שופטים ג' י"ב: "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל…"
על כוחו של מלך מואב ועמו, ניתן ללמוד מפסוק י"ז: "ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב, ועגלון איש בריא מאוד".
רש"י ד"ה איש בריא: "פטים".
שמנות זו של מלך מואב אינה סתם שמנות, כפי שניתן לראות מפסוק כ"ט: "ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש כל שמן וכל איש חיל, ולא נמלט איש".
רש"י ד"ה כל שמן: "כל גבר אימתן".
ע"מ להבין כוח זה של מואב ננסה לבחון תקופת שיעבוד זו של ישראל ומצבם, מול כוח מואב.
תקופה זו היא למעשה תקופת סיפור מגילת רות:
כך לומדים אנו מילקוט שמעוני על שופטים: "אהוד בן גרא פרנס את ישראל שמונים שנה, צא מהם י"א שנים של עגלון מלך מואב בימיו…ובימי עגלון נאמר ויהי בימי שפוט השופטים וגו' וימות אלימלך איש נעמי".
מקור נוסף להקבלה שבין התקופות אנו לומדים מדברי רש"י על רות א' ב': "ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם בניו מחלון וכליון אפרתיים מבית לחם יהודה…"
רש"י ד"ה אפרתים: "חשובים…ראה חשיבותו, שהרי השיא עגלון מלך מואב את בתו למחלון, דאמר מר, רות בתו של עגלון הייתה".
כך גם מבאר רש"י על שופטים ג' כ': "ויאמר אהוד, דבר אלוקים לי אליך, ויקם מעל הכיסא".
רש"י: "לפיכך זכה ויצאה ממנו רות".
באור המניעים המביאים את אלימלך למעשיו המפתיעים באותה תקופה, יוכל לבאר לנו גם על יחסי הכוחות הכלליים שבין מואב לישראל:
רות א' א': "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו".
רש"י: "עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו, לכך נענש".
נראה שהסבר רש"י על הכתוב אינו יכול להתפרש כפשוטו כסיבה הגלויה הגורמת לו לאותה יציאה, וזאת משתי סיבות:
א) נראה שמשפחה זאת הייתה ידועה לא רק בעשירותה אלא גם בצידקותה. צדקות המודגשת ביותר בעזיבת נעמי את מואב:
רות א' ז': "ותצא מן המקום אשר הייתה שמה, ושתי כלותיה עמה, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה".
רש"י ותצא מן המקום: "למה נאמר, הרי כבר נאמר ותשב משדי מואב, ומהיכן תשוב, אם לא מצא מן המקום שהייתה שם? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם. פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר. וכן ויצא יעקב מבאר שבע".
ב) נקודה נוספת תמוהה במעשי אלימלך היא, שאין הוא מסתפק ביציאה בלבד מן הארץ, אלא שני בניו נושאים להם נשים מואביות:
פרק א' פסוק ד': "וישאו להם נשים מואביות…" כשנשוואין אלו נעשים על ידיהם בלא גיור, כמבואר ברש"י על פסוק י"ב: "כי זקנתי מהיות לאיש": "שאנשא לו ואוליד בנים ותנשאו להם, שאינם אסורים לכם ואינכם אסורות להם משום אשת אחיו שלא הייתה בעולמו, שאינה זקוקה ליבם, לפי שלא היו למחלון וכליון קידושין בהם שנוכריות היו ולא נתגיירו, ועכשו הן באות להתגייר כמו שנאמר: כי אתך נשוב לעמך, מעתה נהיה לעם אחד".
גם אם נבין את סיבת עזיבתם את הארץ של אלימלך ובניו כפשוטו מתוך צרות עין על ממונם, קיצוניות זו של אחד שהוא מגדולי הדור, שלא רק עוזב את הארץ, אלא אף מתחבר עם עם משעבדי ישראל – מואב, ומחתן את בניו עם בנות מלך מואב בלא לגירם, מחייב להבין שהסיבות למעשיו הם עקרוניות יותר וקשורות ביחסי הכוחות שבין שני העמים.
קצה חוט שנותן אפשרות להבנה בכיוון זה, אנו מוצאים במסכת בבא בתרא צ"א ע"ב:
"דתניא, מאי דכתיב ויוקיים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם…ויואש ושרף אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש שנתיאשו מן הגאולה, שרף שנתחייבו שרפה למקום, אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואביות".
אם כן, אנו רואים שסיבת עזיבת משפחת אלימלך את הארץ, נובעת מיאושם מן הגאולה.
כיוון דומה ניתן למצא גם בפסוקים המזכירים תחילה (רות א' א') את הרעב בארץ באופן סתמי, אולם את סוף תקופת הרעב הם כבר מזכירים (רות א' ו') בלשון "פקידה": ותקם היא וכלותיה ותשוב משדי מואב כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם", מה שמלמד שאלימלך ומשפחתו לא ראו את הרעב כבעיה מקומית, אלא כעניין עקרוני כללי.
מרמזי הפסוקים האלו נראה להבין, שצרות עינו של אלימלך, היא הסיבה הפנימית הדקה הגורמת לו בסופו של דבר לכל מעשיו, אולם סיבה זו מכונסת ומודחקת אצלו ע"י מניע חיצוני עקרוני, הקשור לדרך ההשגחה בו מנהיג ה' את ישראל.
נראה שאותו הרעב השורר בארץ בזמן שיעבוד ישראל למואב, גורם לאלימלך להתיאש מן הגאולה, ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת בעד הצורך להתקשר עם כוח מואב, זאת ע"י חיתונם של שני בניו עם בנות מלך מואב, שברור שלא נעשה כלאחר יד ע"י גדול דור כמוהו.
כפי שראינו בפסוקים בשופטים, בולט בתקופת אלימלך הניגוד שבין מציאות מואב ומציאות ישראל, כשמואב הם "שמנים" ו"בריאים", ואילו בישראל שורר הרעב.
נראה להבין שרעב זה ה"נוחת" על ישראל מכוח מעשיהם הרעים, נתפס אצל אלימלך ומשפחתו כמציאות קבועה ובלתי ניתנת לשינוי, הנובעת מאופי ההשגחה האלוקית על ישראל, זאת לעומת שמנותם ובריאותם של מואב, הנובעת אצלם מתוך אופי התקשרותם הרוחנית השונה למציאות.
כוח ההשגחה שבישראל: בהיות אלימלך מצאצאי שבט יהודה (כמובא בבא בתרא צ"א ע"א: "אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולם בני נחשון בן עמינדב הם…"), נראה שבלטה אצלו הכרת ההשגחה האלוקית על ישראל, כפי אופן התגלותה ביהודה.
כפי שכבר בארנו, יהודה מגלה את כוח האלוקות השמימית המצליחה לחול בארציות בשמימיותה. איפיון זה של כוחו מביא לכך שהצד השמימי הערטילאי הוא שיבלוט באישיותם של בני יהודה, כשצד הטבעיות הארצית יהיה משני לו. ביטוי חריף לאפיון זה (המנהיג את ישראל), אנו מוצאים בעתניאל בן קנז המקבל לאישה את עכסה, בתו של כלב האומרת לאביה (יהושע ט"ו י"ט): "תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני…" ומבאר רש"י במקום בד"ה ארץ הנגב: "בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה".
לעומת כוח המלכות שבישראל, עומד כוח מואב:
כפי שבארנו (בנושא שטחי עבר הירדן המזרחי), מואב מצאצאי עיבור בתו הבכורה של לוט עם אביה, מבטאת את כוח ההופעה הרוחנית ללא גבולות, במציאות (וזאת בירושה מאביה שרועיו רועים היו בשדות אחרים מתוך ראית הארץ העתידה להיות שלהם, כשייכת להם כבר עתה בלא להתחשב במוגבלות המעשית ששיכה את הארץ באותה תקופה דווקא לכנעני). יחודה של בת זו ביחס לבת הצעירה הוא בהוצאתה לפועל הגמורה של הכוחות אותם היא מופיעה (כך הבדלנו בין עבודת ה"כמוש" ועבודת אליל בני עמון ה"מולך").
חשיבות ההוצאה לפועל הגמורה של הכוחות אותם מופיעים מואב, הוא גם ששייך אותם לנחול באזור הפורה של ים המלח (לפני הפיכת סדום), וזאת מתוך שהופעתם כוחות אלוקים ללא גבולות במציאות, מחייב עוצמה טבעית וחומרית גדולה, ע"מ שתוכל לשאת את הכוח הבלתי מוגבל שהם מופיעים בו.
אם כן, בהשוואת אופי ישראל בהנהגת יהודה מול אופי מואב, ברור שיבלוט בישראל הפן השמימי, וזאת ביחס לטבעיותו המלאה והפורה של מואב.
ניגוד זה שבין העמים, הוא שעמד לנגד עיניו של אלימלך שסבר מתוך כך שהרעב בארץ הוא כבר אינו מקרי, אלא מבטא חסרון בסיסי באופן ההופעה האלוקית בישראל, המביאה מעצם אופיה רעב וחסרון חומרי.
לעומת זאת במואב ראה אלימלך את השלמות, מצד שיכותם הטבעית למציאות השפע והעשירות שבארציות. כוח שפע זה בולט בעגלון מלך מואב, בהיותו איש בריא ושמן, כשכוחו ועוצמתו היא בשמנותו המבטאת את חוזק ועשירות מציאות העולם הזה (כדוגמת ברכתו של יצחק ליעקב: "ויתן לך אלקיים מטל השמים ומשמני הארץ…"), על כן מנסה אלימלך להתקשר לכוח מואב ע"י התחתנות שני בניו עם בנות עגלון בלא לגירם.
כפי שמתברר בסופו של דבר, מחשבתו זאת של אלימלך היה בה אמנם צד של אמת בכך שנצרך היה לישראל כוח מואב, המופיע בו דרך צרוף רות המואביה לעם ישראל, ממנה אף מופיע בהמשך כוח המלכות. אולם ברור הוא שתועלתו לישראל של כוח זה הוא דווקא בהיותו מצטרף כטפל, תחת השפעתה הדומננטית של השגחת ישראל, כלומר גיורו, כפי שנעשה באמת ברות.
אולם אלימלך ובניו מקצינים מידי בנותנם לכוח מואב את הדומננטיות הגמורה בירידתם לארץ מואב ובהתקשרם לבנות מואב בלא לגיירם. בכך מצרפים עצמם בני משפחת אלימלך לחסרון מואב שבהופעתם הכוחית הבלתי מוגבלת וחלותו הגמורה בארציות, אין הם מתחשבים במוגבלות ובכללים הארציים (כפי שראינו במשכב בנות לוט עם אביהם, שנעשה לשם שמים, אולם היווה במציאות הארצית מעשה עריות).
טעותו זו של אלימלך גדול הדור שבאותה תקופה, מבליטה למעשה את השפעתה העצומה של התרבות המואבית ואת חוזק שלטונו של עגלון מלך מואב באותה תקופה.
כנגד כוח זה המשתלט אז על עם ישראל ב"שמנותו" וב"בריאותו", מופיע כוח בנימין המדגיש מצד אחד אמנם את חלות ההופעה האלוקית העליונה באופן הגמור במציאות הארצית (כפי שמתבטא בעבודת המזבח בפרט, ובבית המקדש כולו), אולם מצד שני את הכרח הדיוק וההתאמה של ה"כלי" הגשמי המיועד לשם חלות זאת, מתוך הבעיתיות שיש לעולם הארציות בהיותו מוגבל ומצומצם להחיל בחינות אין סופיות בתוכו (כפי שמתבטא במידות המדויקות ובמעשים המדויקיים המחויבים במקום במקדש בכלל ובבית קודש הקודשים בפרט)
בחינתו זו של בנימין מהוה ניגוד גמור לעיוות הקיים במואב במהותם, והוא המתגלה ע"י אהוד בן גרא בעצם מעשה הריגת עגלון מלך מואב:
מדרש שופטים על שופטים ג' ט"ז: "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות גומד אורכה. שהיה עוסק בתורה שנקרא חרב פיפיות, ולה שני פיות שאוכלים בעולם הזה ובעולם הבא".
חרב זו תוקע אהוד בבטנו של עגלון והיא המביאה למותו תוך כדי יציאת פרשו, כמובא בפסוק כ"א: "וישלח אהוד את יד שמאלו ויתקעה בבטנו…ויצא הפרשדונה".
רש"י: "תרגם יהונתן ונפק אוכליה שפיך. עשאן כשתי תיבות ושי"ן משמשת לשתיהן, ויצא הפרש, שדונה – נשפכה. שפך שדא כתרגומו".
ממדרש זה המדגיש את כוח התורה שבחרב אהוד אנו רואים שאופן הריגת עגלון אינו מקרי, אלא יש בו ביטוי מדויק לעימות הכוחי שבין ישראל בהנהגת כוח בנימין, ובין מואב. לעימות זה מגיע אהוד בן גרא הבנימיני "מחומש" בכוח ההשגחה המיחד את בנימין, כוח האלוקות העליונה שבמציאות הטבעית עצמה, המגלה "ארציות קודש". כוח זה מתבטא באהוד בהיותו "איטר ימינו", המבליט את כוח שמאלו – כוח הטבעיות שבו, אולם ברמת הופעה "ימנית" (המבטאת את הכוח האלוקי העליון שבאותה טבעיות). כך גם מדגיש הכתוב בשופטים ג' ט"ו: "…ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני איש אטר יד ימינו…".
בכוח זה מחזיק אהוד את "חרב הפפיות" – כוח התורה, המשפיעה הן על בחינת העולם הבא שבו חוקי המציאות הם אלוקים עליונים, והן על בחינת העולם הזה שבו חוקי המציאות הם ארציים וגשמיים. השפעה כפולה זו של עסק התורה על שני העולמות בהיותנו עוסקיים בתורה בעולם הזה, מלמדת על ירידת ההשגחה האלוקית העליונה לחול באופן מלא בארציות, ירידה המופיעה בבנימין באופן התקין שלה ובמואב באופן המעוות שלה. על כן כוח תורתו של בנימין היא כוחרב הורגת לכוח מואב, הפוגעת בעוצמה ה"שומנית" וה"ביריונית" של מואב, (מתוך אי שימתם גבולות וצימצומים המתחייבים בתהליך הופעת הכוח הרוחני בארציותם), פגיעה המתבטאת בחדירת החרב לבטנו של עגלון.
יציאת פרשו בעקבות כך מדגישה למעשה על הבעיתיות של עולם החומר – היותו מגושם וגס מכדי להוות כלי שרירותי להופעת האלוקות העליונה בו, גסות המתבטאת בפרש הקיים בנו מעצם יצירתנו. בעיתיות זו שמואב התעלמה ממנה, מפילה אותם בסופו של דבר מול ישראל.
אם כן, עד עתה בארנו מהן הבחינות הכוחיות המשיכות את יהודה למזרח מצד אחד ואת בנימין למערב מצד שני. כמו כן ראינו איך בחינות אלו יוצרות השלכות חשובות גם בהופעתם ההסטורית השבטית, אם בעכן היוצא מזרח בן יהודה ואם באהוד בן גרא מבנימין במלחמתו כנגד עגלון מלך מואב.
מתוך כך מובן מדוע מיוחסת ליהודה דווקא הקרן המזרחית של המזבח מתוך כל צדדיו. אולם כפי שכבר ראינו, יהודה אינו מקבל בחלקו אף לא את כל צד המזרח שבמזבח, אלא רק את חלקו הדרום מזרחי, מה שמלמד שדווקא פינה זו במזבח ניתן ליחסה ליהודה.
ע"מ לבאר את יחס הדרום בדווקא כלפי יהודה, נבחון את היחס שבין יהודה ובנימין במיקום נחלותיהם, שם בניגוד לחלוקה שבמקדש, יוצר גבול נחלתם את קו החלוקה שבין הדרום לצפון.