את המאפין של כל רוח ננסה ללמוד מכמה כיוונים:
א) היחס שבין עבר הירדן המערבי והמזרחי: כפי שכבר בארנו המכנה המשותף של כל שטחי עבר הירדן המזרחי מן הצפון ועד הדרום הוא היותם מופיעים את כוח ההשגחה הטבעי הטרום-מבולי העצמאי יותר בהופעתו, לעומת הצד המערבי המופיע את כוח ההשגחה הארץ ישראלי, בו בולטת ההשגחה השמימית העליונה, לא רק בפנים השמימיים של הופעתה אלא אף בפנים הטבעיים הארציים שבה.
על פי הבדלה עקרונית זו, ניתן להגדיר ולומר באופן כללי לגבי רוחות השמים המזרחית והמערבית, שהרוח המזרחית היא המסוגלת להופיע כוחות טבעיים עצמאיים בטבעיותם בעלי עוצמה המקבילה לעוצמה האלוקית השמימית. כוחות אלו הם שהתגלו בתקופה הטרום-מבולית, כשעוצמתם הטבעית העצמאית נתנה להם את היכולת להתפתח ולהופיע מעצמם מדרגות השגחה חדשות ועליונות, בלא ההתערבות האלוקית השמימית.
לעומת זאת הצד המערבי מופיע את כוח ההשגחה שלאחר המבול, שבו ירידת האלוקות השמימית למציאות (בעקבות כשלון דור המבול להוציא את תכליתם אל הפועל) היא המחיה והמניעה גם את הכוחות הארציים, כשעוצמתם הטבעית אף היא שמימית (אופי השגחה זה הוא המתחיל להופיע באברהם ולאחר מכן בעם ישראל).
את ההבדל האכותי הזה שבין כיווני ההשגחה השונים אותם אנו רוצים לקשור לרוחות המזרח והמערב (מתוך ההבדל שבין כוחות ההשגחה שבעבר הירדן המערבי והמזרחי), ניתן לחזק גם מתוך התבוננות על התהליך הפיזי המרכזי ביותר בעולמינו המבדיל בין המזרח והמערב – זריחת השמש במזרח, מול שקיעתה במערב.
ב) המזרח – מקום זריחת החמה, מול המערב – מקום שקיעתה: נראה להבין שהשמש בהיותה המשפיעה המרכזית על העולם, היא הביטוי לגילוי השפע האלוקי על המציאות.
על פי הקבלה זו, יש להבין שעליתה של השמש בצד מזרח מן הארץ לשמים, באה לבטא את יכולת העולם הארצי להופיע מכוח התפתחותו הופעות אלוקיות חדשות וגבוהות יותר, ובכך "להזריח" מכוחו את האלוקות על העולם.
את היכולת הכוחית הזו יחסנו לתקופה הטרום-מבולית (יכולת המופיעה באופן מסוים בעבר הירדן המזרחי), בה כוח הטבעיות הארצי היה בעוצמה המקבילה לעוצמת הכוחות האלוקים השמימיים, כשמתוך כך היה בכוחו פוטנציאל לפתח את המציאות ולגרום מכוחו להופעות אלוקיות מתחדשות.
כוח זה, בהיותו כוח פועל אקטיבי, יכולתו בפיתוח המציאות הרוחנית בעולם מתבטאת במישור הפיזי בעלית החמה מן הארץ לשמים.
לעומת זאת, שקיעת השמש בצד המערבי מלמדת על כך שהכוח האלוקי אינו מופיע מן המציאות הארצית, אלא יורד מן השמים וחל במציאות (כפי שבשקיעה החמה יורדת לארץ).
הופעת ההשגחה באופן הזה במציאות, מלמדת למעשה על חולשת המציאות הארצית שאין יותר בכוחה להיות אקטיבית ויוצרת, אלא רק "מקבלת" את השפע הניתן לה מלמעלה.
מתאים הוא אם כן, שאופן השגחה זה (של ירידת השמש לארץ) יביא למציאות הלילה, בו שולטת הלבנה. בהיותה מקבלת את כוחה מאורה של השמש, היא מבטאת את מציאות העולם ה"מקבל" שהכוח ה"נותן" הוא היורד עליו מכוחו ומצתמצם בו להופיע דרכו את כוחו, מה שאין בכוח הארציות להופיע מעצמה.
את היכולת הכוחית הזו יחסנו לתקופה שלאחר המבול והלאה, המופיעה באופן מרכזי בהשגחת עבר הירדן המערבי).
תרבות המערב מול תרבות המזרח הרחוק:
את אותו הבדל עקרוני שבין המזרח והמערב, ניתן לראות גם בהבדלים התהומיים שבין התרבות המערבית ותרבות המזרח הרחוק.
כפי שאנו רואים גם כיום, מתבלטת תרבות המזרח הרחוק ביכולת תפעול ושליטה עצמית גבוהה הן גופנית והן נפשית, הנובעת מהכרתם הפנימית של המערכות האלו באדם, הכרה ושליטה שהביאו לפיתוח הלוחמה היפאנית והסינית והרפואה הסינית, המסוגלות להגיע להוצאה לפועל ושליטה גבוהה מאוד של האדם בכוחותיו. (יכולת שליטה מדהימה זו, היא גם שהביאה במלחמת העולם השניה למעשי התאבדות הקאמיקז היפאניים עם מטוסיהם, על סיפון נושאות המטוסים האמריקניות).
לעומת תרבות המזרח, מצטינת תרבות המערב בפיתוח המדעי שלה, המגיע מתוך עבודת השכל, פיתוח שעד היום אין ארצות המזרח הרחוק עם כל חריצותן מסוגלות להגיע לרמתו, אלא רק לחקותו (כשיכולת השליטה הגבוהה שיש להם בעצמם, היא המביאה אותם לתפוקה השוברת את שווקי המערב, תוך שימושם בתכנולוגיות המערביות).
(הערה: דוגמא למפגש בין שתי הופעות כוחיות אלו ראינו במלחמת העולם השניה, בה לא הצליחו האמריקנים לגבור על תעוזת היפאנים אלא בעזרת המדע שהמציא את פצצת האטום. במפגש זה התגלתה עליונותה של תרבות המערב).
יש כמובן להדגיש שאמנם גם תרבות המערב וגם תרבות המזרח הרחוק נמציאות בתוך המעגל הטבעי האנושי של המציאות (ועל כן מצד זה אין להשוות אותם למציאות המתגלת ביהודה ובנימין כל אחד ברוח המיוחדת לו, או למציאות המתגלת בעבר הירדן המזרחי מול זו המתגלה בעבר הירדן המערבי), אולם מתוך ההבדל שבין תרבויות אלו ניתן לזהות את מקור כוחם:
תרבות המזרח בהיותה שואבת את כוחה מעומק המציאות הטבעית הארצית הנמוכה, תוך גילוי הכוחות העצומים הגלומים בה, היא מגלה בכך משהו מן הכוחות הבראשיתיים העצומים הטמונים במציאות הארצית, המתגלים דווקא בעבר הירדן המזרחי.
לעומת זאת תרבות המערב המגלה בשיכלה את כוח המדע שהוא הכוח היותר ערטילאי והיותר מנותק ממערכת תחושותיו הארציות של האדם (כשקישור האדם לאותם כוחות ויכולת ניצולם נובע מתוך ההשראה השכלית ששורה עליו וגורמת לגילויים המדעיים הגדולים על ידו), מתדמה ומגלה משהו מכוח ההשגחה שבעבר הירדן המערבי, מצד היותו גם הוא בנוי וניזון מירידת כוח (האלוקי השמימי) המנותק במקורו מן הארציות, לארציות, והשפעתו עליה בכל מערכות החיים.
אם כן, אנו רואים שלרוח המזרחית מצד אחד והמערבית מצד שני, ישנם אפיונים קבועים המתגלים אמנם באופנים שונים בהתחשב במערכת הכוללת בה הם מופיעים, אולם תמיד נשמר בכל רוח האיפיון המיחד אותו בכל מישור בו הוא מופיע:
אם במישור הפיזי – זריחת השמש במזרח מול שקיעתה במערב, ואם במישור ההשגחתי – עבר הירדן המערבי מול עבר הירדן המזרחי, ואם במישור התרבותי – תרבות המערב מול תרבות המזרח הרחוק.
איפיונים יחודיים אלו אותם ראינו עתה לגבי רוחות שמים אלו, נראה שמתאימים גם ליחס שבין יהודה בצדו המזרחי של המקדש, לבין בנימין שבמערבו:
יש להבין שאותה טבעיות ארצית עליונה שבבנימין, המיוחדת לחלות האלוקות השמימית בה (הנדרשת מתוך כך לתנאים וגדרים מיוחדים ומדויקים ביותר, כפי שראינו בחלקו של בנימין במקדש), היא מציאות הכרחית בעולם שלאחר המבול, בו יורדת האלוקות השמימית לארץ, ירידה המצריכה ממילא כלי המתאים להופעתה. בסיס זה מתגלה באופן מיוחד בחלק בית המקדש המשתיך לבנימין (ובשיאו בבית קודש הקודשים).
על כן מתאים הוא ששטח זה יהיה דווקא בצד המערבי, המופיע באופן כללי את בחינת ירידת הכוחות מלמעלה (כפי שבארנו גם ממשמעות שקיעת השמש).
לעומת זאת ביהודה ראינו את יכולתו לפרוץ את גבולות ומיגבלות החומר המצומצמות, יכולת המתגלת בכוח התשובה להביא להתקדמות אין סופית של המציאות.
יכולת זאת מלמדת על אקטיביות הצד הנברא המסוגל ליצור קדושה והופעה אלוקית מכוח פעולתו מלמטה, ולא רק להופיע קדושה במציאות שכבר "הונחתה" אליה האלוקות מלמעלה.
יכולת זו מתדמה למעשה ליכולת אנשי דור המבול שיכלו גם הם מכוח עוצמם הטבעית הגדולה העצמאית להעלות את המציאות מכוח פעולתם מלמטה עד לרמת "ישראל"לו לא נכשלו.
על כן, מתאים הוא ששטחם במקדש יהיה דווקא בחלק המזרחי המופיע באופן כללי את בחינת יצירת והופעת הכוחות, המתחדשים מתוך המציאות הארצית (כפי שבארנו גם ממשמעות זריחת השמש).
כוח המזרח שביהודה, אותו זיהינו מתוך שיכותו לצד זה שבמקדש, הוא המתגלה בזרח בנו, ששמו נגזר משם הרוח המזרחית, המופיעה את כוח ההשגחה הראשיתי הטבעי העצמאי.
כפי שנראה כוח זה הוא הבולט כבר בלידתו, מופיע בשמו, ויוצא לאחר מכן לפועל בעכן מצאצאיו, אם כי באופן שלילי.