שמחה גדולה שמחה הציונות הדתית לאחר בחירות 2009 – שלא נמחקה מן המפה.

עד כמה פחדנו שנמצא את עצמנו אפילו לא עוברים את אחוז החסימה.

אבל באמת, בהסתכלות פנימה נראה שאין לנו ממש על מה לשמוח. לא היה זמן כזמן הזה שהבליט באופן האכזר ביותר את חוסר האונים שלנו כציבור שאינו יודע בברור את דרכו.

לא היה זמן כזמן הזה שהדגיש שכל יכולתנו היא אך ורק לשרוד.

הניסיון שלנו להיות פרגמאטיים, לנסות ולחלחל את תפיסתנו ה"משיחית" ביחס למדינת ישראל מלמטה דרך כוחם של אחרים, הוביל אותנו לחולשה שלא ידענו שנים רבות.

מה היה המצב כיום לו כבר לפני 25 שנה מיד לאחר פינו ימית, היינו מבינים שהמאבק אינו על התיישבות ובטחון, אלא על תשתית החיים עליה עומדת מדינת ישראל לחיות את חייה?

מה היה קורה לו כבר אז היינו משכילים להבין שאת המאבק על תשתית החיים של מדינת ישראל, לא נוכל להשאיר בידי אף אחד אחר גם אם הוא "ימין" אמיתי?

להיכן היינו מגיעים עתה, לו היינו מציבים את עצמנו עם התורה שלנו כאלטרנטיבה הן לשמאל והן לימין ומתעקשים שלא להצטרף ולו לקואליציה הימינית ביותר, בלא שאנו עומדים בראשה?

נכון, כספים רבים לא היינו מקבלים לחינוך הממלכתי דתי והישיבתי.

נכון, יכולתנו לעגן משאבים לצרכיו הרבים של הציבור הדתי לאומי היו נמוכים, אולם היינו מרווחים דבר שלא ניתן להגיע אליו בלא השקעה לטווח ארוך – הרגל התודעה הישראלית לקיום אלטרנטיבה המציבה את התורה כתשתית שיש בכוחה להציב חזון לא רק לסקטור מסוים במדינת ישראל, אלא לאזרחי ישראל כולם.

אין ספק. המון תכנים בתורה הם עלומים לגבינו ואף נראים מאימים לתפיסת העולם שלנו.

ידוע גם ידוע לכולנו שלוּ היינו עומדים עתה בראשות מדינת ישראל, מעט מן המעט שבדרך הובלתנו היה מקבל את כיוונו מדרך התורה, ורוב תפקודנו היה דומה במאוד לדרך התפקוד החילונית הנהוגה במדינת ישראל מאז היווסדה.

אולם גם כך, רמתנו המוסרית והערכית, יכולתנו ליצור התפתחות ולתת מענה לצרכי ומצוקות אזרחי המדינה מכוח התורה שעיצבה אותנו, הינן גבוהות עשרות מונים מן הרדידות המובילה כיום את מדינת ישראל.

הפחד מלהוביל מפני חוסר השלמות, הוא שמביא אותנו לחפש את השלמות במחוזות זרים.

במקום למצוא את כוח המנהיגות בתורה, אנו מחפשים אותה במותגי המפלגות השונות.

במקום להציע את מה שיש לנו כגורם מוביל לכל עם ישראל, אנו מפזרים את עצמנו בכל מקום והופכים לכוח המניע לחלומות אחרים.

אין זמן נכון כמו הזמן הנוכחי לעצור ולבחון מחדש את הדרך שלא תסתפק רק בליכוד מחדש של הציבור שלנו, אלא תהפוך אותנו לגוף המלכד של אזרחי מדינת ישראל כולה.

לא הניסיון לאחד בין האקדמיה לבין התורה הוא שיפרוץ את הדרך להצטרפות "עמך ישראל" אל דרך תפיסתה של התורה. גם לא מהלך של יצירת סקטור חדש – "כתום" יביא לנו את ההנהגה. אנו צריכים להאמין שהבלטת התורה שבנו היא מספיק כריזמאטית ומספיק גדולה להכיל בתוכה את רצון הציבור הרחב. על בסיס התשתית הזו, אנו צריכים לנהוג כמנהיגים אמיתיים, שאינם נותנים את שרביט הניהול לאחרים ונוטשים את דרכם מפאת צרכים או רווחים מקומיים.

אז, לאחר שהציבור יראה שאנו עקביים בדרכנו, ולצערנו גם יחווה על בשרו את התוצאות המעוותות שהביאו עליו כל הדרכים האחרות, יהיה לו מקום מהימן לתת בו את אמונו, לקראת התפתחותה הבאה של מדינת ישראל, להרים את עצמה לחיות על בסיס תשתית חיים שכבר נעלמה מאיתנו זה אלפיים שנה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.