פרשת פינחס פותחת בנתינת ה' את מתנת הכהונה לפינחס, מכוח מסירותו בהריגת זמרי וכוזבי.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, י' – י"ג).
דא עקא, מתנה שכזו לכאורה אינה יכולה להינתן על שום פעולה, תהיה האצילית ביותר, שהרי השייכות לכהונה היא מולדת, ואינה נרכשת מכוח מעשה. אז איך אם כן היא ניתנת לפינחס?
בכדי לענות על שאלה זו, נקדים בשאלה הפוכה. מדוע בכלל צריך פינחס לקבל כהונה במתנה, הרי הוא בנו של אלעזר הכוהן, וככזה צריכה הייתה הכהונה לעבור אליו בירושה?
המנוּע מן הכהונה
על נקודה זו עומד רש"י בתחילת הפרשה ומבאר.
"…שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא ב) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י ד"ה ברית כהנת עולם).
אולם דווקא דברים אלו של רש"י מתמיהים עוד יותר. אם אכן נתנה הכהונה לאהרון ולבניו, מדוע לא גם לפינחס הנכד שכבר נולד באותו הזמן? אם נקבעה הכהונה הן לאב (אהרון) והן לבנים (נדב, אביהו, אלעזר ואיתמר), אין כל סיבה לכאורה שהדור שלאחריהם לא יכלל אף הוא בכהונה?
רמז עבה לסיבת אי משיחתו של פינחס לכהונה, אנו מקבלים באותו מקום בו הוא מקבל את מתנת הכהונה.
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם".
הרחבת ייחוסו של פינחס עד לאהרון הכוהן נראית שלא לצורך. מכך מסיק רש"י כי לא לחינם נעשתה.
"לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
מתוך בזיונו של פינחס, וצורך הכתוב לחזק את זיקתו לאהרון, אנו יכולים ללמוד על מקור חולשתו. הזכרתם של ישראל את יתרו אבי אימו של פינחס שפיטם עגלים לע"ז כגנאי לפינחס, מלמדת כי מוצאו המדייני הוא העומד לו לרועץ.
על ייחוס זה עומד הכתוב בהזכרתו את ייחוסם של ישראל בספר שמות.
"וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס" (שמות ו', כ"ה).
נמצאנו למדים, שאף שביצירת משפחת הכהונה, לא היה מקום שלא להכליל את פינחס בכהונתם של אהרון וארבעת בניו, מוצאו מצד אימו מזרע יתרו, אינו מאפשר לו את הכהונה.
מה סיבת הדבר? גם תשובה על כך יש לקחת מדבריהם של ישראל. הזכרתם את יתרו דרך מעשה פיטום העגלים שלו לעבודה זרה, מלמדת כי תכונתו של יתרו מובעת דרך מפעלו זה.
מה משמעות פיטום העגלים לעבודה זרה? על איזו תכונת חיים היא מעידה ומדוע נוגדת תכונת חיים זו את מגמת הכהונה. זאת נוכל ללמוד מתוך התבוננות תוכנית במעשה זה.
פיטום עגלים לעבודה זרה – מעבר השכינה דרך כלי החוש
מהגדרת "עבודתו" של יתרו כ"מפטם עגלים לעבודה זרה" ולא כעובד עבודה זרה אנו למדים שפיטום העגלים הוא מגמתו של יתרו, כשעגלים אלו הוא מחבר לכל עבודה זרה שהיא.
על היכרותו של יתרו את כל העבודות זרות שבעולם, עומד הכתוב בהגעתו של יתרו אל המדבר.
"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה" (שמות י"ח, י"א).
באיזו דרך עובד יתרו את כל העבודות זרות – דרך העגלים.
את מעשה עבודת האל דרך העגל, אנו מכירים היטב, מחטא העגל של ישראל.
"…וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, ד').
הכוזרי בהתייחסותו למעשה זה, מבאר שהעגל הינו "נעבד מוחש" דרכו רצו ישראל שתעבור השכינה.
"…אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז…" (כוזרי מאמר ראשון סעיף צ"ז).
ממשמעות העגל של ישראל, נוכל להשליך לעבודת פיטום העגלים של יתרו. פיטום העגלים, הוא היכולת להביא להופעת השכינה דרך עולם המוחש, עולם החוויה וההכרה החושית.
מביזוי ישראל את פינחס מכוח תכונת יתרו שבו, ומאי הכנסתו למשפחת הכהונה מלכתחילה, אנו למדים שתכונת יתרו שבפינחס – שייכותו האמיצה לעולם המוחש, אינה מאפשרת לו להשתייך לעולם הכהונה. קביעת ה' לאהרון – "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – (במדבר י"ח, כ'), מצריכה מן הכוהנים תכונות נבדלות, שאינן יכולות להיות למי שדם העגל זורם בעורקיו.
מסקנה זו, המבארת היטב מדוע מוצאו של פינחס מונע ממנו את הכהונה, מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה. אם אכן, מניעתו מכהונה באמת ייסודה ואין לפינחס שייכות למשפחה זו, מדוע שמעשה גבורה ככול שיהיה משמעותי, יוכל לשנות חוסר התאמה תכונתי זה? שאלתנו בתחילת המאמר לכאורה רק מועצמת יותר?
תשובה בדבר נוכל לקבל מתוך חשיפת פרשת פינחס את זהותם של איש ישראל והאישה המדיינית דווקא עתה בשלב יצירת הכהונה בפינחס.
זמרי וכוזבי – "כלים" במימוש כהונתו של פינחס
סוף פרשת בלק המביאה את מעשהו של פינחס, אינה נוקטת ולכאורה בצדק בשמות האיש מישראל ובשמה של המדיינית. לשמותם אין לכאורה כל חשיבות.
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ו' -ח').
אולם דווקא בפתיחת פרשת פינחס, כשפינחס מקבל את שכרו, חשוב לכתוב לפרט מיהו בדיוק אותו איש מישראל, ואף מהי אותה האישה המדיינית.
"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כ"ה, י"ד).
אם אכן רק בכדי להדגיש את מעמדם הרם של השותפים לעברה, נכתבו שמותם, היה הכתוב צריך לציין את שמותם בזמן המעשה עצמו. הבאת שמותם דווקא בעת נתינת ה' לו "כהונת עולם", מלמדת כי לזמרי ולכוזבי יש חלק בקבלת כהונה זו.
ולכאורה מסקנה זו, בלתי אפשרית. הרי פינחס הורג את זמרי וכוזבי וגורם לאבדונם. איזו תשורה יכולים הם לתת לו במותם?
התבוננות במשמעות מעשה המלחמה מלמד, כי בניגוד לדרך ההתנהלות האנושית המזהה אך ורק את ההעדר הנוצר במעשה המיתה, מתוך התייחסותה רק למעגל החיים הגלוי, הרי בתורה, מאבק בין עמים הינו מאבק בין מערכות חיים. הריגת האויב מורישה למנצח את כוחו של העם המנוצח.
מסיבה זו מכונה הניצחון על האויב בשם "שלל".
"…וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם. וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב" (מלכים ב', ג', כ"ב – כ"ג).
וכן
"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם וִידַעְתֶּם כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי" (זכריה ב', י"ב -י"ג).
אפילו החרב עצמה, מכונה בשם "מאכלת", על שם שאוכלת את הבשר.
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת – סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא (דברים ל"ב מ"ב) וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה" (בראשית כ"ב, ו').
התבוננות בדרך הריגתם של זמרי וכוזבי על ידי פינחס מעצימה עוד יותר את מגמת החיבור שנוצרת בין פינחס אליהם.
להיכנס אל הקובה בחרב
באופן מופלא מוגדר מקום כניסתו של פינחס – "הַקֻּבָּה", בדיוק באותה לשון של מקום ערוותה של המדיינית – "קֳבָתָהּ".
"וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ…" (במדבר כ"ה, ח').
רש"י במקום אמנם מבאר כי הַ"קֻּבָּה" הוא האוהל, ו"קֳבָתָהּ" הוא מלשון קיבה – מקום הערווה, אולם השימוש בלשון מקבילה, מלמדת על מעורבות חזקה של פינחס בחיבור שבין זמרי וכוזבי.
אכן, כבר באותו המקום מלמד רש"י אותנו כי חרבו של פינחס מתערבת בעצם מעשה הביאה שביניהם.
"…כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם".
הגמרא בסנהדרין, מחזקת את חיבורו למעשה הביאה, אף בדרך התנהלותו.
"וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר: היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון? אמרו: הניחו לו, אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר
רש"י : "היכן מצינו כו' – כלומר אתם מפקירים עצמכם אחר בנות מואב: אני למה לא אעשה כמותכם, וכי שבט שלי גדול משלכם שאהיה פרוש וטהור יותר מכולכם, כיון ששמעו כן אמרו: הניחו לו ליכנס לקובה, שאף הוא רוצה כמותינו" (סנהדרין פ"ב, ע"ב).
אלא שאת המעורבות הזו בחיבור האישות שבין זמרי וכוזבי, עושה פינחס בעזרת החרב.
"ששה נסים נעשו לו לפנחס…ואחד – שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, ואחד – שלא נשמטו מן הרומח – וראו אותם דבוקים זה בזה" (סנהדרין פ"ב, ע"ב).
נמצאנו למדים, כי בפעולת חרבו של פינחס ישנה מגמת מעורבות גדולה הרבה יותר מאשר בפעולת החרב הרגילה. הזכרת "שֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא", קוראת לחיבור הזה בשם, ומחייבת אותנו לבחון מה יש בזמרי משבט השמעוני ומה יש בכוזבי המדיינית, ששותף בבניין כהונתו של פינחס.
לשם כך יש לחזור למעשהו של זמרי ומניעיו.
כוח פעולת הזכר להשליט את הסגולה
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – אמרו לו משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' (במדבר כ"ה, ו').
הגמרא אף מקצינה את חוסר האונים של משה וכל ישראל, מול מעשהו של זמרי.
"תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) והמה בכים פתח אהל מועד" (סנהדרין פ"ב, ע"א).
אף שרש"י על הגמרא מבאר ש"נתעלמה ממנו הלכה – שנאמר לו בסיני הבועל נכרית וכו', פשט הגמרא מכוון כי נתעלמה ממשה ומכל ישראל התשובה לטענתו של זמרי, מדוע שונה ציפורה אשת משה, מכוזבי המדיינית.
מגעיית כל ישראל בבכייה, אנו מחויבים להבין כי טענתו של זמרי אינה טענת סרק.
התשובה שמביא רש"י לטענתו של זמרי, יכולה לעזור לנו להבין מהו הבסיס עליו בונה זמרי את מעשהו וטענתו.
"בת יתרו מי התירה לך – משה קודם מתן תורה נשא, וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם, וגרים רבים של ערב רב" (רש"י סנהדרין פ"ב, ע"א).
כיוון שגם לזמרי הייתה ידועה עובדה זו, אנו נצרכים להבין שזמרי עושה את ההשוואה שבין ציפורה וכוזבי המדיינית למרות ידיעתו כי ציפורה התגיירה מכוח מעמד הר סיני. מכיוון שחיבורו של זמרי לכוזבי לא נעשה במעמד הר סיני, אנו נצרכים להבין כי על פי זמרי בכל מעשה חיבור שבין איש ישראל לבין אישה גויה, יש בכוח האיש מישראל, ליצור גרות באישה בעצם חיבורו עימה, כפי שהיה בכוח מעמד הר סיני ליצור גירות בכל אלו שהיו שותפים למעמד.
תפיסה זו מרחיבה את יכולת וכוח פעולת הזכר, הרבה מעבר לגבול המופיע בהלכה. אמנם, כוח הזכר הוא הגורם הדומיננטי בחיבור שבין האיש והאישה, בקביעת השבט. כמו כן, דווקא משפחת האיש קרויה משפחה לנחלה ולירושה. אולם הרובד הקיומי הסגולי – עצם הגדרתו של הוולד כ"ישראל", אינו בכוח הזכר אלא האישה. האישה היא הקובעת האם אכן יהיה הוולד יהודי או לא. זמרי, מרחיב את כוח פעולת הזכר להכריע אף ביחס למרחב הקיומי הסגולי של עם ישראל, שיהיה כמותו. חוסר האונים של משה וכל ישראל, מול טענתו זו של זמרי, מלמדת כי אף שמעשהו של זמרי בכללו אינו אמת, הוא בכל אופן נוגע בנקודת אמת. אכן ישנה בזכר מעוצמת "הר סיני" לפעול בכוח הגובר אף על התכונה הקיומית הנשית[1].
את נקודת האמת הזו, יורש פינחס בחרבו.
ירושת פינחס את כוח זמרי וכוזבי
כפי שפתחנו. אי הכנסת פינחס למשפחת הכהונה אינה במקרה. מוצאו המדייני מצד אימו, אינה מאפשרת לו להיות "נחלתו של ה'". על בסיס הבנת דרכו של זמרי, מתבאר לגמרי, איך חסימה זו נעלמת בעקבות הריגתו של זמרי. בהריגה זו, יורש פינחס את כוחו של זמרי להשליט את כוח הזכר אף על המציאות הקיומית המגיע מכוח האישה. ירושה זו, מבליטה את צד אהרון שבפינחס מעל למוצאו הקיומי המדייני, וממילא תכונת הכהונה מסוגלת להופיע בו מעתה. הדגשת הכתוב את מוצאו של פינחס מאהרון כנגד בזיון השבטים, היא הקיבוע האלוהי של המגמה אותה יורש פינחס מזמרי במעשה הריגתו.
אולם זו לא הירושה היחידה, אותה מייחס פינחס לעצמו. כוח נוסף הוא מקבל מכוזבי המדינית.
"וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".
מה מקבל פינחס מכוזבי, שעוד אין בו? הרי מוצאו הוא עצמו מצד אימו ממדין?
התבוננות בדברי חז"ל על תכונתה של כוזבי, חושפת אותנו למדייניות מיוחדת.
כוזבי – כוס בי עם זה
"ולמה נקרא שמה כזבי – שכזבה באביה – שצוה אליה אל תשמעי אלא לגדול שבהם.
דבר אחר: כזבי – שאמרה לאביה כוס בי עם זה – שחוט אותם על ידי" (סנהדרין פ"ב, ע"ב).
אנו רואים אם כן שהשם כוזבי מתייחס מצד אחד לרצון העז שהיה למדיין שחיבורה של כוזבי יהיה דווקא למשה. במקביל מציין שמה את מסירות הנפש שלה להתמסר לישראל לשם עמה.
במדרש נלמדת מסירות הנפש הזו, מכינויה של כוזבי – בת נשיא מדין אחותם.
"…וכן כזבי בת נשיא מדין אחותם (במדבר כה יח) וכי אחותם היתה והלא בת ראש אומות בית אב היתה שנא' ולכהן מדין שבע בנות ומה ת"ל אחותם אלא על שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה על שמה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה בשלח פרשה י ד"ה ותקח מרים).
אנו רואים אם כן, שכוזבי מציינת מדייניות שרמת התשוקה והמאמץ להתחבר לישראל ולמשה יוצאים מגדר הרגיל. הגם שכל החיבור הזה לשם שחיטת ישראל הוא מופיע, הרי בחיבורו של פינחס לכוזבי, הוא מנכס לעצמו את עוצמת החיבור הזה לישראל.
חשיבות עוצמת חיבור זו של המדייניות לישראל, מקבלת משנה תוקף, מול כישלון החיבור הזה מול משה (השוואה המודגשת עוד יותר על פי המדרש המייחס את כוזבי כאחת משבעת בנותיו של יתרו).
כך בולט ביותר בהגעת יתרו אל המדבר.
"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ…וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ – אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה" (שמות י"ח, ב' – ו').
למרות שידולו של יתרו את משה לצאת גם בגין אשתו. הוא יוצא דווקא לקראת חותנו.
"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" (פסוק ז').
בסופו של דבר, נשאר משה פרוש מציפורה.
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח – על אודות גירושיה" (במדבר י"ב, א').
סיבת הדבר היא, שהשכינה המופיעה בישראל מכוח משה הנמצא בשמים ארבעים יום, רחוקה מאוד מן המגמה המדיינית להעביר כל חיים דרך צינורות המוחש. על כן ההשלמה שמנסה להיווצר בהופעת השכינה בישראל בחיבור משה לציפורה בת יתרו, היא זמנית ואינה מתמידה. את החסר הזה משלימה תכונת מסירות הנפש שבכוזבי, הנשללת על ידי פינחס. חרבו של פינחס, מנכסת לישראל את מסירות הנפש המדיינית להתחבר לשכינה שבישראל, למרות המרחק העצום הקיים בין אין סוף החיים לבין עולם המוחש – עולם פיטום העגלים.
פינחס אם כן, במעורבות חרבו ב"קובתם" של זמרי וכוזבי, "משדרג" את כוחו. מצד אחד את היכולת להביע את כוח הכהונה שבו למרות המצע הקיומי המדיני שבו. בד בבד הוא מעצים את כוחו הקיומי המדייני לרמת מסירות נפש שמסוגלת תהיה לעמוד בנבדלות השכינה המיוחסת לכהונה.
כהונה זו המושתת על הבסיס המדייני, יוצרת מציאות חדשה לגמרי של כהונה – כהונה שיש עימה נחלה.
כהונה שיש עימה נחלה
נבדלותה של הכהונה, מביאה לכך שאין הכוהנים נוחלים לנחלה.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ח, כ').
אולם דווקא פינחס נוחל.
"וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם – מהיכן היה לו לפנחס חלק בארץ שירש מאשתו" (יהושע כ"ד, ל"ג).
אף שרש"י מצמצם את מרחב הנחלה של פינחס ומבאר שאת נחלתו יורש פינחס מאשתו, הרי הכתוב מגדיר את גבעת פינחס בלשון של נחלה גמורה – "אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם".
מהיכן מקבלת כהונתו את כוחה לנחול? מתכונת מדין וזמרי שבו. תכונת פיטום העגלים שבמדיין מושתתת במהותה על ממשות. על כן, בתחילה, לא מוכן יתרו להישאר עם ישראל, מתוך ידעתו כי גרים אינם נוחלים.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְדֹוָד דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" (במדבר י', כ"ט – ל').
רק כאשר מתחייב משה כי גם ליתרו יהיה שייכות בנחלה, הוא מתרצה להישאר.
"וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְדֹוָד עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ' – מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו חמש מאות אמה על ת"ק אמה והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז) (שם, פסוקים ל' – ל"ב).
מגמת הממשות המדיינית הקיימת בפינחס מכוח מקורו הקיומי המדייני, היא המחברת אותו אל הנחלה. תכונת זמרי שבפינחס המעצימה את הצד הזכרי – צד הכהונה שבו, על אף תכונת קיימותו הממשית הגדולה, היא שמאפשרת את קיום הכהונה בלא שמציאות הנחלה תסתור אותה.
את הכוח הזה ליצור כהונה המופיעה שכינה שיש בה ממשות בלא לצמצמה, מחיל פינחס בעצמו מכוח זמרי וכוזבי, אותם הוא שולל לעם ישראל כולו. שילוב כהונתו בין שני העולמות הוא הנקרא – "שָׁלוֹם" – "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, י"ב). כיוון ששלמות זו שבין שני העולמות מושגת בעזרת החרב, נשארת ה"וו" של השלום קטועה – כ "י" מוארכת.
[1] יש כמובן מקום לבאר, איך פרשת בלעם הקודמת לפרשת זמרי, שם מצליח בלעם למשוך ולהופיע "בכוח" את ברכות ישראל, אף כנגד רצון ה', מחזקת מגמה זו, וכן יש מקום לבאר מדוע דווקא שבט שמעון הוא זה שמוביל מגמה זו. אולם לא כאן המקום להרחיב.