רש"י ד"ה בנימין: "נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב, כשאדם בא מארם נהריים, כמו שנאמר: בנגב בארץ כנען (במדבר ל"ג מ') הלוך ונסוע הנגבה (בראשית י"ב ט').
ד"ה בנימין: "בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם, לפיכך הוא מלא".
מקריאה ראשונית של דברי רש"י משמע ששמו של בנימין הוא על היותו "בן הדרום",בן ארץ ישראל, מתוך שהוא היחיד שנולד בארץ כנען.
יש אם כן להבין:
א) איזו משמעות עקרונית ישנה בעובדה זו המביאה עד כדי קביעת שמו על שם מקום הולדתו?
ב)גם אם נקרא שמו של בנימין על שם ארץ ישראל, מדוע מתיחס יעקב לארץ כ"דרום", הרי התיחסות זאת היא אינה אבסולוטית, אלא תלויה מכיוון ראיתו של המתבונן בה (כשבמקרה שלנו כיוון התבוננות יעקב הוא מארם נהריים)?
ג) גם אם אנו מתיחסים לארץ כנען כ"ארץ הדרום", מדוע מבטא זאת יעקב דווקא במשמעות של "ימין"?
ד) קריאת שמו של בנימין על שם הימין, תמוהה עוד יותר מעצם העובדה שבניגוד לשמו, בולטים בבני בנימין דווקא אטרי הימין.
כך אנו מוצאים בשופטים ג' י"ד: "ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה…ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרע בן הימיני, איש אטר יד ימינו…"
וכן בעניין פלגש בגבעה בשופטים כ' י"ד: "ויאספו בני בנימין מן הערים הגבעתה לצאת למלחמה עם בני ישראל. ויתפקדו בני בנימין ביום ההוא מהערים עשרים ושישה אלף איש שולף חרב…מכל העם הזה שבע מאות איש בחור איטר יד ימינו. כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטיא".
המשך דברי רש"י ד"ה בנימין: "…ד"א בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנותו, וימים יש שנכתבים בנון כמו לקץ הימין".
גם הסבר זה של רש"י לשמו של בנימין מצריך באור:
אם ננסה להזכר, עניין ההולדה לעת זקנה, אינה מובאת רק בהקשרו של בנימין, אלא גם ביוסף:
בראשית פרק ל"ז ג': "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים".
ד"ה בן זקונים: "שנולד לו לעת זקנותו. ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה. כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר: שהיה זיו אקונין שלו דומה לו".
יש אם כן להבין:
א) מהו ההבדל בין היות בנימין "הילד הנולד לו לעת זקנה", לבין היות יוסף הילד הזה, שהרי קריאת שמו של בנימין על כך מלמדת על יחודיותו בעניין זה ביחס לשאר האחים, ממילא לא יתכן לראות נקודה זו כנקודה מקבילה בשניהם.
ב) כמו כן אנו רואים שדווקא היות יוסף בן הזקונים, הופכת אותו להיות האהוב מכל בניו, מה שאין כן בבנימין, מדוע?
ג) הזכרת בחינת "בן הזקונים" ביוסף באופן מפורש, בולטת גם היא מול בנימין שבו מובלעת משמעות זאת בשמו.
אם נתבונן היטב בהסבר רש"י, נוכל לראות באמת, שיחס יעקב לארץ ישראל כ"ארץ הנגב" או כ"ארץ הימין", הינה הגדרה מהותית של הארץ, שאינה נובעת מאופן ראיה סוביקטיבי או חלקי. זאת נוכל ללמוד מאותם דוגמאות שמביא רש"י לעניין הנגב:
דוגמא ראשונה: "בנגב בארץ כנען": כפי הלשון המתוקנת, היה צריך הפסוק לכתוב לכאורה באופן הפוך: בארץ כנען בנגב, שהרי הנגב הוא חלק מסוים בתוך ארץ כנען, ובתאור כל מציאות, עלינו לתת קודם כל את נקודת הציון הכללית, ורק לאחר מכן לפרט את המיקום הפרטי שבו. נקיטת הפסוק את ה"נגב" בראשונה, מחייב אם כן להבין, שלכל ארץ כנען ישנה משמעות של "נגב".
דוגמא שניה: "הלוך ונסוע הנגבה": מדוגמא זאת נוכל להבין גם את משמעותו של ה"נגב".
כך מסביר רש"י בבראשית י"ב ט', ד"ה הלוך ונסוע: "לפרקים יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של ארץ ישראל והיא לצד ירושלים, שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל, להר המוריה שהיא נחלתו".
פרק י"ג פסוק א': "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה".
רש"י ד"ה ויעל אברם וגו' הנגבה: "לבא לדרומה של ארץ ישראל, כמו שאמר למעלה, הלוך ונסוע הנגבה להר המוריה".
אם כן אנו רואים, שההליכה הנגבה היא ביטוי להתקרבות להר המוריה, מקום המקדש, אם כל המשמעות הקימת בכך. את המשמעות ה"נגבית" הזאת נותן יעקב לכל ארץ כנען, בבואו לקבוע את שמו של בנימין.
הבנה זו מובאת באופן מפורש עוד יותר בתרגום הירושלמי על : ויעקב קרא לו בנימין: "ואבוי הוא קרי ליה בלשון בית קודשא, בנימין".
ברור אם כן, שעניין ראית ארץ כנען "שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהריים", אינו נובע רק מכיוון רוחות השמים, אלא בעיקרו הוא ביטוי ערכי של ארץ כנען המופיע באופיו של בנימין הנולד שם.
נראה להבין שמשמעות הנגב כמקום המקדש מבטא למעשה את משמעות ארץ כנען כמקום חלות האלוקות השמימית במציאות הארצית (כפי שבית המקדש הוא המקום להופעת השכינה), כשנקודה זו היא הבולטת בה באופיה כנגד שאר הארצות (כשהר המוריה הוא המקום המאפין נקודה זו בתוך ארץ כנען).
בחינה זו של הארץ, מתאים שתובע בלשון "נגב", מתוך שהצד הדרומי היבש הוא הביטוי לאפיון הרוחני השמימי, בניגוד לאפיון הטבעי הארצי הגשמי שבו הצמיחה והפריחה הם המאפינים היותר בולטים בו (כפי שראינו בעניין "ארץ הנגב נתתני" ביהושע ט"ו י"ט, שם מבאר רש"י: "בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה). ואע"פ שניתן להתבונן על ארץ כנען גם מצד כיווני השגחה אחרים (כפי שראינו למשל בשבטים הצפוניים), היות ארץ ישראל בכללה נועדה להופעת האלוקות העליונה, נותנת לה הגדרה כללית כארץ אלוקית, וכיון שעיקר מדורו של האלוה הוא בעולם השמימי, מקבלת הארץ בה חל כוחו, משמעות ארצית שמימית.
על פי הבנה זו, יש ברור שדברי רש"י: "…שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהריים", לא באים לצין את כיוון ראייתו של יעקב מצד רוחות השמים, אלא את הבלטת משמעותה הכוללת הזאת של הארץ ככלי לחלות האלוקות השמימית בה, משמעות הבולטת דווקא מתוך התבוננות בעיניים ה"ארמיות". ארם נהריים בהיותה מדגישה את הופעת הכוחות האלוקים השמימיים בארציות אף עד כדי שראש המציאות הארצית ה"בכורית" נכרת בתהליך גילוי אותם כוחות (כפי שראינו בטרפי לבן), ברור שעיניים אלו ידגישו דווקא את תכלית הארץ להופיע את הכוחות השמימיים בה. על כן דווקא משמעותה ה"נגבית" של הארץ היא הבולטת בהתבוננות הזאת.
אם כן, הולדתו של בנימין בארץ כנען בביטויו הארצי ה"נגבי" (שמקום המקדש הוא המציין אותו), מדגישה מצד אחד את משמעותו הארצית (כשהדגשת הצד הזה הוא בעצם לידתו של בנימין בארץ כנען), אולם מצד שני את היות ארציותו בעלת תכונות יחודיות עליונות שלא מן העולם הזה, המתאימות אותו להוות כלי להופעת השכינה.
יכולת זאת של בנימין נובעת למעשה מאותם תרפים שמשפיעים על רחל וממילא עליו בהופעת כוחו. אותם כוחות שמימיים שבתרפים המביאים למיתת רחל מצד אחד (ולקריאת שמו של בנימין, "בן אוני" ע"י רחל), מביאים מצד שני לכוחו הטבעי הארצי אפיון אלוקי שמימי, הנותן לו את היכולת להופיע את האלוקות השמימית עצמה במציאותו הארצית (כפי שבארנו בעניין זיקת בנימין ליהודה).