האנושי, שכוח הוויית החיים האלוהית אינה טמונה בו בעצמיותו באיחוד מושלם, אלא היא
"הולכת לפניו"[11], ומקבילה לו[12], כשאנושיות זו נזקקת היא
באופן קבוע לחיזוק המגמות האלוהיות שבה[13]. ברמת קשר זו, היכולת להופעת
הוויית החיים האלוהית במציאות, היא מכוח התבוננות האדם בתורה הכתובה ובתורה שבעל
פה[14]. אם בשלב הקודם שב"אתם
נצבים היום כלכם", ניצבות האדם כתכונת חיים מוחלטת כ"יום", הופיעה
קשר קיומי מוחלט להוויית החיים האלוהית, שאינו תלוי בזמן ובבחירה – "כי את
אשר ישנו פה עמנו עמד היום…ואת אשר איננו פה עמנו היום"[15], הרי בשלב זה של נסיגת כוח
ההוויה הגופי האלוהי הפועל, מול התחזקות הניצבות
האנושית של האדם, הקשר להוויית החיים האלוהית, הוא קשר התלוי בקריאת התורה הכתובה,
לבנים המוגדרים כ"לא יודעים" – "…תקרא את התורה הזאת נגד כל
ישראל באזניהם. הקהל את העם…למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'…ובניהם אשר לא
ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוהיכם…"[16

ביאור
רש"י את פרשת "קריאת התורה", יוצר הרחבה נוספת של שלטון האדם
בהופעת הוויית החיים האלוהית מתוך "קריאתו בתורה". 1) בעוד הכתוב מייחס
את זמן הקריאה לזמן השמיטה[17], רש"י (המבטא את ממד
התורה שבעל פה ביחס לכתוב) מייחס קריאה זו למוצאי שביעית[18] מתוך שמצד היבול הנקצר,
מציאות השביעית עוד קיימת[19]. הגדרה שכזו את זמן השמיטה,
מלמדת על התחזקות נוספת של הוויית האדם בהופעת המגמות האלוהיות, שהרי ההתייחסות
לזמן לא מצד ה"זמן" עצמו, אלא מצד היבול הנקצר, מטה את המציאות לדרכי
הוויית עולמו של האדם. 2) בעוד שמן הכתוב משמע שהקראת התורה מתייחסת לכוהנים
ולזקנים[20], הרי רש"י על בסיס לשון
היחיד ("תקרא"), מייחס קריאה זו למלך[21]. עובדה זו מעבירה את
ה"מפתח" להופעת הוויית החיים האלוהית, מן הממד המנהיגותי הנבדל
שבמציאות, לממד השלטוני הקרוב יותר ל"ככל הגויים", ובכך מחזקת חיזוק
נוסף את שלטון ניצבתו של האדם בהופעת הוויית החיים האלוהית.

 

 

התורה
כ"שירה".

המעבר
מדיבור משה לדיבור ה'[22], מוביל את הוויית החיים
האלוהית רמת התפתחות נוספת. במקביל להחלשות הנוספת  של כוח ההוויה הגופי האלוהי הפועל המיוחס למשה[23], מתחזקת  ניצבותו האנושית של האדם בהובלת הוויית החיים
האלוהית, עד כדי שכשלון הובלת האנושיות את הוויית החיים האלוהית, והסתרת הפנים[24], הופכים להיות חלק בלתי נפרד
מחוקיות החיים האלוהית[25]. ברמת דומיננטיות שכזו של
הקיימות האנושית בהופעת הוויית החיים האלוהית, אין התורה ברמת קריאה שמיעה ולמידה[26], יכולה להוות את הגשר המקשר
לעולם ההוויה האלוהי, מתוך היות רמת הופעה זו רחוקה מידי מן הממד האנושי. ברמה זו,
יכולה התורה להשפיע רק כ"שירה[27]. מתוך היות השירה בעלת
הרמוניה גדולה יותר עם המציאות, ומתוך יכולת הרמוניה זו לשאת תכנים עמוקים
ומורכבים מעבר למה שיכולה לשאת המילה הסיפורית, מובלים תכני הוויית המציאות
האלוהית שקשה להם להיקלט ברמת ההכרה הסיפורית, להתחבר להוויית המציאות האנושית דרך
ההרמוניה השירית.

התורה
כחוקיות קיומית סגולית בצד לוחות הברית:

תפיסתה
השירית של התורה המאפשרת חיבור הוויית החיים האלוהית להוויית החיים האנושית, בדרך
העוקפת את הקושי להופעתה דרך ההכרה ה"סיפורית", היא שלב הביניים לקראת
הפיכתה של התורה לחוקיות סגולית כדוגמת לוחות הברית[28]. מהלך זה הוא ביטוי להעמקה
נוספת של השפעת הוויית החיים האנושית ("נצבות האדם") במציאות, עד לרמה
שאף קשירת הוויית החיים האלוהית דרך התורה, כבר אינה יכולה להתבצע ברמה ההכרתית,
מתוך היותה רחוקה מידי מן ההווייה האלוהית, שעל כן "נאלצת" היא התורה
להשפיע את השפעתה דרך הממד הסגולי, כדוגמת השפעתם הקיומית הסגולית של לוחות הברית.
מחלוקת חכמי ישראל על מיקום ספר התורה אם בדף הבולט מן הארון מבחוץ, ואם מצד
הלוחות בתוך הארון[29], היא מחלוקת על רמת הופעתה
הסגולית של התורה, אם בסגוליות המקבילה לזו של הלוחות, המגיעה עד כדי הסתרה גמורה
מעיני ההכרה, או ברמה סגולית נמוכה יותר, המשאירה עוד את התורה מחוץ לארון.

 

---

[1] שהינו מצב בו הוויית האדם בגופו מופיעה את הוויית החיים האלוהית, מציאות
המופיעה באופן הבסיסי שלה והאקטיבי ביותר שלה, במשה.

[2] "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה…ויקם משה
וילך אל דתן ואבירם…". רש"י: "ויקם משה – כסבור שישאו לו פנים
ולא עשו" (במדבר טז, יב).

[3] שמות ה', כ'.

[4] במדבר טז, כז.

[5] מוחלטות המוזכרת בדברי משה – "אנכי היום…", שמשמעותו: משול
כיום – "קיים כחמה ובלבנה וככוכבים" (כפי הביאור על הכתוב בדברים א'
י'), ומושלם כיום – "מה ת"ל היום, מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם
של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר (שמות כג) את מספר ימיך אמלא".

[6] מהות זו שבהוויית "משה", נלמדת מעצירת המשכיות השפעתו של משה בן
מאה עשרים: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת
ולבוא" (דברים לא, ב'). כיוון שאין הכתוב בה לבשר לנו באופן סתמי את גילו של
משה, יש לייחס את עצירת צאתו ובואו של משה בן מאה עשרים, לעצירה המהותית של דור
המבול אף הם בגיל זה: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו
ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו' ג'). הגמרא (חולין קלט ע"א), אף היא
מחברת בין הוויית דור המבול להווייתו של משה: "משה מן התורה מנין בשגם הוא
בשר".

[7] על מהות הווייתם של בני דור המבול אנו למדים מפסוק לפני ואחרי:
"ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר
בחרו…הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלוהים אל בנות האדם
וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם". מכאן אנו למדים על היות מרכז
ההוויה האלוהית בארץ, כשיכולת הזיווג שבין בני השמים ובני הארץ, מלמדת על אלוהיותו
העצמית של הגוף.

[8] שהיא כוח ההוצאה וההבאה – "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא,
ב'), כפי הוצאת והבאת המלך: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם
וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" רש"י: "אשר יצא לפניהם – לא
כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני
שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר
(יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א
יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש (במדבר כז, יז).

[9] כפי ביאור רש"י המייחס את ה"לצאת ולבוא" לדברי תורה –
"…ד"א לצאת ולבא בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות
החכמה" (דברים לא, ה').

[10] "…לא אוכל עוד לצאת ולבוא…" (דברים לא, ב').

[11] "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך…" (שם שם, ג').

[12] "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך…יהושע הוא עבר לפניך כאשר
דבר ה'" (שם שם).

[13] "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלוהיך הוא ההלך עמך לא
ירפך ולא יעזבך" (שם שם ו').

[14] "ויכתב משה את התורה הזאת…ויצו משה אותם לאמר…בבוא כל
ישראל…תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם…" (דברים לא, ט'-יא).

[15] דברים כט, יד.

[16] דברים לא, יא-יג.

[17] "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות…" (דברים לא, י').

[18] "מקץ שבע שנים – בשנה ראשונה של שמטה שהיא השנה השמינית…"
(רש"י שם).

[19] "…ולמה קורא אותה שנת השמטה שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של
שביעית היוצא למוצאי שביעית" (המשך רש"י).

[20] "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי…ואל כל זקני
ישראל. ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים….תקרא את התורה הזאת נגד כל
ישראל…" (דברים לא, ט'-יא).

[21] "תקרא את התורה הזאת – המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים כדאיתא במס'
סוטה על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה" (דברים לא, יא).

[22] "ויאמר ה' אל משה הן
קרבו ימיך למות קרא את יהושוע והתיצבו באהל מועד…" (דברים לא, יד).

[23] החלשות המובעת דרך שינוי הלשון ביחס למציאות משה. בעוד משה נוקט בלשון
"לא אוכל עוד לצאת ולבוא", נוקט ה' בלשון "הן קרבו ימיך
למות", כשהחלשות זו מתגברת בהמשך: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם
אבתיך…" (דברים לא, טז)..

[24] "ואנכי  הסתר  אסתיר פני ביום ההוא…" (דברים לא, יח).

[25] כפי שמביא הכתוב: "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר
הארץ…" (דברים לא, טז-יח). המוחלטות בדברי ה' בעניין זה, כיוון שאינה יכולה
להתבאר כ"חיזוי עתידות", שיש בו סתירה למערכת הבחירה החופשית של האדם,
נצרכת להתבאר כחלק בלתי נפרד מחוקיות החיים בה מציאות האדם ה"ניצבה" היא
שמופיעה ומובילה את הוויית החיים האלוהית.

[26] "…תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם…למען ישמעו ולמען
ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא,
יב).

[27] "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען
תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט).

[28] "ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר. לקח את ספר התורה הזה
ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד" (דברים לא, כו).

[29] "מצד ארון ברית ה' – נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא יש מהם אומרים דף
היה בולט מן הארון מבחוץ, ושם היה מונח. ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך
הארון" (רש"י דברים לא, כו).