על הסיבות הגורמות לחורבנו, אנו לומדים מספר שמואל.
שמואל א' ב' פסוק י"ב: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. ומשפט הכוהנים את העם, כל איש זובח זבח, ובא נער הכוהן כבשל הבשר, והמזלג שלש השניים בידו. והיכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור, כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו. ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה. גם בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכוהן, ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי. ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח לך כאשר תאוה נפשך. ואמר לו, כי עתה תתן ואם לא, לקחתי בחוזקה".
פסוק כ"ב: "ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד…"
רש"י ד"ה אשר ישכבון: "כמשמעו, ורבותינו אמרו, מתוך ששהו את קניהן והם היו ממתינות עד שתראן קניהן קרבין, מעלה עליהם כאילו שכבום".
בעקבות מעשים אלו, מתנבא אלקנה על בית עלי:
פסוק כ"ט: "…למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר ציותי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאם מראשית כל מנחת ישראל לעמי…הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך…"
רש"י ד"ה להבריאם מראשית וגו': "הרי זה מקרא מסורס. ותכבד את בניך ממני לעמי, לעיני עמי כבדת את בניך ממני. ומהו הכבוד, להבריאם מראשית כל מנחת ישראל. קדמה סעודתם לסעודתי, כמה שנאמר, גם בטרם יקטירון את החלב וגו'…"
מדרש שמואל סעיף פ"ו: "תני רבי שמעון בן יוחאי, אמר להם הקב"ה, מפני מה אתם אוכלים שיירי מנחה ומניחים את הקומץ לזבובים, ומפני מה אתם אוכלים את הבשר ומניחים אל החלבים שטוחים בחמה. מה ישראל אומר לו, יבא ויזרוק את הדם ויקטיר את החלבים ואחר כך יקח הבשר. ומה הכוהן אומר להם, הדם איני זורק והחלבים איני מקטיר, תנה בשר לצלות לכוהן ואם לא ולקחתי בחוזקה. ומה נאמר בסוף בעניין, ובני עלי בני בליעל, בנים שפרקו עול שמים מעליהם, לא ידעו את ה', אמרו אין מלכות בשמים.
גמרא יומא ט' ע"א: "אמר רבי יוחנן בן תורתא, מפני מה חרבה שלה, מפני שהיו בה שני דברים: גילוי עריות ובזיון קודשים. גילוי עריות דכתיב, ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. ואע"ג דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, מתוך ששהו קיניהן מיהא, מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבום. בזיון קודשים דכתיב, גם בטרם יקטירון את החלב, ובא הנער הכוהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות…ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'".
רש"י ד"ה ששהו קניהן: "שהיו מביאות במלאות ימי לידתן ליטהר לאכל בקודשים, והם היו בעלי גאוה, והיו מתרשלין בהקרבתן, והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלים את הנשים מפריה ורביה".
אם כן ממקורות אלו נראה שבני עלי הינם רשעים גמורים שאין בליבם שום אמונה בה'.
אולם בעניין הברית שכורת אברהם עם אבימלך, אנו רואים יחס אחר לאותם בנים:
בראשית רבה פרשה נ"ד סעיף ד': "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך…אמר לו הקב"ה…אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן: חפני ופנחס ושמשון ושאול וג' בניו".
אופן התיחסות חיובי זה כלפי בני עלי, מחייב להבין שהסיבה המביאה את בני עלי להתנהגותם, אינה סתם רשעות גרידא, אלא נובעת מראית עולם מסודרת (אם כי כמובן מוטעת, ועל כן שלילית בסופו של דבר).
נראה שמשפט המפתח להבין את מעשיהם הוא דברי מדרש שמואל: "…אמרו אין מלכות בשמים".
יש לדקדק, שדווקא במלכות ה' שבשמים כפרו בני עלי, אך לא במלכות ה' בארץ.
כשאנו מתבוננים על השפעת האלוקות על המציאות הארצית, אנו יכולים לחלקה לשתי סוגי השפעות. ההשפעה האחת היא, אותו כוח אלוקי שמתלבש בלבושי הארציות וחודר לתוך המציאות הארצית, ומשפיע את חיותו וחיוניותו על המציאות.
לעומת השפעה זו, ישנה השפעה שניה של הכוח האלוקי ה"חוץ אטמוספרי", שנשאר באפיונו השמימי והבלתי "מלובש", שגם לו ישנה נגיעה והשפעה על המציאות העולמית שבה אנו חיים.
ברור שהחיובים והעשיות הרוחניות הנגזרות מאותה השגחה "חוץ אטמוספרית" שמימית עלינו, יהיו בעלי משמעויות ערטילאיות וסתומות יותר, מאשר החיובים שתחייב אותנו ההשגחה ה"חודרת" למציאותנו, זאת מפאת היות חיובים אלו מתיחסים כלפי אופי השגחתי המשפיע מחוץ למערכת חיינו.
נראה אם כן, שבני עלי כפרו בהשפעת כוח ההשגחה האלוקי ה"חוץ אטמוספרי" על חיינו, כשכפירתם לא באה על עצם מציאות הכוחות השמימיים האלו בהויה העולמית, אלא על היותם מתיחסים ומשפיעים על המציאות הארצית הגשמית, חדירה שמחייבת ממילא גם עשיות וחוקיים מפאת השפעתה עלינו (כך אנו יכולים לדיק מן המדרש שמביא את בעיתם של בני עלי: "אמרו אין מלכות בשמים).
הבנה זאת יכולה לבאר מדוע "נתפסים" בני עלי דווקא לעניין הקטרת הקומץ והאימורים בהקרבת הקורבנות, והשעו דווקא את קורבנות הנשים הבאות להטהר לאחר לידתן.
מתוך המדרשים שהבאנו אנו רואים, שנטילת הכוהנים מן הקורבנות קודם הקרבת האימורים, לא באה רק מתוך הקדמת עצמם לפני הקרבת האימורים, אלא נבעה מביטול מוחלט של חשיבות עניין הקרבתם, כפי שאומר רשב"י: "מפני מה אתם אוכלים שיירי מנחה ומניחים את הקומץ לזבובים, ומפני מה אתם אוכלים את הבשר ומניחים את החלבים שטוחים בחמה".
יש להבין שדווקא הקרבת האימורים והקומץ לה', הוא הביטוי ליחס שיש לנו כלפי האלוקות השמימית, יחס המחייב אותנו להקריב קודם כל את האימורים והקומץ, כשרק לאחר מכן מותר הקורבן לאכילה.
לעומת יחסנו זה כלפי כוח האלוקות השמימי ה"חוץ אטמוספרי", מהוים הכוהנים את אחד הביטויים של כוח ההשגחה האלוקית החודרת לארציות. קדושת הכוהנים היא תוצאה הנובעת ממנה. על כן, בני עלי שהבינו שכוח האלוקות מופיע ומשפיע על המציאות רק באופן ה"חודר", ולא דרך הכוח ה"סובב", ביטלו את עניין הקרבת האימורים, וראו חשיבות רק לחיוב נתינת מתנות הכהונה לכוהנים, כשדווקא נתינה זו היא הביטוי לקשר ישראל לאלוקות.
אותה ראית עולם של בני עלי מסבירה גם מדוע הם "מתנכלים" דווקא לנשים היולדות בהקרבת קורבנותיהם, לאחר טהרתם.
נראה שגם עניין טומאת היולדת לאחר הלידה אינו יכול להיות מובן, שלא מתוך ההכרה בקיום השגחה שמימית עליונה נבדלת, המשפיעה גם היא ארציותנו:
ויקרא י"ב ב': "…אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא".
רש"י ד"ה כימי נידת דותה תטמא: "כסדר כל טומאה האמורה בנידה, מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם".
רש"י ד"ה כי תזריע: "לרבות שאפילו ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה".
אם כן, אנו רואים שטומאת לידה אינה מקבילה לטומאת נידה שהדם הוא המטמא בה (למרות שדיני הטומאה זהים בשניהם), ולמרות שאין חלות טומאה זאת תלויה דווקא בלידת ולד חי כפי שמבאר רש"י, מדקדוק בדבריו משמע בכל אופן, שרק אם הגיע העיבור לצורת ולד (אלא שבזמן הלידה נעשה מחוי) נטמאת האישה. תנאי זה מלמד אותנו שעניין טומאת הלידה קשור דווקא למציאות החיים החדשה הנוצרת בה.
יש אם כן להבין, מדוע מביאה יצירה זו לטומאה?
יש להבין שעניין הטומאה בכללה הוא מצב שבו "נדבקת" באדם מציאות "מות",שהוא צד הפחיתות שבחומר, המופיע בהעדר כוח החיות האלוקית הממלאה אותו. הופעת מציאות זאת באדם קוראת לרוב מתוך מגע במציאויות המופיעות את הפחיתות הזאת כגון נבלות ושרצים, מת אדם וכו'. דם הנידה גם הוא שיך לאותה קטגוריה, בהיותו מערכת חיים שפוספסה ולא נוצלה לקליטת הולד, ועתה היא נהרסת ויוצאת מגוף האישה. על כן מופיעה בה אותה פחיתות חומרית הגורמת לטומאתה.
לעומת זאת בלידה אנו פוגשים מצב הפוך, שבו ישנה אף תוספת של הופעת כוחות חיים, תוספת שמביאה לפריצת העובר מרחם אמו לאויר העולם אם כן, לא היה לכאורה מקום לטומאה להופיע בעקבותיה (ואין אנו יכולים להשליך את עניין הטומאה על אותו דם ושליה היוצאים בזמן הלידה, שהרי ראינו מרש"י שגם לידה בלא דם מטמאת את האישה, עובדה שמלמדת שעצם הלידה היא המטמאה, ולא התופעות הנלוות אליה).
אלא נראה שבזמן הלידה דווקא אותו כוח חיות שעובר דרך האישה לעובר והגורם לו לצאת לאויר העולם, הוא הוא המביא גם לטומאת האישה.
יש להבין, שהלידה זהו מצב של הופעת כוח אלוהי חדש לתינוק. עוצמת חיות נוספת זאת המתגלת דרך האישה, הינה עוצמה שכמעט ואינה נסבלת לאדם לעמוד בהופעתה. הביטוי הישיר לעוצמה זו מופיע בסבל הרב שישנו בלידה, סבל שנראה אמנם בעיקרו סבל פיזי, מפעת גודל התינוק היוצא ממקום שנראה שלעולם לא היא יכול לצאת מתוכו, אולם למעשה זהו האיפיון הפיזי לתהליך הכוחי הרוחני המתרחש בלידה, בו כוח חיות חדש עובר דרכה של האם, חיות שנראה שאין בכוח האישה לשאת, ומכוחו נוצר הולד לאויר העולם.
כוח חיות זה, הוא הגורם הראשיתי לסיבלה של האם, והוא היוצר בה את בחינת ה"מות" המביאה לטומאתה. בחינת מות זו, היא הביטוי לאי יכולת האדם הגשמי המוגבל לעמוד לכתחילה מול כוח האלוקות האין סופי המחיה אותנו.
אם כן ברור, שההכרה בעניין טומאת הלידה והקורבן שהיא מחייבת, מהוה למעשה הכרה בהיות עולם הארציות מונהג ומושפע מאותם כוחות שמימיים, הנהגה בה כפרו בני עלי שאמרו: "אין מלכות בשמים". על כן היו משהים הם את קורבנות הנשים.
על פי הבנתנו את "תפיסת העולם" שעמדה מאחרי מעשי בני עלי, המביאה לחורבן שילה (כפירת מנהיגי אותו הדור בהשפעה האלוקית השמימית ה"חוץ אטמוספרית" על המציאות הארצית), נוכל גם להסביר מדוע חורבן זה על סיבתו, שיך להיות מוזכר דווקא בפגישת בנימין ויוסף, לאחר התודעות יוסף לאחיו.
נראה שהבנה מוטעת זאת של בני עלי, היא תולדה גמורה מאותו ניתוק מסוים שנשאר בין כוח הטבעיות הארצית של יוסף, ובין כוח האלוקות השמימית שמבטא יהודה (גם לאחר תהליך התודעות יוסף לאחיו). ניתוק זה הוא הגורם לכך שכשהשגחת ה' מופיעה בעיקרה בישראל דרך כוח הארציות הטבעית שביוסף, (כפי שמתבטא בהיות המשכן בשילה בנחלתו), נתפס קו ההשגחה הזה כקו היחיד שדרכו מופיעה האלוקות בישראל. כשקו ההשגחה האלוקית השמימית שמכוח יהודה אינו "נלקח בחשבון" ומנהיגי אותו דור מתעלמים ממנו.
יש להבין שקו ראיה זה, למרות היותו מתגלה בעבודת בני עלי במקדש, יש בו את אותה נטית היתר החומרית שבכוח יוסף, אלא שבמישור הרוחני מתגלת נטית יתר זאת בביטול קו ההשגחה השמימי בישראל, ביטול שסרוב הקרבת הקומץ והאימורים ומניעת הנשים מלהקריב את קניהן, הן תוצאות הנובעות מכך.