וענית
ואמרת
התבוננות בשתי הפרשות הראשונות של הפרשה – פרשת
הביכורים ופרשת ווידוי המעשרות מראה כי הכתוב אינו עוסק בעצם מעשה הבאת הביכורים
או בביעור המעשרות, אלא באמירת ישראל הנלווית למעשים האלו.
כך הדבר ביחס לפרשת הביכורים
"…וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים
הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא
מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי
ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי
מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב…וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה
וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה
הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי
ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ"ו, א' – י').
כך הוא ביחס לפרשת ווידוי המעשרות
"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי
הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.
לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי
מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל
וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ
זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, פסוקים י"ב – ט"ו).
באופן מפתיע "השחקן הראשי" בשתי הפרשיות הוא אינו
הכוהן אלא איש ישראל. במקום שבתגובה לדברי מביא הביכורים נשמע את דברי הכוהן העונה
לו, ה"עונה" הוא איש ישראל עצמו.
"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי
וכו'.
גם בפרשת
ווידוי המעשרות איש ישראל הוא הפונה אל ה' בברכה – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ
מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וכו'.
גם המגמה המבוקשת משתי הפרשיות הנ"ל אינה ברורה.
מצד אחד פרשיית הביכורים מציבה את הגעת ישראל ליעדם –
אל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, כעובדה מוגמרת – "וַיִּתֶּן לָנוּ
אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". אולם
בפרשיית ווידוי המעשרות לשון הכתוב דווקא מורה על כך שבקשת איש ישראל היא
לקיים את הבטחתו לאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
"…הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
מכך משמע כי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ",
אינה עוד עובדה מוגמרת.
אנו נצרכים אם כן להבין מהי תכונה זו של "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"?
מדוע דווקא ישראל העולים לרגל אמונים על בקשת מימוש ברכה זו מה' ולא הכוהנים
האמונים על ברכת ישראל? ומתי אנו מתייחסים אליה כמציאות קיימת ומתי לא.
דבש נוטף
מן התאנים וחלב מן העזים.
התייחסות חז"ל לברכת "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", מלמדת על ברכת שפע
חסרת תקדים.
"רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי
תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו
זבת חלב ודבש. א"ר יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף
(קודם עמוד השחר), והלכתי
עד קרסולי בדבש של תאינים" (כתובות קי"א,
ע"ב).
תרגום: רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק. ראה שם עיזים שאכלו תאנים ונטף דבש
מן התאנים וחלב מן העיזים והתערבבו אחד בשני. אמר זוהי ברכת זבת חלב ודבש. אמר רב'
יעקב בן דוסתאי. מלוד לאונו (שם מקום), שלשה מילין. פעם אחת הקדמתי לפני עמוד השחר והלכתי עד קרסולי
בדבש של תאנים".
אין ספק שתיאורים אלו קשים לעיכול, עד כדי שיש נטייה
לבארם כגוזמה. אולם בכל דרך שנבחר, לכאורה המגמה הברורה היא הדגשת פריונה הגדול של
ארץ ישראל.
אלא שדברי הנביא ירמיהו בעניין זה מעלים שאלות קשות
שאינן צפויות.
סירוב ישראל לברכת אֶרֶץ זָבַת חָלָב
וּדְבַשׁ
ירמהו מקלל ב"ארור" את מי שלא ישמע את הדברי הברית
הזאת והוא מצטט את הברית:
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר…אָרוּר
הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת… לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי
וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי
אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי
לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה. וָאַעַן
וָאֹמַר אָמֵן ה'" (ירמיהו י"א,
א' – ה').
מן ה"ספרי" עולה באופן מדהים, כי התכחשות ישראל
לברית הייתה אף ביחס לברכה המיועדת להם – "ארץ זבת חלב ודבש".
"רבי דוסתי בן יהודה אומר אל תהי קורא לא אמון בם אלא לא אמן
בם שלא היו רוצים לענות אמן אחר הנביאים בשעה שהיו מברכים אותם וכן הוא אומר
(ירמיה י"א, ה') למען
הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ולא היה בהם
אחד שפתח פיו וענה אמן עד שבא ירמיה וענה אמן שנאמר (שם, ירמיה י"א, ה') ואען ואומר אמן
ה'" (ספרי דברים פיסקא שכ ד"ה רבי דוסתי).
מכאן עולה השאלה הגדולה, מדוע חוששים ישראל לענות אמן על ברכת
"ארץ זבת חלב ודבש"? מדוע הם מעדיפים שלא לקבל ברכה זו? מה יש בה שמרתיע
אותם מלקבלה?
נראה שתשובה בדבר נוכל לקבל מתוך ההקבלה המפתיעה הקיימת בין
ברכת "ארץ זבת חלב ודבש" לבין כוח עניית האמן.
גדול העונה –
כוח האמן
לימוד
חז"ל על סירוב ישראל לענות אמן על ברכת הנביאים מנבואת ירמיהו המתייחסת לברכת
"ארץ זבת חלב ודבש", מחזיר אותנו ללשון הכתוב בפרשת הביכורים – וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיך (דברים כ"ו, ה'). אף שלא קדמה לאמירה זו של מביא
הביכורים כל אמירה של ה' או של הכוהן, מכנה הכתוב אותה כ"מענה". מכאן
אנו נצרכים להבין כי ה"מענה" אינו מגדיר רק תשובה לאמירה שכנגד, אלא הוא
ביטוי לסוג ומאפיין של אמירה. ה"אמן"
אף הוא מהווה סוג של "מענה" – מענה על הברכה. קישור סירוב עניית האמן
לברכת "ארץ זבת חלב ודבש" בירמיהו ובספרי מצד אחד, ומאידך שימוש הכתוב
בלשון מענה – "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" בפרשת הביכורים המתייחסת אף היא לברכת "ארץ זבת חלב
ודבש", מצריכים אותנו לבחון האם ישנו קשר תוכני ביניהם.
על
מנת לעמוד על כך, אנו נצרכים לבחון את כוח פעולתה של עניית האמן, והאם ישנה משמעות
ייחודית אמירה הבאה כ"מענה".
כך מובא כוחו של העונה אמן בגמרא:
"והתניא,
רבי יוסי אומר: גדול
העונה אמן יותר מן המברך…" (נזיר ס"ו, ע"ב ורש"י שם).
התבוננות בלשון ה"אמן" מלמדת כי המדובר בלשון
של מימוש.
"אמר רבי
יוסי ברבי חנינא: אמן – בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים…בו
האמנת דברים, דכתיב (ירמיהו כ"ח) ויאמר
ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך".
רש"י: בו אמנת דברים – … שהוא לשון מאמן הדברים שיהא
רצון שיהא אמת כן"
(שבועות ל"ו, ע"א).
נמצאנו אם כן למדים, ש"אמן" הוא לשון של אימון
וקיום, בעוד המברך מופיע את החיים מלמעלה, הרי עונה האמן הוא זה המקיים ומממש אותה
למטה, כאותו אומן היוצר את החיים במעשה אומנותו.
הבנה זו מבארת ביותר את ייחודיות האמירה הבאה
כ"מענה", כדוגמת זו המופיע בפרשת הביכורים – "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ",
ושייכות ביצועה דווקא על ידי איש ישראל. ה"מענה", בהיותו שייך
במהותו למרחב ה"מקבל" של החיים, אף הוא כעניית ה"אמן" מתייחס
לממד המימוש. במרחב חיים זה הפועל המרכזי הוא דווקא איש ישראל. אם בתרחיש המימוש
אנו עוסקים הרי דווקא איש ישראל הוא המסוגל לקיימו ולא הכוהנים שהינם שלוחי שמים (רמב"ם הלכות נדרים פרק ו
הלכה ה').
נותר לנו אם כן לבחון, מדוע ברכת ארץ זבת חלב ודבש משתלבת
בסוג אמירה זו, ומדוע סירובם של ישראל לענות אמן על ברכותיהם של הנביאים מתייחס
באופן מיוחד לברכת "ארץ זבת חלב ודבש".
נראה, שאף משמעות ברכת "ארץ זבת חלב ודבש" נגזרת
ממשמעות עניית ה"אמן" וממשמעות ה"מענה "בכלל.
זבוּת הארץ חלב ודבש – שלמות כוח המימוש.
כבר ראינו כי תיאור חז"ל את זבות הארץ חלב ודבש
הוא חסר גבולות ובלתי ניתן לתפיסה. אולם אם בשפע ובפריון גרידא היה המדובר, לא היו
ישראל הפושעים מתנגדים לענות אמן על הופעתם. אולם אם נתבונן על עיקרון החיים
המופיע בארץ שהיא זבת חלב ודבש" נראה כי המדובר בכניסה למערך חיים שאינו
פשוט.
זבוּת הארץ את טוּבה ללא גבול, משמעותה היא מימוש
תכונותיה האלוהיות גם ללא פעולת אקטיבית של מימוש. כך היא הגדרתו של הזב, שזובו
ממנו הוא מעצמו.
"אל ארץ זבת חלב ודבש -…וטעם זבת – מגזרת זב מבשרו
(ויקרא ט"ו,
ב'). דבר שיצא בלי יגיעה. והטעם,
כמו יטפו ההרים עסיס" (יואל ד', י"ח) (אבן עזרא – שמות ל"ג, ג').
במציאות שכזו, נמצא האדם במצב אוטומטי של מימוש קיומו
על בסיס מצבו, בלא שיהיה עיקוב והפרש בין המעשה שהוא עושה לבין תוצאתו. את הכניסה
לעולם הזה מנסים למנוע ישראל הפושעים בכל מחיר, על כן הם נמנעים מלענות אמן על
ברכת "ארץ זבת חלב ודבש" של ירמיהו. בידיעתם כי כניסתם למרקם חיים זה
יביא אליהם את תוצאת מעשיהם באופן ישיר ומיידי, ובכך תימנע מהם האפשרות להתנהל
כרצונם.
זבות הארץ חלב ודבש כתכונת כוח אלוהית היא אם כן השיא
במימוש התכונות האלוהיות של ישראל. על כן הופעתה היא בדרך של "מענה" ("וענית ואמרת") ודווקא על ידי אמירת ישראל עצמם ולא הכוהנים.
על פי דברנו, ברור כי פרשת האבנים בהר גריזים והר עיבל
ופרשת הברכה והקללה הנלוות אליה, היא ממשיכה ישירה של הגעת מגמת המימוש של החיים
האלוהיים, עד לרמה של זבוּת.
זבוּת הארץ ברכה וקללה
הטבעת התפרטות התורה באבנים אל הארץ, מקדמת את הארץ
ליכולת זבוּת אף ביחס לפרטי החיים שבתורה..
"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ
אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ
לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת
חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם
אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם
הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד " (דברים כ"ז, ב' – ט').
זבות תוצאת החיים זו, היא בין לטב – ברכה ובין למוטב –
קללה.
"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה
יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים…וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה
בְּהַר עֵיבָל…" (שם, פסוקים י"א
– י"ג).
כפי פתיחת הפרשה בלשון "מענה" (וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ), כך גם בפרשת הברכה והקללה,
מישור הפעולה הוא במישור ה"מענה", מישור עניית ה"אמן".
"וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל
קוֹל רָם. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה
יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן" (שם, י"ד – ט"ו).
על מימוש התהליך הזה שעלול לכוף על האדם את תוצאתו
באופן שאינו בשליטתו, אחראי באופן בלעדי…האדם, בדרך פעולתו שהוביל בתחילת
הפרשה.
"…שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר
צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ
אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו,
י"ד – ט"ו).
הטמעת פרטי
המצוות אל תוך האדמה באבנים המוצבות בהר עיבל, מעגנת מהלך זה לפרטיו עד ליכולת
זיבת הארץ על יושביה את הקיום האלוהי – הברכה והקללה.