פתיחה:

יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הוא היום בו אנו נפגשים עם המחיר הכבד ביותר שגובה מאיתנו הקמת מדינת ישראל. המשפט הפותח והמסיים כל אזכרה ממלכתית – "במותם ציוו לנו את החיים", מכריח אותנו לשוב ולהתבונן על אלו חיים אנו אמורים למסור את הנפש? אלו חיים מצווים לנו המתים?

התבוננות ב"הספד הממלכתי" הראשון, זה של דוד על שאול ויהונתן, תלמד אותנו שמסירות נפש עד מוות מגיעה בכל מקום בו ישנו הפרש תהומי בין המצב הנתון לבין המקום אליו אנו שואפים להגיע.

את ההפרש הגדול ביותר אנו מוצאים בין העולם שלנו לבין העולם האלוהי. בין הגוף והחומר המוגדר, לבין האין סוף שאין לו גבול. מוסר הנפש הממלכתי הראשון על ההפרש הזה, הוא שאול. הליכת שאול למותו היא אב הטיפוס למסירות הנפש שנועדה למחוק הפרש זה ולאפשר את קיומם המאוחד של שני עולמות שחיבורם הוא בלתי נתפס.

ממסירות הנפש הזו, אנו נצטרך לגזור את מאפייניהן של השאיפות עליהן אנו אמורים למסור את הנפש. ממסירות הנפש הזו אנו  נצטרך לגזור גם אילו שאיפות הן אלו שלא אמורות כלל להביא למצב של מסירת הנפש….!

המוות בגלבוע

בפתיחת דבריו מגדיר דוד את שאול כ"צְּבִי יִשְׂרָאֵל – מצבן של ישראל". "עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" – "על תוקף מעוזכם נפלתם חללים" (שמואל ב', א' י"ט ורש"י שם).

בכך מבאר דוד ששאול הוא הבסיס הקיומי של עם ישראל כולו, כשנפילתו היא חלק מיצירת תוקפה של קיומיות זו.

אולם המתבונן על מלחמתו האחרונה של שאול קשה לו לכאורה למצוא איזשהו תוקף או חוזק עליו היינו רוצים לבסס את חיינו.

במלחמה זו האחרונה של חייו חרד ליבו של שאול מפני פלשתים – "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (שמואל א', כח, ה').

במצוקתו הרבה ולאחר שאינו נענה באורים ותומים, הוא פונה לשאול בבעלת האוב האסורה לישראל. שם הוא מקבל את גזר דינו  – "…וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א', כח, יט).

קרן האור היחידה המתנוצצת בתוך כישלונו לכאורה של שאול מופיעה אך ורק ברמיזתו של שמואל – "עִמִּי -במחיצתי". אף שחטא שאול בחייו שלא הכרית את עמלק והכרית את נוב עיר הכוהנים, לקראת מותו מובטח לו שמקומו הוא במחיצתו של שמואל.  אולם נראה, שבכך אין מספיק בכדי לראות בשאול חוזק ותוקף לכל ישראל.

המדרש המתייחס למתתו של שאול חושף נדבך נוסף במהות מיתה זו, בשיחה המתנהלת בין שמואל ושאול:

"…אמר לו (שאול לשמואל), אם אברח אנצל אם לאו? אמר (שמואל) כן, אם תברח תנצל, ואם אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי… באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם באו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שיהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו"…" (ויקרא רבה כ"ו).

דברי המדרש מדגישים שהגשתו של שאול למלחמה מגיעה בדעה צלולה למות הוא ובניו.

הליכתו למיתה מתוך בחירתו החופשית, מציבה אותו במותו במיקום גבוה יותר מזה שהיה בחייו. כך מתאר המדרש בילקוט שמעוני – "…חביבה היא מיתתו של שאול יותר מחייו שבחייו לא נאמר אתה ובניך עמי ובמיתתו נאמר אתה ובניך עמי, עמי, במחיצתי" (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קמ).

אולם גם באופן זה, לא ברורה עוד התרומה ההסטורית של הליכת שאול ברצון למיתה. גם אם מקבל עליו שאול את הדין, מדוע שיהיה בכך עד כד הגדרתו כבסיס לקיום ישראל?

התבוננות בכשלונותיו הקודמים של שאול, יבארו לנו יותר את התמונה. 

פעמיים בחייו קשה לשאול להתאפק מול מוראות המציאות ולהקשיב לציווי ה'.

הפעם הראשונה מתגלה חולשתו זו של שאול בציוויו של שמואל –  שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א', י', ח').

למרות הציווי המפורש של שמואל שלא לעלות את הקורבנות לה' עד הגעתו אליו, בראות שאול שהעם נפץ מעליו הוא ממהר לעלות העולה – "וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו…וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה" (שמואל א', יג, ח'-ט').

כבר לאחר כשלון זה אומר לו שמואל – "נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם" (שמואל שם, פסוקים יג-יד).

בפעם השנייה לא עומד שאול בציווי ה' במלחמת עמלק ומודה בדבר – חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א', טו, כד).

משני כישלונות אלו, נראה לכאורה שעומד בפנינו דמות מלך חלש אופי שאכן מתברר שאינו מתאים למלכות.

מול דמות זו בולטת דמותו החזקה יותר לכאורה של דוד שאינו מתפתה לעבור את פי ה' גם כשחייו עומדים לו מנגד. כך מובא הדבר במלחמתו עם פלישתים בעמק רפאים.

לאחר שדוד שואל בה' ונוצח את פלשתים במפגש המלחמה הראשון, כשואל הוא בה' במפגש המלחמה השני עונה לו ה' – "לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים. וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב', ה', כג-כד).

ילקוט שמעוני במקום מלמד אותנו שהתלבטות דוד בעניין זה הייתה קשה ביותר – "כיון שיצא דוד והיו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואים אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, אמרו לו ישראל דוד מה אנו עומדים, אמר להם מצווה אני מאת האלוקים שלא לפשוט בהם יד עד שאראה ראשי האילנות מנענעים. אמרו לו אם אין אנו פושטים בהם יד אנו מתים". למרות המצב הקשה, דוד אינו מתכופף לאילוצי המציאות ומודיע לאנשיו – "מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים, אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב"ה". התעקשותו זו של דוד היא המביאה לנענוע האילנות –  "כיוון שתלו עיניהם נענעו האילנות ומיד פשטו ידיהם, שנאמר ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' וגו'.

בעקבות עמידתו של דוד בניסיון זה, מעלה הקב"ה על נס את ההבדל המהותי שבין שאול ודוד – "אמר הקב"ה למלאכים ראו מה בן דוד לשאול, שאול עומד ונשאל באורים ותומים והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים וברח ואמר לכהן אסוף ידך" (ילקוט שמעוני שם).

מן המקורות הנ"ל, נראה היה לחשוב ששאול הוא אכן ניסיון נפל בהקמת מלכות לישראל. דוד המגיע במקומו הוא שמצליח להעמיד יסודות מלכות הבנויים על בסיס השמיעה בקול ה' אף מול מצוקות ואילוצי המציאות. מתתו של שאול אינה אמורה על פי זה להוריש לנו מאום, שהרי משיחיות ה' מופיעה בסופו של דבר דרך אישיותו של דוד הטוב ממנו.

אולם התבוננות מעמיקה מבארת שתמונה זו רחוקה מן האמת. אנו נראה שתכונת החיים הייחודית ביותר שבשאול, היא הגורמת לכך שבמפגשה מול דרישות הציווי האלוהי נוצר קונפליקט עצום שבסופו שאול מצליח לעמוד בו, רק ביום מיתתו .

משיחיות שאול – בגוף

במהלך פרשת בריחתו של דוד משאול, חושף לנו דוד עצמו את מאפייני כוחו של שאול הנותנים לו את הזכות להיקרא משיח ה':

"הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (שמואל א', כד, יא)

הגמרא בברכות (סב, ע"ב) מלמדת אותנו שהגורם לכך שדוד נזהר מלהרוג את שאול אף שהיה לו דין רודף היא צניעותו של שאול – שצניעות שהיתה בך היא חסה עליך". על צניעות זו אומר דוד – "וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא".

דוד, אינו מכנה את שאול סתם בתואר "משיח ה'" אלא מצביע על גוון משחיותו המבוטאת דרך צניעותו. 

על תכונת צניעות זו אומרת הגמרא בירושלמי – "אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם" (ירושלמי סוכה פרק ה', הלכה ד').

אנו רואים שבית שאול נותן חשיבות מיוחדת לגוף. על כן הקפיד מאוד על צניעותו. דוד מזהה שמלכות ישראל עוברת דרך תכונת גוף קדוש זה, ועל כן נמנע מלפגוע בו למרות שמן הדין היה רשאי בכך.

מעבר כוח מלכות ה' בשאול דווקא דרך תכונת הגוף, היא שתבאר לנו הן את הקושי דווקא של שאול לעמוד בציווי ה' והן את המהלך העוצמתי והבלתי ניתן לתפיסה שעושה שאול בהליכתו באופן מודע לקראת מותו.

כפי שהזכרנו בפתיחת דברינו, הן במלחמת פלשתים והן במלחמת עמלק לא עומד שאול בדרישות שמציב הציווי האלוהי. הבנת כוח משחיותו של שאול דווקא ביחס לממד הגוף מבארת שההתמודדות שהייתה לשאול מול ציווי שמואל (במלחמת פלישתים) וציווי ה' (במלחמת עמלק) היא התמודדות מהותית בסיסית בין הצורך לדבוק בה' באותה דרך הנהגה שאינה תואמת את דפוסי ההתנהלות הקיומית, לבין ההדבקות בשלמות ודרכי התנהלות הגוף המחויבים מצד היותו גוף קדוש, שאין סוף החיים מופיע בו בשלמותו. שאול נדרש בנסיון שמציב לו שמואל ללכת כנגד מגמתו המשיחית הטבועה בו, ולא כנגד חוסר הסבלנות או הפחד האישיים שלו.

לא לחינם מבאר רש"י את תשובת שאול לשמואל במלחמת פלישתים  ברמה העקרונית ביותר – "וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה – נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך. על כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה" (שמואל א' יג, יב).

שאול משקיע מאמץ אדירים לגבור על המגמה אותה מבקש שמואל להשליט עליו – לפעול באופן שאינו תואם את השלמות הקיומית, והוא כופה על עצמו להעלות את העולה בלעדיו, כיוון שהופעת השכינה הבנויה על תשתיות הגוף מחייבת הגשה מידית למלחמה בלא להמתין עוד אף רגע נוסף, בשעה שהעם נפוץ מעליו. הצורך בעם הוא אינו צורך פרקטי לנצחון, אלא תנאי מהותי לקיום השכינה דרך גופותיהם של ישראל.

הגדרת נקודת המוצא הגופנית כעצם משחיות ה' בשאול, מאירה באור אחר לגמרי את כישלונותיו, מול יכולתו הקלה יותר של דוד לעמוד בניסיון דומה (להמתין מלהלחם עד שישמע "קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים" כפי שבארנו). ניסיון ה' את שאול נועד להביא לשיא, את יכולת מערכות הגוף "להימתח" כלפי האין סופי שאינו גוף. את ה"מתיחה" האיומה הזו נשא שאול באישיותו ובמלכותו.

נשיאת שאול את משיחיות ה' בממד מציאות שלנו כיום נחשב אך ורק אמצעי וכלי להופעת הרוח או הנשמה, היא גם מביאה לדקדוק העצום וההקפדה הרבה על מעשיו של שאול, שכמו כלי המקדש, אין תקנה בו בקלקולו ולו הקטן ביותר. ביחס למציאות של חומר וגוף, לא שייך מעשה התשובה.

כבר בכישלון הראשון של שאול במלחמת פלישתים תגובת שמואל היא קשה ביותר – "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ…וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם" (שמואל א', יג', יג-יד).

יש לזכור שכל חטאו של שאול הוא שלא המתין לשמואל להעלות את העולה לפני הקרב.

במלחמת עמלק נוקב הדין את שאול באופן סופי. אף שהוא חוזר בו מחטאתו – "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ… (שמואל א', טו, כד-כח), תשובת ה' היא מבהילה – "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (שם פסוק כט).

לעומת שאול, חטאת דוד באשת איש ובהריגת אוריה החיתי נפתרת בתשובה – "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה'. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" (שם פסוק יג).

עשרות תרוצים נתנו על מנת להסביר מדוע לא מתקבלת תשובתו של שאול בעוד שזו של דוד מתקבלת. כולם על חשבונו של שאול…! עתה מתברר שאת דרך התנהלותו של "נצח ישראל" אין לתלות בהתנהגותו המקומית של שאול, אלא אך ורק בייחודיות מלכותו.

להמשיך חיים מן המוות

הופעת משיחיות שאול דווקא בגופו וברמה המערכתית דווקא בקיומיות החומר, הופכת את מעשהו האחרון בהליכתו במודע לקראת מותו, כצעד עצום עד כדי שאינו ניתן לתפיסה.

היכולת של שאול לעמוד במתח פריצת הציווי האלוהי את השלמות הקיומית המחייבת את הגוף ה"משיחי" כ"כלי קודש", היא המאפשרת ליצור קיום קבוע של השכינה בעם ישראל בדרכי התנהלותו הגופנית הממשית. ללא מהלך אמיץ זה של שאול, נשארת הייתה האלוהות ברמתה הלאומית להתייחס רק למימדים הרוחניים יותר שבעם ישראל – במחשבה ובדיבור כשהגוף והממשות מהווים לכל היותר אמצעים להופעת הדיבור והמחשבה האלוהיים.

המוות הפוקד את שאול הוא אם כן, חלק בלתי נפרד מדרך השלמת הגוף להיות אף הוא בעל תכונות האין סוף שמעבר למוות. ואף שתכונה מחודשת זו אינה זוכה להמשיך ולהופיע בשאול המלך עצמו מחיים, הופעתה בו בזמן המוות כמלך ישראל, מורישה אותה לגוף הישראלי כתכונה גנטית שמעתה תאפשר בעם ישראל כולו את הופעת האין סוף בעשייה ובממשות  הגופנית.

תפיסה זו את מותו של שאול מאירה באור עמוק וחזק ביותר את הספדו של דוד על שאול – "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל". הספדו של דוד לא בא ליפות את כישלונו של שאול, אלא להגדיר באופן המדויק ביותר את מסירות הנפש של שאול להשלים במותו את משיחיותו למען עתיד ישראל.  כיוון שהגוף הוא הבסיס לקיום המציאות, מגדיר דוד את שאול כ"צְּבִי יִשְׂרָאֵל" – "מצבן של ישראל" (רש"י) – כבסיס הקיומי להופעת האלוהות בישראל. במקביל, את מעשהו של שאול בהליכתו לקראת מותו מגיד דוד כ"עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" – "על תוקף מעוזכם נפלתם חללים" (רש"י). מותו של שאול יוצר את הבמה והמעוז של ישראל לדורות.

את היכולת הזו של שאול, אנו מאצילים על כל הנופלים כולם.

יום הזכרון חייב להביא אותנו לנטב את המוות דווקא למקום בו הוא מחולל ויוצר חיים חדשים. הוא חייב להתייחס דווקא ליצירת החיים ברמה הזו המגשרת בין המציאות האנושית לבין זו האלוהית. הוא חייב להוות כלי המקפיץ את מדינת ישראל לאותם מחוזות שלא ניתן היה לה להגיע ללא דם החיים. לעולם אסור לנו להסכים שהמוות יישרת אך ורק את שמירת החיים, אך ורק בכדי לשמר את הקיים. זהו מוות של כישלון, מוות שהדריכה במקום היא הסיבה לו. אם במוות שכזה אנו פוגשים, סימן שנכשלנו.

האחיזה במותו של שאול, נועדה להביא את המוות לנקודת יצירת החיים שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *