המתבונן על כברת הדרך שעברו ההומוסקסואלים מן העבר הלא רחוק ועד עתה, משתומם ונדהם עד כמה שגור עניינם בפי כל. אם לפני שני עשורים התחבאו סוטים אלו ב"ארון" וטופלו ככל חולי הנפש, הרי היום נישאים הם על כפיים. על הגדרת זכויותיהם שומר בית המשפט העליון, על מימוש זכויותיהם שוקד היועץ המשפטי לממשלה עם כוח עתודה של אלפי שוטרים, ואנשי חוק מכובדים מרבים במלל על חשיבות התמיכה במלחמתם.
אולם, בדיקה פשוטה תגלה לנו שלו הייתה מתגלה במשפחתם או אצל יקיריהם של כל אותם תומכים סטייה מאין זו, לא היו יודעים הם היכן להסתיר עצמם מחמת הבושה והיו עושים הכול בכדי לרפא אותם ממחלתם.
מכאן נשאלת השאלה, אם כך הוא הדבר, מהו הגורם לתמיכה הגורפת באותם הסוטים? מה הוא המניע האמיתי למאמץ העליון לגדל את שמם בקרב החברה הישראלית?
התבוננות עמוקה יותר תראה, שמניעים עמוקים הרבה יותר הם המחוללים את הסערה הנוכחית בעניינם, כשתמיכה בהם קשורה לתהליכים נוספים המנסים להיכפות על החברה בישראל.
החרות הבלתי מוגבלת
את נקודת המוצא הפנימית לתמיכה בהומוסקסואליות, ניתן למצוא בדרך הגדרת התומכים בסטייה זו כ"העדפה מינית". הגדרה שכזו לדרך התנהגות המתעלמת מן המתכונת הפיזית הטבעית שבה יצר אותנו הטבע והמתנהגת באופן הופכי לו, מלמדת על מגמה עזה של האדם לפעול על פי העדפותיו, רצונותיו ובחירתו באופן המוחלט ביותר אף כנגד טבעו המולד. ההתרסה כנגד הטבע המולד, יש בה בכדי לשרת שני אינטרסים. את תחושת השלטון האבסולוטי של האדם בחייו, ובמקביל – הגברת רגש ההתרסה כנגד כל ציווי עליון בין אם ציווי חוקי הטבע וקל וחומר כנגד הציווי האלוהי העליון יותר.
הצורך להאדיר את אלוהיותו של האדם מצד אחד וההתרסה כלפי כל מחויבות לציווי עליון גוברת על הסלידה הטבעית מאותם הסוטים ומביא לסימפתיה הציבורית והתרבותית בהם כפי שקיים כיום.
התבוננות בזווית ראייה זו על ה"מצעד" הופכת את המאבק בעניין לחלק ממאבק גדול הרבה יותר – הפיכת האדם עצמו לאלוהים עלי אדמה. נושא ההומוסקסואליות מהווה אך "דובדבן" תקשורתי למאבק הגדול באמת.
את ה"מנוע" העיקרי יותר לקידום מגמה זו ניתן לראות בבירור בניסיון להשליט את הדמוקרטיה כערך היסוד הבלעדי של האדם.
אלוהות ה"אני העצמי":
שלא במקרה, נחלצה המערכת המשפטית לעזרת קיום אותו מצעד בשם הדמוקרטיה.
מי שעוקב אחרי פעולות מערכת המשפט ומעצבי ה"תרבות" הנוכחיים בעניין זה, לא יכול שלא לראות מגמה עקבית של ביטול כל ההגדרות העצמיות המולדות והערכיות של לאום, דת וגזע מן התודעה הציבורית הישראלית. נקודת המוצא היחידה הנלקחת בחשבון בקביעת המדיניות התרבותית והציבורית היא עצם היות האדם. התעלמות מן התכונות, הערכים והתרבות המולדים שבאדם היא כל כך עקרונית לתפיסת עולם זו, עד שאין היא חוששת לעמוד אף כנגד כל מציאות קשה הטופחת על פניה. לא קסאמים, לא הברחות נשק ולא מלחמת לבנון 2 יסיטו מן המגמה המסרבת לראות שוני אֵתני מהותי בין דת ישראל לדת המוסלמית, בין העם היהודי לעם הערבי ובין העמים בכלל, כיוון שכל קבלה שכזו מפחיתה מערך החופש האבסולוטי של האדם בחשיפתה את תלות האדם לא רק בגנים הביולוגיים שבו, אלא גם בגנים תרבותיים ורוחניים בהם תלויה עיקר הגדרתו כ"אדם". קל וחומר שתפיסת עולם זו אינה יכולה לקבל את נקודות המוצא הערכיות והתרבותיות של אמונת ישראל מתוך הפחד העמוק לאבד את שלטונו האבסולוטי של האדם על עצמו ועל הסובב אותו.
פה חשוב לציין, הגם שהעולם המערבי בכללו נוקט בעמדה דומה לזו המניעה את מעצבי הדמוקרטיה בישראל, הרי ככל עבודה זרה שהייתה בעולם גם בעבודה הזרה הזו עולה עם ישראל אף על ממציאיה. אם בכל מדינות המערב מוגבלת הדמוקרטיה להיות כערך נילווה למימוש ערכי הלאום הבסיסיים ואין היא מהססת לצמצם או אף לבטל את הזכויות הדמוקרטיות כשהן פוגעות בערכי היסוד, הרי במדינת ישראל מנסה קבוצה מצומצמת השולטת במנגנוני התרבות והחברה להפוך את הדמוקרטיה עצמה לערך היסוד שלה אף על חשבון ערעור חוסנה הלאומי של מדינת ישראל.
להסיר אחריות
כיוון שמימוש מגמה זו של הדמוקרטיה המיוחדת לישראל גובה מחיר כה גדול מאיתנו, עולה באופן טבעי השאלה מה מטרתה העמוקה של מגמה זו של אליליות האדם, האם היא נובעת מרגש האחריות החזק של האדם על עצמו והסובב אותו? האם לשם תיקון העולם היא נועדה?
בבחינת תוצאותיו של תהליך זה כבר עתה, ברור שלא לנשיאת עול מגמתו. השלטת הדמוקרטיה כ"גורם על" בהתנהלות האדם ולא רק כאמצעי למימוש ערכיו, נותנת לאדם חופש בלתי מוגבל להחליט ולשנות את דרך חייו תרבותו וערכיו כפי העולה על רוחו. הוא יכול בהחלטת "רוב" להוריד מעליו כל עול מוסרי או התרבותי שיחפץ גם אם אלו ליוו את עמו במשך אלפי שנים, הוא יכול להתכחש להיסטוריה של עמו ולהמציא לעצמו תרבות חדשה בכל עת שירצה ולהוריד מעצמו אחריות על הבטחות העבר. התבוננות מעמיקה תראה שבסופו של דבר מגמת התהליך הזה אמורה להוביל אותנו לתפיסת כל המציאות המוסרית, החברתית והערכית כמציאות סובייקטיבית שכולה נתונה לשינויים. חוסר המוחלטות הזה הוא אמצעי בדוק לאדם לנער מעליו כל עָקָבות מוסריות תרבותיות וערכיות בלא להתחייב לאף אחד מהם.
אלוהיות האדם מכוחה של תורה
בירור המניעים החולניים שבמגמות השלטוניות והתרבותיות של היום הנחשפות אך בקצה קצותיהם בתמיכתם במצעד המבחיל, היא אכן חשובה ביותר. אולם אין בכך בכדי להביא לפיתרון הבעיה.
יש להבין שכל עיוות תרבותי המגיע למימדים רחבים בעם ישראל הוא ביטוי לכוחות ויכולות שכיוון שאינם מתממשים בצורה הראויה להם הם יוצרים חסך המביא בעקבותיו ליציאת אותם הכוחות באפיקים מעוותים ופסולים.
גם מגמה זו של האדרת האדם כאלוהי עצמו לא הגיעה במקרה. היות האדם "אלוה המציאות" אינו מצוץ מן האצבע. הגדרת האדם כ"נזר הבריאה" הוא ביטוי תורני ידוע ומוכר. את תוארו האלוהי כבר נתן הקב"ה עצמו לאדם הראשון באומרו "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית ג' כב) בהיותו יחיד בתחתונים כפי שה' יחיד בעליונים (רש"י שם). את כוח פעולתו כאלוהים מממש יעקוב, עד כדי קריאת שמו על ידי ה' בשם "אל" (רש"י על בראשית לג לד ד"ה ויקרא לו אל אלהי ישראל"). מכאן ששאיפה זו אינה זרה לנו.
האם ה"דתיות" של היום עומדת במבחן ההגדרה הזה? התשובה הברורה לכך היא – לא!!
מימוש תרבות התורה בדרך של העשייה המצוותית כחייל או כעבד העושה את ציווי האדון לעולם הוא אמנם חשוב ביותר, אך לא יוכל להביא למימוש יכולת שכזו. אדרבא, המשכת מגמה זו המסתפקת בקיום ציווי הבורא תקופה ארוכה מידי בלא לפתחה, עלולה להביא לניוון, לחוסר חשיבה עצמית ולצפייה להתפתחויות שאינם פרי העמל של האדם.
היכולת לצאת מהמעגל המנוון המתייחס לתורה כספר הוראות וציווים הדורשים מן האדם ציות ותו לא, למרחבי הפעולה וההתפתחות להם באמת שייכת התורה, תוכל להתקיים רק בשינוי התפיסה בהבנת מטרת קיומם של הציוויים ולימוד התורה בכללו.
רק התייחסות שתשאף לאפיק מן התורה, לימודיה וחוקיה את התכונות, היכולות והכוחות האלוהיים הטמונים בכל פרטי לימודיה ולהפנימם בנו, רק התייחסות שתראה את התורה כנועדה לחשוף אותנו לעוצמות החיים העצומות הטמונות בתורה הן ב"דמויות העל" שבה והן בחוקיה השונים, תוכל להוליד את עצמנו מחדש בסדר הגודל האלוהי שעל פיו נבראנו.
השאיפה להיות כאלוהים צריכה להיות כזו שדרכי ההתנהלות האלוהיים כולם, אם אלו המגיעות דרך דמויות המקרא ופועליהם, ואם אלו המוסתרות בדרך המשא והמתן התלמודי או בשפה ההלכתית ה"יבשה", כולן תהינה נהירות לנו בהגדרות ברורות בתוך אישיותנו. אנו אמורים בכל מצב ותהליך נתון לנהוג על פי אחת או יותר מן הדרכים במינון ובמקום כפי הנצרך, ולהכריע איזו מן הדרכים היא הדומיננטית בזמן הנקוב.
זאת היא תביעה לתרבות של תורה ולשלטון של תורה המתאימה לעידן של עצמאות ולוואי שהחשיפה השלילית כל כך לגאוות האדם המעוותת תמריץ אותנו לפתח בצורה בריאה עוצמות אלוהיות אלו שבנו.