הקדמה

מה אמורים להיות מאפייניה של תרבות המושתת על התורה כפי שמופיעה לנו בכל מהלכיה ודיניה. מה היחס של תרבות כזו למישורי ההתנהלות המרכזיים של החיים כיום. על מנת לבחון יחסי גומלין אלו, נתייחס במאמר זה לאחד מגורמי ההשפעה המרכזיים בחיים התרבותיים כיום – המדיה התקשורתית.

עולם זה פונה אל אחד ממישורי התודעה המרכזיים שלנו – המישור החזותי והחושי. דרכם הוא בונה תרבות שלמה דרך ערוצי הטלוויזיה, הרדיו הקולנוע פרסומי החוצות וכן הלאה.

ע"מ להבין הן את החוזק והן את החולשה של ערוץ חיים זה נתייחס לאחד המסרים החשובים ביותר שמנסים להעביר דרך המדיה הזו – המלחמה בתאונות הדרכים.

התשדירים המונפקים לנו בתקופות שונות בווריאציות שונות, כוללים גם מלל וגם תמונות מזעזעות שתפקידם להחדיר חזק לתודעת הציבור את חשיבות הזהירות בדרכים. אולם ידוע הוא שהשפעתם של אותם קמפינים היא קצרה ביותר. על מנת לשמר את המסר, נצרכת המדיה התקשורתית לייצר בטווח קצר ביותר קמפיינים נוספים החייבים לעלות לשיאי ריגוש חדשים שלא היו בקמפיינים הקודמים.

השאלה היא מדוע? מדוע לא נחרטים אצל הצופים באמצעי התקשורת המסרים לטווח ארוך במיוחד שהמדובר הוא בשמירה על חיי אדם?

התשובה לשאלה זו, ולעוד מאות שאלות דומות היא – היחס שבין המחשה חזותית לאחריות.

מה הם היסודות לקבלת אחריות? האם היא קיימת במדיה התקשורתית? מה משקל האחריות הקיימת במדיה התורנית והאם היא בכלל מתייחסת למישור ההמחשה החזותית עליה פועלת כל מערכת התקשורת.

עקרוניות – הבסיס לכל אחריות:

נראה, שלקיחת אחריות, נובעת תמיד מדבקות במטרה כלשהי. יכולת האדם להתמיד בעשייה ובהתמודדות לאורך זמן, תוכל להיות רק אם עומדת מאחריהם נקודה עקרונית, שבה הוא אוחז, והיא הנותנת לו את הכוח להמשיך בדרכו. הנקודה העקרונית, מהווה "נקודת החיים" בה דבק האדם בדרכו, גם אם תהיה ארוכה. מכאן עלינו ללמוד, שככל שנקודת החיים עליה נשען האדם היא משמעותית יותר, כך יכולתו לקחת אחריות על מעשיו תגדל. וכן להפך, ככל שנקודת החיים עליה נשען האדם היא דלה יותר, יכולתו לקחת אחריות על מעשיו, תקטן.

המדיה התקשורתית מול המישור התורני:

ע"מ לבחון עניין זה, נשווה בין המדיה התקשורתית למישור החיים התורני. המדיה התקשורתית עובדת על המישור המוחש והחזותי. היותו עכשווי, גלוי, ריגשי ומידי הוא הנותן לה את כוחה. לעומת יתרון זה, חולשתה היא שאין בה עומק. על כן היא משתנה תכופות על בסיס פופולאריות שפעמים רבות אין בה ממש.

לעומתה, המישור התורני, העומק העקרוני בו הוא גדול. אולם כפי שהוא כיום הוא חסר את העכשוויות, האנושיות הפשוטה הפועלת על כוחות החוויה ומעגל החיים המוחצן הכול כך משפיעים על האדם. 

התנקזות עיקר מגמת החיים שלנו כלפי מישור החיים החזותי החושי, גורמת לכך שכשברצוננו לשמר בה עקרונות שחשובים לנו, אנו נצרכים לחזרה פעם אחרי פעם של המסרים, מתוך שמישור זה במהותו נוגע ברמה הרדודה של החיים. גם כאשר המדובר בחיי אדם, הפנמת המסרים חייבת להיות בדרך החזרה אין ספור של המסרים, אם בראייה ואם בשמע, על מנת להשאיר מעל לפני השטח את המסר הנצרך.

השתלטות אילוצי המציאות על מישור המציאות החזותי החושי:

חולשת מימד החיים החזותי החושי להביע עצמו באופן עקרוני, גורמת לעמעום המגמות העקרוניות שבחיים, להשלטת גורמי האילוץ והתועלתיות הקרובה על דרכי על דרכי ההתנהלות.

בדרך חיים זו, אנו נראה כמציאות ממשית בעיקר מעשים פרקטיים. מעשה קניין הלכתי כגון – מכירת חמץ, הוא מעשה שעל פי תפיסת חיים זו אין בו מאום, כיוון שמכירה זו אינה מביאה עימה בפועל שימוש בחמץ (כפי שאכן נכון באופן מעשי במכירת החמץ). כאשר הגדרת החיים נקבעת על פי התועלתיות הנחזית שבו, אין מסוגלות לקבל שעצם הקניין, יוצר קשר מהותי בעל משמעות, שאינו תלוי במימוש אותו קניין ברמה התועלתית. דרך תובנה זו את החיים גם לא תראה משמעות ממשית במעשה הקידושין, שאינו גורר בעקבותיו צעדים מעשיים כלשהם מצד בני הזוג. זאת לעומת תפיסת התורה, הרואה בקניין החמץ מעשה קניין גמור, ואת האירוסין כחיבור אישותי שאיסורו הוא איסור עריות לכל דבר.

שוני מהותי זה שבין התפיסה האנושית החזותית, לבין תפיסת התורה, מקורו הוא בכך שעל פי התורה הריאליות של המציאות היא הווייתה העקרונית. על כן יצירת מצבים עקרוניים (כגון קניין וקידושין), הם הריאליות הבסיסית של המציאות המתהווית, כשמימושה היישומי הנגלה הוא רק שלב מאוחר יותר.

על פי ניתוח ההבדלים הללו בין שני העולמות, המדובר הוא לכאורה בשני קווי חיים מקבילים שלעולם לא יפגשו. שלטון מערכת חיים אחת, תביא בהכרח לניוונה של השנייה וממילא לעולם תהינה שתי המגמות הללו בהתנגשות מתמדת. יותר מכך, מרכזיות הממד החזותי החושי בחיינו כבני אדם אנושיים, עתיד לכאורה להשאיר את התורה באופן מתמיד שייכת לספסלים האחוריים של החיים בעולמות הפנימיים של בית המדרש, שם ימשיכו לדקדק בדקדוקים עקרוניים עצומים שלעולם לא יוכלו להתממש במערכת המוחצנת החושית העובדת על קוד חיים אחר לחלוטין.

אולם, התבוננות מעמיקה יותר בתורה מלמדת על נגיעה של התורה בממד החיים החזותי החושי הזה באופן שמגמותיה העקרוניות מופיעות אף בו. אלא שמישור חיים זה הוא "בוגדני" ונאמנותו לדרכי ההתנהלות התורניים היא קשה יותר.

העקרוניות התורתית במישור החיים החזותי:

קיום רמת חיים אלוהית במישור  החזותי המוחצן מופיע בשלמותו הגדולה ביותר בשרה. רוח הקודש מופיעה בה במקום ה"סיכה" – "שסוכה ברוח הקודש" (מלשון סיכת העור), ו"כולם סוכין ביופיה"[1]. מסיבה זו היא תלויה מהותית בשלמות יופיו של הגוף[2] . הופעת שרה שכינה דרך יופייה וחזותה הגופנית (מגמה המתדמה באופן בסיסי לאופי הופעת השכינה באדם וחווה), היא הגורמת לאי יכולתה לעמוד במעשה העקידה, שם מתווים אברהם ויצחק דרך מפגש עם האלוהי הבנוי על "ביטול היש" המוחלט[3].

ביטול החיים המוחלט שיוצר יצחק בעצמו במעשה העקידה, מרחיק את רמת הנגישות הישירה של השכינה במציאות הגוף, יופיו ומוחצנותו (עובדה המתבטאת בעיוורונו של יצחק), ויוצר בו מציאות גוף שלא מן העולם הזה, המסוגלת  להביא ברכה דרך מעשה אכילה ולהריח ולטעום עוצמות חיים השייכות לגן העדן, אולם כל זאת בתלות באותו ביטול מוחלט.

השייכות לממד החיים החזותי החושי, נשארת בעיקרה לגויים[4]. אם נתרגם זאת לשפת החיים של היום, מישור החיים ה"גויי" הוא מישור החיים האנושי שעל פיו אנו פועלים כיום באופן שממד ההחצנה, החזותיות והחושיות הם המנהלים המרכזיים שלו.

בספר יונה מופיעה השוואה מסוימת בין דרך התנהלות החיים הישראלית לבין זו הגויית הנוגעת בהבדלים שהעלנו. 

הגדרת מערכת החיים הגויית מוגדרת כ"הפכפכה" הממהרת להתרגש[5], המבטאת את תחושותיה באופן מיידי, מוחצן[6], מוקצן[7], ובחוזקה[8], אך במקביל היא ממהרת לחזור ממה שלקחה על עצמה[9] למגמותיה הראשונות[10].

למרות נשיאת מערכת החיים הגויית את עיקר מגמות החיים המנוהלות על בסיס מערכת ההחצנה והחוש, הרי בישראל מופיעים את רמות החיים הללו השבטים היוצאים מרחל ובעיקר שבט יוסף. כך מוגדרים שבטי בנימין, מנשה ואפרים כ"גוי וקהל גויים"[11].

ביוסף, מוגדר כוח זה כ"חן"[12]. אף אצלו מופיעה השכינה דווקא במישור המוחצן – ביופיו[13] ובבגדיו[14]. מכיוון שהוויית חיים זו היא הקרובה ביותר לדרך התהלכות חוקיות החיים האנושית, היא מושכת אליה את הגויים השייכים לממד החיים הזה[15]. כמו כן התהלכותה יש בה מדרך העורמה, משהו מדרך ההתהלכות הפוליטית, המתקדמת ביחס לאילוצי המציאות. על כן מוגדרת שלטונה כמלכות של שועל[16].

שייכותה של דרך הנהגה זו למישור המציאות הגלוי החזותי ההפכפך, משייך את הכשל להוות חלק בלתי נפרד מהווייתה האלוהית[17]. אולם בעוד שחוט השדרה האנושי הוא אילוצי במהותו, ועל כן הוא נעדר לגמרי את העקרוניות המוחלטת, הרי בהנהגת החיים הזו כשהיא מופיעה בתורה כפי שהדבר ביוסף, הכוח המנהל אותה בסופו של דבר הוא הלוז האלוהי[18].

כוח התורה להביע את תכניה הערכיים העקרוניים במישור החזותי החושי מופיע בקיצוניותו הגדולה ביותר דרך שמשון. ככל הדמויות בתורה גם שמשון מבטא באישיותו ובפועלו אחד מדרכי התנהלות חוקי החיים האלוהיים במציאות[19]. הופעת השכינה בשערו[20] מגדירה את מיקומה של חוקיות החיים שהוא מוביל בממד ההחצנה הקיצוני ביותר באדם – ברמת החצנה מעבר להחצנת הגוף את עצמו. יכולתו להופיע שכינה דרך ממד חיים זה מגיע עד כדי יכולת בלתי נתפסת בהגיון להופיע את מגמות חיים אלוהיים דרך מעשים מוחצנים[21] בעוד שבממד הפנימי לא קיימים התנאים להופעת חוקיות אלוהית כלשהי[22].

נגיעתו של שמשון במיקום החיצוני ביותר בהוויית האדם היא המביאה לכך שיעקב רואה בהנהגתו כמשקפת ביותר את מלכות ה' בעולם[23] – מתוך הדומיננטיות של מישור זה בחיים האנושיים. אולם כפי שהזכרנו ביוסף כך גם בשמשון (ובאופן קיצוני יותר), היות הנהגת החיים בו מתייחסת באופן מיוחד למישור החיים האנושיים, מהווה הכשל חלק בלתי נפרד מהוויתה, עד כדי כך ששמשון מצליח להוריש לנו חלק ממגמת כוחו (המוגדרת כאחת מעיניו[24]) רק בזמן מותו[25]. כמו כן הופעתה הנצחית נצרכת תמיכה אלוהית מפורשת, אף יותר מיוסף – לישועת ה'[26], ולא רק לדמות דיוקן יעקוב.

התורה כחוקיות שולטת – הקשיים והדרך:

מן הדברים שהזכרנו עד עתה עולה שמישור החיים הפנימי, קשה לו להוות גורם חוקיות דומיננטי, בעולם שהמימד החזותי הגלוי הוא המרכזי. ממד החיים הפנימי אם כל עקרוניותו העצומה, נשאר בסופו של דבר בצל המציאות. במקביל, מערכות החיים האלוהיות המתייחסות לממד החזותי הגלוי החושי, מתקשות לבטא ולממש את חוקיותן, מתוך היות הכשל חלק בלתי נפרד מהווייתן. מצב זה הינו בעייתי ביותר, כיוון שהוא טומן בחובו סכנה של אי שלטון מערכת החיים התורתית במציאות, לעולם.

ברור שאם אנו רוצים שתכני החיים של התורה יתממשו במערכת החיים העכשווית, עיקר המאמץ צריך להיעשות במיוחד כלפי אותן דרכי הנהגה אלוהיות המתייחסות לממד החיים הנגלה החושי.

היכולת לעבור מעולם חזותי רדוד, הנצרך להעברה חוזרת ונשנית של המסרים, מתוך רדידות העקרוניות שבו, עולם שבו רמת האחריות בו היא נמוכה, תלויה ביכולתנו לממש את אותן דרכי חיים אלוהיות המתייחסות מהותית לממד החיים החזותי והחושי. ניסיון להתעלם ממשור החיים הזה ולהציגו כחסר משמעות רק ידחק את מגמות התורה יותר ויותר עמוק בתוך בית המדרש. את  הדקדוק העקרוני נוכל לפגוש רק במשא והמתן התלמודי וההלכתי, בלא שישפיעו על דרך תפקודנו בחיי היום יום.

הגברה של עוצמות חיים

ההשלכה של המאמץ לממש את עקרוניות התורה גם ביחס לגורמי החיים החזותיים החושיים הוא קריטי ביותר. יש להבין שכשאנו מדברים למשל על דין הרוצח בשגגה, או על חיוב הבאת קורבן של  החוטא בשגגה, אין המדובר רק על יישום דיני עתידי של רמת אחריות גבוהה יותר, בחיים הפרטיים או הציבוריים, אלא על שינוי מהותי בעוצמת החיים המופיעה בנו, המשנה ממילא גם את רמת האחריות שלנו למעשינו. דין הרוצח בשגגה, או חיוב הבאת הקורבן לחוטא בשגגה, הינם ביטויים מקומיים לאחריות העצומה המופיעה בחיים התורתיים, מתוך מסת החיים העצומה שהיא מופיעה. לו היינו מיישמים דינים אלו, על מצב החיים העכשווי, לא רק שהיינו מגיעים למספר עצום של רוצחים בשגגה, וחייבי קורבנות חטאת בלא גבול, אלא שגם משמעות הקרבת הקורבן הייתה מזולזלת מתוך שהגדרות החיים הן של עצמנו והן של הבהמה הן נמוכות ביחס להגדרה האלוהית של החיים. ברור הוא שחזרת דינים אלו וכל האחרים להוויית החיים שלנו, היא קצה הקרחון של תגבור מהות החיים בנו, המביאה ממילא להגבהת רמת האחריות ולצמצום מעשי השגגה למיניהם, לכמות שקשה לנו כלל לדמיין.

איך לפעול?

הבנת היחס שבין דרך ההתנהלות האנושית הבנויה במהותה על אילוצי המציאות ונבנית על פיהם, לבין דרך ההתנהלות התורנית המביעה מהות אף באותם רובדי מציאות הנראים חסרי מהות עצמית (כגון יופי, חיצוניות וחושיות), יוצרת השלכה מהותית ביחס לדרכים הלגיטימיות שלנו להוביל למימוש מגמות התורה במדינת ישראל.

דוגמא טובה לכך היא דרך ההתנהלות הפוליטית הפרגמאטית. דרך זו אינה בוחלת בכל אמצעי על מנת להגיע למטרתה. בדרך זו,  יצירת חיבורים קואליציוניים גם עם אלו שדרכם המוצהרת היא לחסל את כל הסממנים המשמעותיים של התורה במדינת ישראל, היא לגיטימית כל עוד יכול חיבור שכזה להביא תמיכה לנושאים (גם התורניים) הקרובים ללבנו.  דרך התנהלות זו יש בה כוח רב ועוצמה, מתוך שזוהי דרך התנהלות המתאימה למערכת החוקית הדומיננטית כיום בניהול המציאות. אכן, היא גם מתגמלת כראוי את הנוהגים על פי דרכי התנהלותה. אולם המחיר של דרך התנהלות שכזו הוא עצום. הכתבת דרך הפעולה על פי כללי התנהלות שכאלו, סותמת את הגולל על דרך ההתנהלות התורנית שהעקרוניות והמהותיות אמורים להיות סימני ההיכר שבה, ומקעקעת את הסיכוי להפוך את התורה לדרך התנהלות הכרתית, ולא רק כגורם מחוקק מצוותי בעולם בית המדרש בלבד. פגיעה זו חריפה הרבה יותר משאלת השגת או אי השגת האמצעים החשובים כל כך –  כספים להתנחלויות, לחינוך, לישיבות וכו' אף שהם לכשעצמם נחשבים "יעדים דתיים". פוליטיקאים או מדינאים, המטמיעים עצמם בדרך ההתנהלות הזו שהיא ממאפייניה של דרך ההתנהלות הפוליטית, אין סיכוי שיוכלו בעתיד לבחון את המציאות ולהכריע בה בדרך התפיסה התורנית, כיוון שהם שבויים בתוך דרך התנהלות שאילוצי המציאות הם המכתיבים את התנהלותה. כאנשים שמאמינים בעתידיות שלטונה של דרך החיים התורנית, אין סכנה יותר גדולה זו.

אמנם ברור שגם ההליכה על פי דרכי ההתנהלות התורנית שהעקרוניות האלוהית היא נר לרגלה, אינה פשוטה ומצריכה זהירות. כיוון שדרך התנהלות זו עוד אינה מופיעה כהתנהלות זורמת עכשווית, אלא כחלקי מציאות מתוך פסיפס תמונות הנגזרות לנו מן הכתובים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הרי היא נמצאת עוד במצב כמעט לא רלוונטי, ביחס למצבה של המציאות וצרכיה. מסיבה זו גם פרנסי הציבור שלנו מרגישים שהתנהלותם על פי דרכי ההתנהלות התורנית עם כל עקרוניותם, מסכנת אותם להיות מחוץ למגרש ההכרעות הלאומי.

על כן אנו נזקקים לדרך ביניים זהירה שתממש  את המגמות העקרוניות התורניות אף באותם מישורי מציאות שהיו עד עתה נחלת שלטונן הבלעדי של התפיסות האנושיות הנמוכות. דרך שכזו נוכל ליצור רק כאשר אנו מובילים בעצמנו ולא דרך הסתמכות על אחרים השבויים לחלוטין בדרך החיים הפרגמאטית.

אם נחזור לדרך השפעתה של התקשורת ודרך עבודתה נוכל לומר בברור, שאותו צורך שלה בהצגה קיצונית חוזרת ונשנית של המסרים החזותיים כפי שעמדנו עליו, מבליט את חוסר האונים העצום של מישור החיים החזותי האנושי, להגיע להתנהלות חיים מהותית שאחריות בצידה, חוסר אונים שאם הזמן רק גודל והולך. מצב זה פותח לנו חלון הזדמנויות מצוין להוביל מערכת חיים אלטרנטיבית, שהעקרוניות, המהותיות והאחריות הם בסיס קיומה. לא נותר לנו אלא לקרא את הכתובת על הקיר ולהרים את הכפפה.


[1] יסכה – זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה (רש"י בראשית יא, כט).

[2] "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב).

[3] "לספוד לשרה ולבכתה – ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י בראשית כג,ב).

[4] בעוד ששרה הנקראת יסכה (משום שסוכה ברוח הקודש וכולם סוכין ביופיה), דרגתה היא דרגת "נסיכות",  הרי אחותה בת הרן נקרית מלכה שהיא לשון "מלכות" [וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה". רש"י: "יסכה – זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה" (בראשית י"א, כט)]. ממנה יוצא זרע גויים המקביל לשנים עשר השבטים ["וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל". על כך מבאר רש"י במקום: "גם היא – אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם שתים עשרה, מה אברהם שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות וארבעה בני שפחות, אף אלו שמונה בני גבירות וארבעה בני פלגש" (בראשית כ"ב, כ' – כב)]. וממנה יוצאים כל נביאי אומות העולם ["ואמרו רבותינו כל נביאי אומות העולם מן מלכה עמדו שנאמר את עוץ בכורו זה איוב שנאמר איש היה בארץ עוץ איוב שמו, את בוז אחיו זה אליהוא בן ברכאל הבוזי, ואת קמואל זה בלעם" (ילקוט שמעוני פרשת בלק רמז תשסו)].

[5] "… ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר העכו"ם קרובי תשובה הם אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים" (רש"י על יונה א',ג').

[6] "אפילו מציאה שאדם מצא בשדות ובכרמים בשווקים וברחובות החזירו לבעלים" (ילקוט שמעוני יונה רמז תקנ).

[7] "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה – מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו" (תענית טז, ע"א).

[8] "וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּו. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" רש"י "ויקראו אל האלהים בחזקה – אסרו אמהות לבד והולדות לבד אמרו לפניו רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו" (יונה ג' ז' – ח').

[9] "מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'".

ומבאר רש"י (על פי תרגום יהונתן): "משמרים הבלי שוא – אותן שעובדים לכו"ם". "חסדם יעזובו – יראת הקב"ה שכל חסדם וטובתם מאתו יעזובו אבל אני איני כן אלא בקול תודה אזבחה לך (יונה ב' ט' – י').

[10] "ארבעים יום האריך אפו נגד ארבעים יום ששלח ליונה לנינוה, ולאחר ארבעים יום שבו לדרכיהם הרעים יותר מן הראשונים ונבלעו המתים בשאול תחתית שנאמר מעיר מתים ינאקו" (ילקוט שמעוני יונה רמז תקנ).

[11] "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים…גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ …".

רש"י: "גוי – בנימין: גוים – מנשה ואפרים (בראשית ל"ה, י"א).

[12] בן פרת – בן חן, והוא לשון ארמי אפריון …  בן פרת עלי עין – חנו נטוי על העין הרואה אותו" (רש"י מ"ט פסוק כב).

[13] כך מתהדר יוסף ביופיו: "…וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו" (בראשית ל"ט, ו' ורש"י שם). בכך גם מברך יעקב את יוסף:  "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" – בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו" (בראשית מ"ט, כ"ב ורש"י שם).

[14]  "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג').

[15] "בנות צעדה עלי שור – בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו" (רש"י על בראשית מ"ט, כ"ב).

[16] "וישתחו ישראל – תעלא בעידניה סגיד ליה" (רש"י בראשית מז, לא). תעלא – שועל. בעידניה – אם תראה שעתו מצלחת (רש"י מגילה טז, ע"ב).

[17] כך כבר בהולדת בנימין נקברת רחל אֵם שבטי יוסף ובנימין המוגדרים כ"גויים" בדרך ע"מ שתהא לעזרה לבניה בירידתם לגלות: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם – שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (בראשית מ"ח, ז'). כמו כן יוסף עצמו מאבד בפרשת אשת פוטיפר עשר מתוך שנים עשר המשפחות שנועדו להיות כנגד כל אחד משבטי ישראל" – ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו" (באשת פוטיפר). ובגמרא: "תניא: היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: +בראשית לז+ אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו; ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו, שנאמר: +בראשית מו+ ובני בנימין בלע ובכר…" (סוטה לו ע"ב).

[18] חוט השדרה האלוהי האבסולוטי מופיע ביוסף דרך דמות דיוקנו של אביו יעקב המתגלית לו בניסיונו באשת פוטיפר:  "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל – מידי אביר יעקב – שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה" (דף לו ב) בראשית מ"ט, כ"ד ורש"י שם).

[19] שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: (תהלים פד) כי שמש ומגן ה' אלהים וגו' (סוטה י' ע"א).

[20] "ותחל רוח יי' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול … בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול (ירושלמי סוטה פרק א' ה"ח).

[21] בהקפדתו לעשות את כל המעשים ההלכתיים המעטפתיים הקשורים בלקיחת אישה: שידוכין (ע"י הוריו-"…וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן. וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל הָאִשָּׁה…"). ארוסין ושנה לאחר מכן נישואין ("ויָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ …"), משתה שבעת ימים ("וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה…ותֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה…") (שופטים יד א' – יז).

[22] שהרי בסופו של דבר נושא שמשון גויה – ("וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה").

[23] "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח…". (בראשית רבה פרשה צח ד"ה יד יהי דן).

[24] אותם עיניים איתן מרד שמשון, שהם אותן העיניים בהן מופיעה השגחת ה' להביא לחשקו בבת פלישתים. כך מובא בסוטה: "תנו רבנן שמשון בעיניו מרד, שנאמר: (שופטים יד) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר (שופטים טז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. איני? והכתיב (שופטים יד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא! כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל (תרגום: שואלת הגמרא, האם מרד שמשון בעיניו, הרי הכתוב בעצמו מעיד שחשקו של שמשון היה מה' – "כי מה' היא"? עונה הגמרא, שאף שמה' היה הדבר, הליכתו של שמשון עצמו אחר עיניו הייתה) (סוטה ט', ע"ב).

[25]  וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:

רש"י: "נקם אחת משתי עיני – ושכר עין השנית הנח לי לעולם הבא וכאן פרע לי שכר אחת מהן" (שופטים ט"ז,

כ"ח).

[26] "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְקֹוָק" (בראשית מ"ט, יז).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.