פתיחה וסקירה
כפי שבארנו לא אחת, ברור הוא שפרשיות התורה לא נועדו לשם סיפור מהלכיו ההיסטוריים של עם ישראל, אלא להתוות את הדרך ולתת את הכלים ליצירת הופעתה העתידית של האלוהות בנו. על כן גם בפרשיות העוסקות בדמויות גויים, כדוגמת אלו המופיעות בפרשה שלנו (בלק ובלעם), יש להתייחס באותו האופן. הן אמורות להגדיר כוחות ומגמות של חיים האמורים לקיים אותנו במפגשנו עם האלוהי. אולם יש להבדיל ההבדל מהותי בין ערוצי החיים הישראליים המופיעים לנו דרך הדמויות והאישים הישראליים, לבין ערוצי החיים המופיעים לנו דרך דמויות הגויים ומהלכיהם. המישור ה"ישראלי" הוא בעל תכונות חיים התואמות במהותן ובבסיסן את המוחלטות האלוהית האין סופית, והגורם האלוהי הוא הדומיננטי בתפקודן. מילא, מרחב הבחירה החופשית בהן היא מצומצמת יותר (דוגמא קיצונית לכך ראינו בפרשת בהעלותך במרקם המחנות המושלם של ישראל כשמשה עומד בראשו כמלך). לעומת זאת מישורי החיים הגויים שבנו (המצרי, המואבי, העמוני, המדיני וכו'), מתייחסים לתכונות חיים שהגדרתן העצמית היא הדומיננטית. ממילא במפגשם עם האלוהי, לעצמותן תהיה שותפות מכרעת בהגדרת צביון השכינה שתופיע דרכן.
המתבונן בספרי בראשית, שמות וגם במהלך ספר במדבר עד עתה, רואה כי המגמה המתפתחת בכל הספרים היא של הרחבת חלות אין סוף החיים אף כלפי המרחב החיים אליו שותפים גם הגויים אף שבאופן בסיסי התאמתו למוחלטות האלוהית קשה ביותר. כך ראינו בספר בראשית בחיבור שעושה אברהם עם מצרים ("אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ – יתנו לי מתנות" – בראשית יב, יג ורש"י שם), אף שחיבור זה גורם לשינויים מערכתיים בדרך ההתהוותו העתידי של עם ישראל ("וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – בראשית טו, יג). כך ראינו בספר שמות בצרוף הערב רב לעם ישראל מכוחו של משה בלא להתייעץ על כך עם ה' ("וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה…" – שמות לב, ז' ורש"י שם). כך פועל אהרון הכוהן בשלבו את כוחם של הערב רב ביצירתו את העגל דווקא מכוחו ("וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה – …אמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם…" – שמות לב, ד'-ה'). כך פועל המשכן מאותם הכוחות מהם נעשה העגל ("אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין תנא רבי יוסה בן חנינה הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור יבוא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל – ירושלמי מסכת שקלים פרק א ה"א). כך גם פועלים נדב ואביהו במשכן מכוח עצמאותם הנגזרת ממעשה ישראל בעגל (כפי שנלמד מהקבלת מותם הן מטעם האש הזרה שהקריבו והן ממעורבות אהרון בעשיית העגל – "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְדֹוָד מְאֹד לְהַשְׁמִידו – ֹ זה כלוי בנים…" – דברים ט', כ' ורש"י שם). מכוחם זה, מצורפת האש המגיעה מן ההדיוט לאש המגיעה מן השמים באכילת הקורבן ("לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש…אף על פי שהאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט" – עירובין ס"ג, ע"א).
את המשך המגמה שבספר שמות וויקרא אנו פוגשים בספר במדבר. מול המציאות המוחלטת של הנהגת ישראל על פי סדר ה' את המחנות ומשה כמלך (עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך – במדבר י', ב'), מטים ישראל לא רק אלו שב"קצה המחנה" – גרי ה"ערב רב", אלא גם ה"קצינים" – הסנהדרין, את מגמת האלוהות מדרך התנהלותה המוחלטת המנוהלת על ידי ה', לדרך הבחירית המתנהלת דרך הבשר. ["וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה…וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר – מהו והאספסוף … אחד מהן אומר אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים… ואחד מהן אומר והאספסוף אלו סנהדרין שנא' (במדבר יא) אספה לי שבעים איש" – (במדבר י"א, ד' ובבמדבר רבה פרשה טו ד"ה כד אספה לי)]. על מנת לאפשר את דרך ההתנהלות הבחירית הזו, נשאר גם משה עם כוח הכאת המטֵה מחוץ לארץ ישראל ("וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" – במדבר כ', י"ב).
אם כן, בהגעתנו לפרשת בלק, יש לבחון את המשמעות המוספת של שני הכוחות הבולטים בפרשה זו – בלק ובלעם, אילו כלים הם מוסיפים לנו בתהליך הופעת השכינה במהלך "התחככות" ישראל עם השכינה במדבר, ואילו כלים הם נותנים לנו ביכולת הופעתה מחדש בעתיד.
תלות נבואת בלעם במלכות בלק
בהתבוננות ראשונית נראה היה שהדמות הבולטת בפרשת בלק היא בלעם, שכולם משחרים לפתחו לפתור להם את בעיותיהם.
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה…לִקְרֹא לוֹ – כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם" (במדבר כ"ב ה').
אולם שם הפרשה – "בלק", מלמד שלא כך הוא הדבר. פתיחת הפרשה מתארת את פחד מואב מפני ישראל. אולם דקדוק בכתוב מראה כי פחד זה הוא נחלת מואב, אך לא של בלק, ה"רואה את כל אשר עשה ישראל לאמורי" ונוקט בפעולה.
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ…". (במדבר כ"ב, ב' -ה').
מן הכתוב אנו נרמזים, שכל מינויו של בלק שהיה מנסיכי מדין למלוך על מואב, נקבע רק מפאת פחד זה.
"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא – לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה" (במדבר כ"ב, ד').
כבר בתחילת הפרשה רומז לנו הכתוב כי אף שבלעם כוחו גדול – כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (פסוק ו'), הוא תלוי בבלק במימוש כוחו.
"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם – כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם" (במדבר כ"ב, ז').
מדוע הולכים זקני מואב ומדין וקסמים בידם, אם את פתרון בעיית ישראל, עתיד בלעם עצמו לתת? מכך לומד רש"י כי קסמים אלו הם "כלי התשמיש" הנצרכים לבלעם על מנת שיוכל לפעול את קללתו. מן ההסבר השני של רש"י המבאר את ה"קסמים" כסימן שנתנו זקני מדין לעצמם שאם לא יבוא עימהם מיד אין בו ממש, אנו למדים כי המדיינים הם בעלי היכולת ליצור לבלעם את "כלי התשמיש" לפעולתו. כזכור, בלק הינו מנסיכי מדיין שהומלך על מואב לצורך שעה ע"מ לפתור את בעיית ישראל המגיעים מול מואב.
המשך הכתובים אכן מראה כי בלעם נזקק למיקומו של בלק על מנת להתנבא.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם. וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה – בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה" (במדבר כ"ג, י"ג – י"ד).
את הזדקקות בלעם לבלק מביא המדרש בלשון חריפה.
"בלק היה בעל קסמים ונחשים יתר מבלעם, שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא, למה היו שניהם דומין, לאחד שהיה בידו סכין, ואינו מכיר את הפרקים, וחבירו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין" (מדרש תנחומא פרשת בלק סימן ט"ו).
אנו רואים אם כן שבלק ובלעם שותפים בניסיון לקלל את ישראל. בלק "תורם" את הכלים ופותח את ה"פרקים", המאפשרים לבלעם להופיע דרכם את קללתו.
אנו נצרכים אם כן להבין להיכן חותרים בלק ובלעם, איזה "תוכן" יוצק בלעם בכליו של בלק, ומה נותר לנו לקחת מכך לבנין העתיד.
התבוננות בדרכי פעולתו של בלעם חושפת אותנו למהלך בלתי נתפס ביחסי הגומלין שבינו לבין הקב"ה.
לכוף את ה' לרצון האדם
באופן תמוה, אף שכל מטרתו של בלעם היא ללכת לקלל את ישראל, הוא פונה בעניין זה לה'.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" (במדבר כ"ב, ח').
הוא גם אינו מעוניין ללכת בלא רשותו של ה'.
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (פסוק י"ג).
מול שליחיו הנוספים של בלק, אף מגדיר בלעם את ה' כ"אֱלֹהָיו".
"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (פסוק י"ח).
ברור, שלא ניתן להגדיר את בלעם כדמות המעוניינת לפעול על פי רצון ה', שהרי אין הווא אמינא כי ה' רוצה בקללת ישראל. אולם מאידך, מהתניית בלעם את הליכתו בהסכמת ה' אנו נצרכים להבין כי בלעם רואה את הקשר שלו אל ה' כקשר מחויב על מנת שיוכל להוציא את רצונותיו אל הפועל.
התבוננות בדרך המשא ומתן של בלעם מול ה', מלמדת על חוצפתו הגדולה של בלעם, לנסות ולהשתמש בקשר הזה ובעוצמות שהוא מקנה לו, אף כנגד רצון ה', מתוך ההבנה שאין הכול גלוי לפני ה' וישנו מצב בו ניתן לפעול "בלא שיבין".
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ – להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין" (במדבר כ"ב, ט').
בלעם אף יודע כי הוא אינו חשוב בעיני ה'. למרות זאת, הוא אינו נרתע ומחשיב יותר את מעמדו בעיני המלכים, כגורם המפתח .
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי – אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים" (במדבר כ"ב, י').
אי התבטלותו של בלעם מול ה' עולה באופן חריף אף בניסיונו החוזר לקבל את אישורו של ה' לשליחות. אף שה' אומר לו בפירוש – "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא (במדבר כ"ב, י"ב), ואף שסירובו של ה' לשליחותו היא לכל עניין, גם לשם ברכתם של ישראל ("אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך – רש"י ד"ה "לא תלך עמהם"), בלעם אינו מוותר ומנסה שוב.
"וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי" (במדבר כ"ב, י"ט).
באופן מפתיע בפעם הזו, נעתר ה' לבלעם, למרות שאסר עליו בתוקף ללכת בפעם הקודמת בכל עניין.
"…וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כ"ב, כ').
אף שאת ההיתר הזה מתנה ה' בהתנהלותו של בלעם על פי הוראותיו, הליכתו של בלעם אינה צייתנית.
"וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה – …ואעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה".
תגובתו של ה' להליכתו של בלעם לאחר שכבר נתן לו את אישורו, מלמדת המון על משמעותו האמיתית של האישור הזה, ויחסי הגומלין שבין בלעם להקב"ה.
"וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ…" (במדבר כ"ב, כ"ב).
אנו רואים, שזו הפעם השנייה בה בלעם מקבל את מבוקשו כנגד רצון ה'. בפעם הראשונה מסרב ה' לאפשר לו ללכת, גם לשם ברכה, ובכל אופן מאשר לו את ההליכה כשמגיעים אליו שליחי בלק בפעם השנייה. עתה מתברר שגם אישור זה אף שנעשה בהתניה "וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", הוא נגד רצונו של ה', הכועס על הליכתו של בלעם ומעמיד לו מלאך לשטן לו.
אולם גם פה, אם מצפים היינו כי התנגדותו החריפה של ה' להליכתו של בלעם, תרתיע אותו, מתברר שלא כך הדבר.
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (במדבר כ"ב, ל"ד).
תגובתו של בלעם, אינה יכולה להיתפס ככניעה לרצון ה', שהרי עמידת המלאך כנגדו היא ברורה. ממילא אמירתו "אם רע בעיניך אשובה לי", מיותרת לחלוטין. מכך מסיק רש"י, כ תגובתו של בלעם היא בלשון התרסה.
"וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי – להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו', וע"י מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב".
ביחסי הגומלין שבין הקב"ה למלאכים, רואה בלעם את כוח המלאכים גדול מכוחו של ה'. כך הוא מבאר את מעשה המלאך המונע מאברהם את שחיטת בנו לאחר שה' עצמו ציווה את אברהם – "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". כך הוא מתייחס לשליחות המלאך עתה המונע אותו מללכת, לאחר שה' עצמו אישר את הליכתו אל בלק. על בסיס הבנתו זו של בלעם את היחס שבין ה' למלאכים, רציונאל היחס שבין הקב"ה והברואים אף הוא ברור. על פי הבנת בלעם, ככל שהמציאות היא תחתונה יותר, כך יכולתה לפעול ולממש היא גדולה יותר. אם כוחו של המלאך הוא גדול משל ה', הרי כוחו של האדם גדול עוד יותר ממנו.
תפיסה זו של בלעם, משתלבת היטב בדרך התנהלותו מראשיתה, החותרת ליציאה אל בלק אף שה' אומר לו מפורשות כי אינו מסכים לכך. לבלעם ברור, כי כוחו גדול יותר לנתב את דרכו, מכוחו של ה' למנוע זאת ממנו. אולם אין המדובר הוא סתם ביכולת סירוב לרצונו של ה'. מהתעקשותו של בלעם לפנות אל ה' ולקבל את "אישורו" לשליחות, ומאמירתו הברורה – "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי", בעוד שבפועל כל ישותו של בלעם פועלת כנגד רצונו של ה', אנו למדים שלא רק שבלעם רואה את כוח האדם לפעול במציאות חזק מכוח ה', אלא שהוא רואה את כוחו של האדם לרתום את האלוהי לרצונותיו, גם אם הדבר נוגד את רצון ה'. יכולתו של בלעם להביא את ה' להסכים להליכתו, אף שחורה אפו בשל כך, היא כוחו האמיתי.
אנו אכן רואים שאף לאחר מפגשו של בלעם עם המלאך, מקבל בלעם את מבוקשו.
"וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (פסוק ל"ה).
היכולת הזו של בלעם להתנהל במחוזות בהם כוח האדם בו הוא חזק מה' אף להשתמש בכוחו לרצונו, מוגדר מזווית נוספת כיכולת בלעם "לכוון אל השעה שהקב"ה כועס בה".
השעה שה' כועס – עולם בלא השגחה.
כך מבארים חז"ל את הגדרת כוחו של בלעם כ"יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן".
"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן – לכוין השעה שכועס בה" (במדבר כ"ד, ט"ז).
לכך מתייחס בלעם בניסיונו הראשון לקלל את ישראל.
"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' – אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך…" (במדבר כ"ג, ח').
מה משמעות כוח זה של בלעם? מהי השעה שה' כועס בה? האם יש זמן כזה ביום או בשנה שבו ה' "מאבד עשתונות" וניתן לנצל אתו בכדי לקלל? ברור שלא יתכן לייחס מצב שכזה כלפי ה'.
את השעה שבה ה' כועס יש לבאר ברמה מערכתית.
התבוננות על מצב הכעס מלמד כי הכועס נמצא מרוחק ממי שעליו הוא כועס.
כך אומר ה' למשה לאחר חטא העגל – שוב אל המחנה!
"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה – …ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם" (שמות ל"ג, י"א).
אם נתרגם את מצב הכעס למציאות אובייקטיבית, נוכל לומר כי בלעם מתחבר לאותו ממד במציאות בו בולט מרחק השכינה מן העולם הנברא. בממד זה, מגיע האדם ליכולתו המלאה לפעול כפי רצונו ושם הוא יכול לממש את רצונו עם כוח האלוהים שברשותו. כוחו של בלעם לכוון לשעה שה' כועס בה הוא אם כן שיקוף של דרך פעולתו המבליטה את העולם בו השגחת הבורא נעדרת. ממילא בחירת האדם וכוחו לפעול במציאות הם חופשיים אף כנגד רצון ה'. דרך זו אכן מתממשת בהצלחתו של בלעם ללכת לבלק, אף שרצון ה' מתנגד לכך.
העצמאות הרבה השוררת בעולם בו פועל בלעם היא המביאה את חז"ל לבאר את יכולתו כ"יודע דעת עליון כיכולת המופיעה בו מעצמו ולא בנבואה (תו"ס עבודה זרה ד', ע"ב ד"ה ויודע דעת עליון).
עד היכן מגיעה יכולת זו של האדם לפעול על פי רצונו עם כוח ה' שבו? עד היכן הוא יכול להוביל מהלכים הנוגדים את רצון ה', כפי שרצה בלעם לעשות? התבוננות בפרשת בלעם מלמדת כי ליכולת הזו ישנם גבולות ברורים, אף שהישגיה גדולים ביותר.
הופעת הסגולה בעולם ה"זעם".
על מוגבלותו עומד בלעם כבר בהגעת שליחיו הנוספים של בלק אליו.
"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' – על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה" (במדבר כ"ב, י"ח).
גבול העצירה של בלעם הוא ברכות ה' לאבות הנוגעות בתכונתם הבסיסית של ישראל.
גבול זה נרמז לבלעם גם בפרשת האתון
"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים – מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו" (במדבר כ"ב, כ"ח).
במקום זה, נרמז לו גם על מציאות בסיסית נוספת.
"זה שלש רגלים – רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה" (רש"י).
גם פה, גבול עצירתו של בלעם, אינו נוגע למעשיהם ולכישלונם של ישראל, אלא לאופי הקשר הבסיסי שיש לישראל עם הקב"ה הבולט בשלשת הרגלים.
"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרכת ומראין להן את הכרובים שהן מעורין זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (ילקוט שמעוני תורה פרשת במדבר רמז תרצד).
באופן עקבי בלק ובלעם מנסים לגעת בכישלונות הנובעים מן הקיום בעולם בו המרחק בין ישראל והשכינה הוא גדול, אולם הנבואה המושמת בפיו של בלעם, מחזקת את הקשר הסגולי הבסיסי שבין ישראל וה' אף בעולם זה.
כך בנסיון הראשון, מנסה בלק לחדור דרך בעל פעור.
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם (במדבר כ"ב, מ"א) – בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהם ויעלהו במות בעל, זה בעל פעור, שראה שישראל נופלין שם (במדבר רבה פרשה כ' ד"ה י"ח ויהי בבוקר).
אולם הנבואה הנכפת על בלעם, מעלה את ייסוּד ישראל על שלשת האבות
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ – אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות" (במדבר כ"ג, ט').
בניסיון השני. מנסה בלק לחתור דרך החסר שנוצר במותו של משה ב"ראש הפסגה" (הר נבו).
"וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה – ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה" (במדבר כ"ג, י"ד).
אולם גם במקום זה, ניתנת לבלעם נבואה המתייחסת לקשר המהותי הבסיסי שבין ישראל לה' – קשר שאין בו רבב.
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל – כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו.
ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ – אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן.
"וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ – לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו לז) אוהב דוד"(במדבר כ"ג, כ"א).
בפעם השלישית, מכוון בלק שוב אל כשלון ישראל בבעל פעור.
"וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: – קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם (במדבר כ"ג כ"ח).
אף בלעם מתאמץ, להבליט את המרחק שבין השכינה וישראל, בהזכרת חטא העגל.
"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל…וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו – ושוי למדברא אנפוי למדכר עליהון עובדא דעיגלא דעבדו תמן" (במדבר כ"ד, א').
אולם גם פה מבליט הקב"ה דרך נבואתו של בלעם את הקשר המוחלט בין ישראל לה' מצד הכפרה התמידית עליהם.
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב – אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם:
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות…" (במדבר כ"ד ה').
נמצאנו לכאורה למדים, שמכל כוחו הגדול של בלעם למשוך את ה' להסכים שילך אל בלק, ומכל כוחו של בלק למצוא את מקומות החולשה של ישראל משם יוכל בלעם לממש את כוחו, לא נוצר מאום. קשר ה' לעם ישראל, גובר על חסרונותיו ורצונם של הרשעים לא יוצא אל הפועל.
אם אכן כך הוא הדבר, יוצא שבלק ובלעם אינם מורישים לנו מאום. הם מהווים אמצעי בלבד להבלטת הקשר הסגולי הבסיסי שבין ישראל לה' העומד להם גם כנגד חסרונותיהם בהתנהלותם הבחירית.
אולם סיומת הופעתו של בלעם בנבואתו האחרונה, מלמדת שכנראה לא כך הוא הדבר.
לגעת באחרית, עם המון חוצפה
באופן מופלא, מצליח בלעם לגעת בנבואתו באחרית הימים.
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר – ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח) (במדבר כ"ד, י"ד – י"ט).
מול נגיעתו זו של בלעם באחרית הימים, בולטת אי הצלחתו של יעקב לגעת בשלב זה של עתיד ישראל.
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה… – בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים" (בראשית מ"ט, א' – ג').
מאידך, אנו מוצאים אצל נביאי ישראל השונים, התייחסות לקץ הימים. המדרש אף מציין את ההבדל שבין נביאי ישראל המקרבים את הקץ לבין בלעם המרחיק אותו.
"…הוי כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ … וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב (תהלים ע"ג, כ"ז – כ"ח), מהו ואני, לפי ששואלים את בלעם ואת נביאי ישראל, שאלו את בלעם יש להם קץ של ישועה, אמר להם הן, אמרו לו ואימתי הוא, אמר להם רחוק הוא ואראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (במדבר כ"ד י"ז), מרחיק את הקץ, שאלו לנביאי ישראל אמרו קרוב הוא כי קרוב יום אידם (דברים ל"ב ל"ה), בא ירמיה ואמר הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' (ישעיה י"ג ו'), בא מלאכי ואמר קרוב הוא כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג' י"ט), בא יואל ואומר כמותם תקעו שופר בציון וגו' כי בא יום ה' כי קרוב, אמר דוד כי הנה רחקיך יאבדו זה בלעם וחביריו שרחקו את הקץ ואבדו מן העולם, אבל נביאי ישראל היטבת להם שקרבו את הקץ, היטב לי אף אני שקרבתי את הקץ כמותם, ואני שקרבתי קרבת אלהים לי טוב וגו'" (פסיקתא רבתי פרשה מא ד"ה דבר אחר תקעו).
האם אכן יש ממש בפעולות בלק ובלעם המאפשרים לנו לגעת באחרית הימים, או שהם מסיבים רק נזק, בהרחיקם ימים אלו, מעבר למה שחוזים נביאי ישראל?
נראה שהתשובה לכך נעוצה במיקומו המיוחד של מרחב פעולתו של בלעם. בניגוד לנביאי ישראל הפועלים במרחב האלוהי ומשם הם מנסים לשנות את המציאות הבחירית, הרי מקום כוחו ופעולתו של בלעם הוא במרחב ה"זעם" וה"כעס" של ה'. בעולם הבחירי המוחלט הרחוק ביותר מהשגחת ה' והשגחתו הישירה. עולם זה כאמור, הוא העולם בו כוח האדם לפעול הוא גדול יותר מזה של המלאכים ומזה של ה', עד כדי יכולת חוצפת האדם וכוחו להפעיל את עוצמת החיים והרצונות האלוהיים לרצונו הוא.
המאמץ שעושים בלעם ובלק לשעבד לגמרי את האלוהי לרצונותיהם הם, מביא לחשיפת סגולת הקשר המוחלט שבין האלוהי וישראל, במחוזותיו של בלעם, מקום שלעולם לא ניתן היה לחזות בקשר הזה.
מחוזות פעולתו של בלעם כה שונים ממחוזות הופעת התורה, עד כי פרשת בלעם מוגדרת באופן נפרד לגמרי מכל פרשיות התורה.
"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב".
רש"י: ופרשת בלעם – נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו" (בבא בתרא י"ד, ע"ב).
פרשת בלעם אינה נחשבת כחלק אינטגרלי של התורה, אלא מציאות נפרדת "שאינה צורכי משה ותורתו". סיבת הדבר היא כאמור, היותו מופיע שכינה במחוזות הקיום שבמהותם הבסיסית נעדרים לגמרי מהשגחתו ו"שליטתו" של ה'.
יוצא אם כן, שאכן בלעם מדבר על קץ שהוא רחוק יותר – "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב". אולם סיבה אמיתית יש בדבר. כיוון שהעולם בו מייחס בלעם את השכינה, תחתון הוא ומרוחק בכמה וכמה רמות מן העולם אליו מתייחסים נביאי ישראל בדבריהם. על כן, הגעתו להשלמתו אף היא רחוקה וקשה יותר.
מסיבה זו נוקט המדרש, כי בלעם ראה מה שלא ראו כל הנביאים.
"שתום העין. פתוח העין, שראה מה שלא ראו כל הנביאים, ואין שתום אלא לשון פתוח…" (מדרש אגדה במדבר פרק כד ד"ה [ג] נאם בלעם).
כך גם מביא תרגום יהונתן ביחס לנבואתו האחרונה של בלעם.
"…ורזיא סתימיא, מה דאתכסי מן נביא הוה מתגלי ליה" (תרגום יהונתן על במדבר כד, טז).
עומק מחוזות גילויו את השכינה (גם אם הדבר נעשה כנגד רצונו הוא), מעמיד את בלעם ביכולת נבואתו במקום גבוה אף ממשה רבינו.
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר +במדבר כד טז+ נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר +דברים ה כז+ ואתה פה עמוד עמדי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר +במדבר כד ד+ מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו" (ספרי דברים פיסקא שנז, י').
ההפרשים הללו שמביא הספרי מציינים את מעלת נבואת בלעם על משה (במדרשים מקבילים מופיעה אף לשון מפורשת עוד יותר בעניין – "וגם שלשה דברים היה בלעם גדול ממשה").
לעומת משה שלא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מי מדבר עימו. ברור שאין הכוונה שמשה לא היה יודע שה' הוא המדבר עימו. אולם אם מפגשו של משה עם ה' היה בממד הערטילאי הניזון מהיות משה בשמים ארבעים יום, הרי ממד מפגשו של בלעם עם ה' הוא חזותי מכוח המקום אליו הוא מושך את ה' – למטה (עד היכן ה"למטה" אליו מושך בלעם? זאת יש ללמוד מתלות כוחו של בלעם מביאתו על אתונו, ראיית האתון מראות אלוהים ומקבלתה כוח דיבור. אולם לא פה המקום להרחיב).
בבלעם רמת מעורבות הבחירה החופשית בהופעת הנבואה היא כה גדולה עד כי תמיד היה יודע מתי ידבר עימו ה' ("שהיה מכיל עצמו בשכינה ומיד מגלין עיניו ומדבר עם השכינה" – לשון מדרש האגדה בעניין). המעלה השלישית אותה מביא המדרש היא קבלתו נבואה במצב "נפילה" לעומת מצב ה"עמידה של משה. אם בתפיסת מעלתה של נבואת משה, גילוי השכינה בעמידה נחשב למעלה מול מצב ה"נפילה" המוגדר כפחיתות (עיין גם רמב"ם הלכות יסודי התורה ז', ו'), הרי בהגדרת מעלת נבואתו של בלעם, נפילתו כלפי שכינה נחשבת מעלה. גם פה נצרך הדבר להתבאר מצד ממד ההופעה השונה שבין משה לבלעם. "עמידתו" של משה, היא גם ביטוי לפרישתו מדרך ארץ – "אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני (דברים ה, כז) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (רש"י במדבר י"ב, ח' ד"ה פה אל פה). מכאן אנו למדים כי נבואתו של בלעם במצב "נפילה" הוא ביטוי ליכולתו להופיע שכינה "בדרך ארץ". גם מגמה זו נגזרת היא ישירות ממשיכת בלעם את השכינה לזירת עולם ה"זעם" העולם הבחירי, בו נסתרת השגחת ה' לגמרי והאדם הוא השולט הכמעט בלעדי בה. בעולם זה אין מקום לפעולה אלא בדרך הארץ, שהיא דרך חייו של האדם. "התיישרות" כלפי מגמות השכינה שבשמים, כלל לא אפשרית.
יוצא אם כן, שטריטוריית פעולתו של בלעם, מכריחה להוריד את השכינה למחוז החיים החזק ביותר של הבריאה – המקום בה עצמאותה היא מוחלטת. על כן מצליח בלעם לגעת בנקודת "אחרית הימים" באופן הייחודי רק לו. מדרך פעולתו המחציפה מול ה' המכופפת את רצון ה' לרצונה, אנו למדים שבמישור חיים זה אין השכינה מופיעה את סגולת הקשר שלה עם הברואים באופן טבעי. נהפוך הוא, ברמת הרציונאל, לא יכולה השכינה להופיע במרחב חיים זה, והרוצה לפגוש בשכינה מחויב היה לכאורה לוותר על חיים אלו, ולעלות למחוזות הלא בחיריים השמימיים. היכולת להופיע איחוד עם השכינה במרחב חיים זה ולהגיע לאחרית הימים בלא וויתור על מחוזות חיים אלו, מצריך חוצפה והעזה למשוך את ה' למקומות שבו הוא "מסרב" להיות לכתחילה. את כוח החוצפה הזו, אנו נזקקים ומחויבים ללמוד מבלעם. על כך עומדת הגמרא בסנהדרין.
"אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם – דאהני ליה מה שהחציף פניו לומר לשלוחי בלק לינו פה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילה לא תלך – והדר אמר לך" (סנהדרין ק"ה ע"א).
על בסיס ההבנה הזו, מבאר רב צדוק בצדקת הצדיק את חוצפתם של המעפילים כנובעת מזו של בלעם, ומעתד אותה כגורם מחולל בזמן עקבי המשיח, שהם זמננו אלה.
"…ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) חוצפתא מלכותא בלא תגא. [ולמדוה מבלעם שאח"כ הסכים הש"י, כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא ולכך ידע סוד זה… ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לה …שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" (צדקת הצדיק סעיף מ"ו).
חוצפה עם כוח של פריצה
אולם בשלב הזה אנו נצרכים לחזור להתחלה. יכולתו זו של בלעם להוריד את השכינה למחוזות ה"זעם" העצמאיים של האדם, לא הייתה מתקיימת לעולם, ללא "כלי תשמישו" של בלק, המזהה לבלעם את ה"פרקים" בהם יוכל לחתוך עם ה"סכין". גם פה ברור שאנו נזקקים לקחת מבלק את יכולותיו לשם בניין העתיד ולבאר איה כוח יש בו בבלק ליצור את ה"פרקים" הללו לשם "חודר" בלעם.
התבוננות במשמעות שמו של בלק, מלמדת על כוחו לפרוץ.
"ולמה נקרא שמו בלק … על שם בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב יא), שבקש לבלוק את ישראל" (מדרש אגדה במדבר פרק כב ד"ה [ב] וירא בלק).
מה הכוונה "שבקש לבלוק את ישראל". המקור מנחום, מלמד ש"לבלוק" זה "לפרוץ".
"בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – ריקנית…מרוקנת… ומפורצת בחומותיה…" (נחום ב', י"א).
התבוננות בפן התכונתי של פעולה זו מלמד שכוח הפריצה הוא גם כוחה של המלכות וכוחו של המשיח לצלוח את המחסומים הניצבים בפניהם.
"עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם".
רש"י : "עלה הפורץ – מושיעם הפורץ גדרת סירים ומסוכות חדקים ליישר לפניהם הדרך" (מיכה ב', י"ג).
תואר ה"פורץ" הוא גם המלווה את משפחת המלוכה מבית דוד.
"וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר … – וכי לא היה מכירו…אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות אמר שאול אם בא ממשפחת פרץ מלך יהיה שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו…" (שמואל א', י"ז, נ"ה).
אכן, מבלק יוצאת רות.
"אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה; שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצתה ממנו רות, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב" (הוריות י', ע"ב).
רות, היא "אימה של מלכות".
"וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ – אמרו רבותינו לאמה של מלכות היא רות" (מלכים א', ב', י"ט).
אף ההווא אמינא לכלול את פרשת בלק בקריאת שמע, ממופע המלכות שבו, היא מגיעה.
"אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע…משום דכתיב בה האי קרא: (במדבר כ"ד) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (ברכות י"ב, ע"ב).
ברכה זו של בלעם לישראל אכן מתייחסת לקביעת מלכותם בארץ.
"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ – כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה" (במדבר כ"ד, ט').
באופן דומה, מבטא זאת גם יעקב בברכתו.
"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה … כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ – בימי שלמה (מ"א ה' ה') איש תחת גפנו וגו' (בראשית מ"ט, ט').
יוצא אם כן, שלבלק יש את הכוח והסמכות לפרוץ במציאות את הפתח שאינו קיים בה לכתחילה. דרכה יחיל בלעם את התכנים אותם הוא נושא מכוחו. בלק הוא הפורץ את הפתח, ובלעם הוא ה"שופך" אל תוכה את התכנים שלא יכולים היו לחול בה עד עתה.
סיכום
בלק ובלעם, בניסיונם לאלץ את האלוהי לפעול על פי רצונותיהם בעולם ה"זעם" האלוהי, שהוא המרחב הגויי של המציאות המרוחק לגמרי מהשגחת ה' ושכוח הבחירה בו הוא עצום, יוצרים בפועל חדירה של האלוהי המוחלט, אף למדור חיים זה.
כוח פריצתו של בלק את מסגרות החיים הקיימות וחוצפתו של בלעם, הם המאפשרים בסופו של דבר מהלך זה. אל כוח ה"פריצה" הזה אנו מתוודעים בפרשת בלק בלשונה הגויית – "בלק", ממנה נגזר כוח הפעולה "לבלוק" – לבקוע ולפרוץ בעולם פתח להופעת שכינה שבבסיסה לעולם לא הייתה חלה בעולם זה, שבמהותו רחוק הוא מה' תמידית וזעמו של ה' שורה בו תמידית.
דרך פעולתו של בלעם היא דרך החוצפה המחויבת על מנת להביא גאולה למחוזות אלו, בהן הרציונאל אינו מאפשר זאת. כוח פריצה וחוצפה אלו, אותם תבע הקב"ה במציאות התחתונה והמתגלים לנו דרך בלק ובלעם, הם שנועדו להוביל את האלוהי כפי רצונה של המציאות בדרכיה שלה, אף כנגד הרצון האלוהי המוחלט, עד כדי שמצד המציאות התחתונה נראה שאין כוח האלוהי להתייחס ולשלוט אליה ועל המתרחש בה. יצרת תהליך הופעת שכינה בדרך זו, נועדה על מנת ששכינה תחול גם באותו ממד בו חשיבות העולם הנברא הוא אך ורק מצד עצמו, ולא מצד העולם העליון ("אע"פ שאיני חשוב בעיניך חשוב אני בעיני המלכים" – במדבר כב, י'). התנאי המגביל בכל אופן את המציאות התחתונה במשיכת המגמות האלוהיות כפי רצונה ואפיוניה, הוא יכולתה לפעול על פי מסגרת הפוטנציאל הסגולי הטמון בה שהמוגבלות האנושית מונעת מלהוציאו אל הפועל. אולם אין האנושיות מסוגלת ליצור מהלכים הנוגדים את התכונות האלוהיות המוטבעות במציאות בבסיס קיומה. יכולת זו של הרצון האנושי לממש במציאות את מקסימום הפוטנציאל האלוהי הטמון בה, אף כנגד חולשותיה הברורות, מגיעה עד כדי יכולתה לממש את העתיד התכליתי המוחלט של קץ הימים. דווקא כוח הרצון העצמי, הרחוק ביותר מן האחדות עם האלוהי, הוא זה המסוגל להוציא שאיפות אלו מרמתן הקיומית הסגולית, לרמת הפעולה הבחירית. דווקא מכיוון שכוח הרצון העצמי ה"פורץ" וה"חצוף", אינו מתחשב ברצון ה', אי התלות שלו בציווי וברצון האלוהי המוחלט מאפשרות לו להתעלם מן החסר וחוסר ההתאמה הבסיסיים של המציאות ביחס לשכינה, ולפעול מכוח רצונותיו הוא באופן חופשי. על כן, בלק ובלעם הם המובילים את תהליך אחרית הימים מן ההעלם אל הגלוי, מה שלא ניתן היה ליעקב להוציא ומה שהופיע בנבואת שאר הנביאים כתכלית נבואית אוטופית ביחס לעולם התחתון.
בכך מהווה פרשת בלק, המשך לתהליך אותו אנו עוברים בספר במדבר, לאפשר הופעת השכינה בישראל, אף לאחר הורדתם של ישראל את "מגרש" הופעת השכינה לעולם הבשר. אם הפרשה הקודמת פרשת "חוקת" השתמשה באמצעים סגוליים של "חוקת התורה" – פרה אדומה, מות הצדיקים (מרים ואהרון) והענשתם (משה במי מריבה), ככלים להופעת התכלית האלוהית שקשה לה להתממש במציאות הבחירית אותה "כפו" ישראל על השכינה, הרי פרשת בלק משתמשת בכוח ה"בליקה" של בלק ובכוח החוצפה של בלעם על מנת לממש את האלוהי הסגולי בעולם שלא ניתן היה לחלום שניתן לממשו.
יפה מאד