בז' בחשוון אנו מתחילים לשאול על הגשמים – "ותן טל ומטר לברכה".
מדוע אנו מחכים עד ליום הזה?
על כך אומרת לנו המשנה בתענית –
"כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת"[1].
ולכאורה כיום, כשנהר פרת אינו משמש גבול לאלו שהיו רוצים להגיע לירושלים גם אם בית המקדש היה קיים, ואף ביחס לפרת עצמו, זמן ההגעה אליו הוא קצר הרבה מבעבר – אין מקום להמתנה זו, וניתן היה להתחיל בשאילת הגשמים מקסימום ימים ספורים לאחר שמיני עצרת?
האם לדור החמורים והעגלות בלבד מתייחסת המשנה בקביעתה את ז' בחשוון כנקודת הפתיחה לשאילת הגשמים?
כמו כן, מדוע מפרידה המשנה בברכות (ל"ג ע"א) בין שאילת הגשמים ("ותן טל ומטר לברכה וכו') לבין הזכרת גבורות הגשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם"), עד כדי קביעת הראשון בברכת "ברך עלינו" "מתוך שהיא פרנסה" והשני בברכת "מחייה המתים" "מתוך ששקולה כתחיית המתים" (גמרא שם). האם לא באותם הגשמים המדובר?
שאלות אלו מחזירות אותנו אף אחורה יותר, ליחס שבין סוכות ושמיני עצרת. גם שם אנו מזהים יצירת הפרדה גמורה בין ההתייחסות למים בסוכות עצמו (ששיאו בהושענא רבה) לבין ההתייחסות למים בשמיני עצרת. ההלכה נפסקה כרבי יהושוע השולל הזכרת גבורות הגשמים ("משיב הרוח ומריד הגשם") לפני שמיני עצרת מטעם שהזכרה זו היא "סימן קללה בחג" (תענית ב' ע"א). אולם במקביל למרות קביעה זו, לא נוצרה כל מניעה ממעשה ניסוך המים בכל יום מימי הסוכות, למרות שניסוך זה מטרתו המפורשת היא "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ראש השנה ט"ז, ע"א)?
ההפרדה הכל כך ברורה בין שלב הזכרת הזכרת גבורות הגשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם") לבין שלב שאילת הגשמים ("ותן טל ומטר לברכה"), ובין שלב הזכרת גבורות הגשמים לבין שלב הדין על המים בסוכות עצמו, מחייב אותנו להבין שאף שהמדובר בכל אחד מן השלבים בגשם, הגשם מופיע בכל אחד מן השלבים באפיון חיים שונה וייחודי לעצמו, עד כדי שעירוב בין המאפיינים יש בו בכדי לפגוע בתהליך הברכה שהגשם אמור להביא לאנושות.
שלב א' – מים מתהום הארץ.
התבוננות במעשה ניסוך המים בסוכות ובגדריו הדיניים של סכך הסוכה, מלמדים שנקודת המוצא הקיומית של המים בשלב זה של המציאות הוא מן הארץ. כך ניסוך המים נעשה לתוך השיתין שבמזבח היורדים עד לתהום הארץ[2],[3]. אף ביחס ל"ענני הכבוד" המגדירים את סכך הסוכה לומדת הגמרא שמקורם של עננים אלו הוא מן הארץ – " ואד יעלה מן הארץ …שמע מנה עננים גידולי קרקע נינהו"[4].
שלב ב' – מים עליונים מן השמים.
לעומת המים שמן הארץ בסוכות המגיעים לשיאם ביום הושענא רבה, יום שמיני עצרת ו"הזכרת גבורות הגשמים" מתייחסים למים מן השמים. מים המקבילים לכוח החיים שבתחיית המתים. זאת מלמדת אותנו המשנה והגמרא בברכות (ל"ג ע"א) באמירתה – "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים…מתוך ששקולה כתחיית המתים". כוח גשמים אלו הוא כוח החייאתם של ישראל שפרחה נשמתם במעמד הר סיני[5], והוא כוח המים העליונים, כדעת רבי יהושוע "("כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה" (תענית ט' ע"ב).
שלב ג' – מים שהם פרנסה
לעומת המים בשלב ההזכרה ("משיב הרוח ומוריד הגשם"), בשלב שאלת הגשמים מופיעים המים כשאילת פרנסה – "ושאלה בברכת השנים…מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה". (ברכות ל"ג ע"א). קביעת הגעת ישראל לנהר הפרת כגבול מהותי למעבר לשאילת הגשמים מחייבת אותנו להבין שמהות נהר הפרת – "שמימיו פרין ורבין ומברין את האדם" (בראשית ב', י' ורש"י שם), היא מהות הגשם המופיעה מעתה מז' בחשוון. מכאן והילך שייכים יהיו הגשמים לברכת הפרנסה – הפריה והשפע בארץ.
נמצאנו למדים שבמהלך אותו עוברים הגשמים עד לז' בחשוון הם עוברים שלשה שלבים:
-
בשלב הראשון הם מקבלים את מהותם העמוקה ממקור החיים שמן הארץ (המזבח המחובר לשיתין היורדין עד לתהום) בסוכות.
-
בשלב השני הם מקבלים את מהותם העליונה כ"מים העליונים" בשמיני עצרת.
-
בשלב השלישי הם מקבלים את מהותם הרחבה בו הם מתממשים כפרנסה ופריון מז' בחשוון, בו הם מופיעים כשאילת גשמים – "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה".
הגשמים כשמם כן הם – מגשימים את השכינה, אולם באופן המכנס בתוכם את כל שלושת רובדי החיים, בהגעתם להרוות את פני האדמה.
[1] משנה. בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
רש"י ד"ה בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכו' רבן גמליאל אומר בשבעה בו בחמשה עשר יום אחר החג – כלומר, בשבעה במרחשון הוא חמשה עשר אחר החג.
כדי שיגיע האחרון – כלומר, קודם ביאת מים לנהר פרת, שהוא רחוק יותר" (תענית י', ע"א).
[2] "ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח … עלה בכבש … שני ספלים של כסף היו שם…ומנוקבין כמין שני חוטמין (והמים יורדין לשיתין של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד) (משנה סוכה פרק ד' משנה ט' וברטנורא במקום).
[3] "שיתין מששת ימי בראשית נבראו… שמחוללין ויורדין עד התהום…" (סוכה מ"ט, ע"א).
[4] סוכה י"א, ע"ב ורש"י שם.
[5] "…גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף – וגשם נדבות במתן תורה (תהלים ס"ח, י' ורש"י שם).
תרגום יהונתן במקום – "כד שמעו בית ישראל ית קל גבורתך פרחו נפשיהון מן יד אחתתא עלויהון טלין דתחיותא ומטרין דרעוא ארימתא אלהא על אחסנתך…". תרגום: שכששמעו ישראל את קול ה' פרחה נשמתם. מיד הוריד עליהם טל חיים וגשם רצון על נחלתו…".