ערובין נ"ג ע"א: "רבינא אמר, בני יהודה דגלו מסכתא נתקימה תורתן בידם. דוד גלי מסכתא, שאול לא גלי מסכתא. דוד דגלי מסכתא כתיב ביה: יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה: אשר יפנה ירשיע".
רש"י ד"ה דגלו מסכתא: "למדו מאחרים. כך שמעתי. ל"א, מפרשים שמועותיהן ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתישב בליבן".
ד"ה יראוני וישמחו: "לפי ששמועותיהן מכוונות לאיסור איסור ולהיתר היתר".
ד"ה דוד דגלי מסכתא: "כדאמר בברכות (דף ד' ע"א) שהיה יגע בתורה ומורה הוראות כדאמר ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושיליא, ואומר, מפי בושת רבי, יפה דנתי יפה זכיתי וכו'. ואמרינן נמי במועד קטן (דף ט"ז): עדינו העצני יושב בשבת תחכמוני, זה דוד וכו'".
ד"ה ירשיע: "לא היה זוכה להורות כהלכה".
באופן דומה אנו מוצאים גם בסנהדרין צ"ג ע"ב: "…דוד דכתיב ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חייל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו…יודע נגן, שיודע לישאל. גיבור, שיודע להשיב. איש מלחמה, שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום.
בכולהו אמר להו יהונתן בני כמוהו, כיון דאמר ליה וה' עמו, מלתא דבדידיה נמי לא הוה ביה, חלש דעתיה ואיקניא ביה, דבשאול כתיב ובכל אשר יפנה ירשיע, ובדוד כתיב ובכל אשר יפנה יצליח".
רש"י ד"ה דבדידיה נמי לא הוה: "דשאול נמי לא הוה הלכה כמותו…"
נראה שברור הוא ששאול לא היה מזלזל או מתרשל בתלמודו, אלא לומד באופן שונה מאשר דוד, שוני הנובע מן ההבדלים שבאופים.
דוד בהיותו בן שבט יהודה, ע"מ שכוח מציאותו הרוחנית השמימית יוכל להגיע למימוש וישום במציאות הארצית, הוא נצרך למאמץ ויגיעה, מתוך ההפרש והקונפליקט העצום הקיים בין מציאות עולמו השמימי ובין העולם הארצי שבו מוחלת מציאותו.
(יכולת זו "קונה" יהודה בחזרתו מרצונו בהריגת יוסף ובהודעתו במעשה תמר, כפי שבהרנו). כוחו זה של יהודה המיחד אותו בין תלמידי החכמים שבישראל (מבני שבט לוי ויששכר, כפי שבארנו בעניין ש"אין צורבא מדרבנן אלא מלוי ויששכר"), הוא הגורם לכך שאותם תכנים אלוקים המופיעים על ידו בלימודו, מתישמים בסופו של דבר במציאות, ומגיעים לקביעות, שהיא הבחינה של "פסיקה כהלכה", המתיחדת בהיותה מתאימה למציאות הקבועה והמתמדת של העולם הארצי.
לעומת זאת שאול בן שבט בנימין, בהיותו מבטא את כוח המציאות הארצית (אם כי אלוקית עליונה), התאמת עולמו עם העולם הארצי היא מהירה וקלה יחסית (כפי שבארנו את כוח חטפנותו), על כן גם לימוד תורתו יושפע גם הוא מאיפיון זה של כוחו. אולם כיון שבסופו של דבר התוכן הפנימי האלוקי העליון הוא הבולט בכל לימוד התורה, אי ההתמודדות כנגד עולם הארציות הגשמית, המאפינת את ה"חטפנות הבנימינית", מחסרת ביכולת קביעות תורתם, ומופיעה בהם תורה יחודית לכוחם שאינה נפסקת להלכה.
אותו הבדל שבין שיכות של שבט יהודה למציאות השמימית העליונה הנבדלת, (ה"מכריחה" אותם להתמודד ו"להכניע" את המציאות הטבעית ולהחיל בה את עולמה העליון), לעומת השיכות הטבעית של בני בנימין לעולם המציאות הארצית, (המביאה את שאול רק לרמת "הרשעה" בפסיקת הלכותיו), היא גם המבדילה ביניהם ביחסם כלפי הציווי האלוקי, מול המציאות שב"שטח", הבדל המביא לנפילת מלכות שאול והקמת מלכות דוד תחתיו:
כשלון מלכות שאול וסיבותיה:
לאחר ששמואל מושך את שאול למלך, הוא משאיר לו הוראות מפורשות כיצד להתנהג לאחר שימלוך:
שמואל א' י' ח': "וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים. שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, והודעתי לך את אשר תעשה".
אולם שאול אינו עומד בציווי הנביא:
פרק י"ג פסוק ה': "ופלישתים נאספו להלחם עם ישראל שלושים אלף וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב…ועברים עברו את הירדם ארץ גד וגלעד, ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו. ויוחל שבעת ימים למועד אשר שמואל, ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו. ויאמר שאול, הגישו אלי העולה והשלמים, ויעל העולה. ויהי ככלותולהעלות העולה והנה שמואל בא…"
כשלון זה של שאול מביא לנבואת שמואל על איבוד מלכותו:
ויאמר שמואל, מה עשית, ויאמר שאול, כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלישתים נאספים מכמש. ואמר עתה ירדו פלישתים אלי הגלגל ופני ה' לא חיליתי, ואתאפק ואעלה העולה. ויאמר שמואל אל שאול, נסכלת, לא שמרת את מצוות אלוהיך אשר ציווך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, ועתה ממלכתך לא תקום".
גם לאחר הסתלקות שמואל, ממשיך שאול לנהוג באופן המתחשב בעיקר במציאות הארצית ש"בשטח".
בעוד שאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון אשר במגרון, פועל יהונתן לבדו ומחריד את מחנה פלישתים:
פרק י"ד פסוק ט"ו: "ותהי חרדה במחנה ובכל העם, המצב והמשחית חרדו גם המה, ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלוקים. ויראו הצופים לשאול בגבעת בנימין והנה ההמון נמוג וילך והלום".
רש"י ד"ה והנה ההמון: "של פלישתים נמוג ממקומו וילך וקרב הלום לצד ישראל".
מצב זה גורם לשאול לפעול, אולם גם פה מוחמצת המעורבות האלוקית:
פסוק י"ח: "ויאמר שאול לאחיה, הגישה ארון האלוקים, כי היה ארון האלוקים ביום ההוא ובני ישראל. ויהי עד דבר שאול אל הכוהן, וההמון אשר במחנה פלישתים וילך הלוך ורב. ויאמר שאול אל הכוהן, אסוף ידך. ויזעק שאול וכל העם אשר איתו ויבואו המלחמה…"
לעומת זאת אצל דוד אנו מוצאים מעורבות חזקה של דבר ה' בכל מעשיו, גם במקום שלכאורה כבר היה מיותר לשאול בה':
שמואל ב' ה' י"ח: "ופלישתים באו וינטשו בעמק רפאים, וישאל דוד בה' לאמר, האעלה אל פלישתים, התתנם בידי? ויאמר ה' אל דוד, עלה, כי נתון אתן את פלישתים בידיך".
גם לאחר נצחון זה של דוד, כשעולים פלישתים פעם נוספת באותו מקום, לא מסתמך דוד על הצלחתו הקודמת, והא שואל פעם נוספת בה':
פסוק כ"ב: "ויוסיפו עוד פלישתים לעלות וינטשו בעמק רפאים. וישאל בה' ויאמר, לא תעלה, הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ, כיאז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים".
רש"י ד"ה את קול צעדה בראשי הבכאים: "הם מלאכים הצועדים בראשי האילנות אשר אני שולח לעזרתך".
על הבדל זה שבין שאול ודוד ביחס לשאלה בה', עומד גם מדרש שוחר טוב על תהילים כ"ז ב': "…בשעה שבא שמואל למשוח את דוד והיו מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים, רבונו של עולם, מפני מה אתה נוטל מלכות משאול ונותנה לדוד? אמר להם, אני אראה לכם מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים, כיון שראה את הפלשתים, אמר לו לכוהן אסוף את ידיך, ולא הספיק לגמור את הדבר שנאמר (ש"א י"ד) ויהי עד דבר שאול אל הכוהן. אבל דוד בשעה שהפלשתים בין עליו בעמק רפאים, באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל דוד באלוקים עוד ויאמר, לא תעלה, הסב מאחריהם. אין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו הם קרובים אצלך עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין… כיון שבאו הפלישתים ורואין אותן ולא היו רחוקין מהם שמונה אמות, אמרו ישראל לדוד, למה אנו עומדין? אמר להם כבר נצטוינו מן השמים שלא לפשוט יד בהם עד שנראה ראשי האילנות מנענעים, ואם אנו מושיטין יד בהם הורגין אותנו. מוטב שנמות זכאין ואל נמות חייבין, אלא אנו ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים. כיון שנתנו בטחון בהקב"ה, נדנדו כל האילנות. מיד התחיל לפשוט יד בהם".
נראה להבין, שלחצו של שאול הגורם לו להעלות לבדו את העולה והשלמים, ואי עמידתו בציווי שמואל, מדגישים באופן חד את הקונפליקט העלול להווצר בין תמונת המציאות הטבעית המחייבת להתנהג באופן מסוים, ובין הציווי האלוקי המערב שיקולים מעולם אחר, המצריכים סבלנות, התאפקות, כוח התמודדות והתנהגות מעבר לאופן ההתנהגות הטבעית.
יכולת ההתעלות הזאת לרמת המנהגות אלוקית שמימית שמעבר למציאות הטבעית, לא הייתה לשאול, שבהיותו בן שבט בנימין, היה מקושר מדי לצד המציאות הטבעית הארצית.
יש להבין שלמרות היות מציאותו הטבעית מעולם העליון (כפי שראינו במעלת בנימין "שמת בעטיו של נחש", וכפי שמתגלה גם אצל שאול, כמובא בשמואל י"ב א': "בן שנה שאול במלכו" ומבאר רש"י במקום: "ארז"ל כבן שנה, שלא טעם טעם חטא"), נראה שיש להבדיל בין היכולת להופיע טבעיות אלוקית, ובין היכולת להופיע אלוקות שמימית שמעבר לטבעיות, יכולת המצריכה ניתוק מסוים מהקישור לארציות, ואף כוח התמודדות כנגדה, יכולת שלא הייתה לשאול.
אי יכולת ההתמודדות הזו כנגד המציאות הארצית העומדת מולו, היא הגורמת לשאול להכשל בהמתנתו לשמואל, ולאחר מכן לרדת למלחמה כנגד פלישתים בלא לסים לשאול בה'.
לעומתו דוד בהיותו משבט יהודה, בסיס כוחו המגיע מכוח לאה, מופיע בו אלוקות שמימית עליונה, שמעבר למציאות הטבעית. על כן טבעי הוא שבהנהגתו הארצית ישולב באופן מוחלט וטבעי הכוח השמימי. השאלה באורים ותומים היא הביטוי המעשי לשילוב הזה.
ערוב מימד שמימי זה בדוד, מתבטא באופן בולט גם מצד השגחת ה' כלפיו, המערבת גם היא במלחמתו את הכוחות השמימיים, כפי שנלמד מהוראת ה' אל דוד להמתין עד שישמע את קול הצעדה בראשיי הבכאים – אלו המלאכים הצועדים בראשי האלנות.
הערה: כפי שכבר בארנו, (בעניין הקמת שאול את ה"יד" בכרמל, ובעניין נפילתו בהר הגלבע בידי פלישתים), אותה השגחה טבעית ארצית שבבנימין המופיעה בשאול, היא גם הגורמת לכשלונו הנוסף במלחמת עמלק. בעניין זה גורמת לו שיכותו למישור הטבעי הארצי, לנסות ולשיך גם את כוח טבעיותו של עמלק לישראל כמופיע אלוקות, בניגוד לציוויו מה'. כשלון זה מביא לחיסולה המוחלט של מלכותו.
[נראה שמחמשת חטאי שאול: א) אי המתנתו לשמואל. ב) שחס על אגג. ג) שהחריב את נוב עיר הכוהנים. ד) ששאל באוב אחרי שמואל, (כפי שמובא מדרש שוחר טוב על שמואל פרשה כ"ד סעיף י"ד), ניתן ללמוד על ההדרגתיות שבנפילתו, אך לא כאן המקום לעסוק בכך].
אם כן, מכישלון מלכות שאול, אנו לומדים על הבעיתיות שבדרך ההשגחה הבנימינית המופיעה בישראל. אולם למרות בעיתיות זו, מלכות שאול היא הראשונה להופיע בישראל, כפי שמודגש גם בברכת יעקב בבראשית מ"ט כ"ז: "בבקר יאכל עד…" ומסביר רש"י במקום: "…ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחילת בוקרן וזריחתן של ישראל".
ע"מ להבין את החשיבות בסדר זה של קביעת המלכות בישראל, נחזור למפגש נוסף שבין יהודה ובנימין על ים סוף, מעמד אותו מזכיר גם שמואל עצמו לשאול, לאחר כשלונו במלחמתו בעמלק: