ברק ודבורה במלחמת הקישון:
שופטים ד' א': "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'…וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והא יושב בחרושת הגויים. ויצעקו בני ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו, והוא לחץ את ישראל בחוזקה עשרים שנה." רש"י ד"ה לחץ את ישראל בחוזקה: "דרש רבי תנחומא, בגידופין, וכן הוא אומר, חזקו עלי דבריכם."
כדי להבין יותר את כוח הגידופים של סיסרא כנגד ישראל, נתבונן יותר על משמעות כוחו של סיסרא וכן על אחריתו:
ילקוט שמעוני שופטים ד' סעיף מ"ג ד"ה ויזעק סיסרא: "סיסרא בא עליהם בארבעים אלף ראשי גיסות, וכל אחד היה עימו מאה אלף, ובן שלושים שנה היה וכבש כל העולם בכוחו, ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו, ואפילו חיה שבשדה כיון שהיה נותן עליה קולו, לא הייתה זזה ממקומה."
גיטין נ"ז ע"ב: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחיריב למדו תורה ברבים." (עיין בסנהדרין צ"ו ע"ב, שם הגירסה בסיסרא היא:"…למדו תורה בירושלים.)
אם כן, אנו רואים שכוח עוצמתו של סיסרא היה דווקא בקולו ה"משתק", כשישומו של כוח זה בעם ישראל בצורה החיובית שלו, התבטא בסופו של דבר דווקא בלימוד תינוקות בירושלים.
אם נתבונן נראה, שכוח מקביל למה שאנו רואים בסיסרא, הן לגבי כוח הקול שבו, והן לגבי יכולת לימוד התינוקות, קיים באופן דומה אצל שמעון:
בראשית מ"ט ז' (ברכת יעקב לשמעון ולוי): "…אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל."
רש"י: "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תנוקות אל משמעון."
מדרש רבה פרשה צ"א סעיף ו' (בעניין אסירת שמעוו אצל יוסף): "…לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם…אמר שמעון לאחיו, כך עשיתם ליוסף, כך אתם מבקשים לעשות לי…עשו מה שתרצו, עכשו אראה מי יכניס אותי בבית האסורים. באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו, שלח לי ע' גיבורים מאצלך שמצאתי לסטים ואני מבקש ליתן אליהם כבלים…כיון שקרבו אצלו צווח בהם, כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שניהם שנאמר (איוב ד'): "שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירים נתעו."
השוואה זאת שבין סיסרא לשמעון מלמדת שיחוסו של סיסרא כלפי המציאות היא כפי יחוסו של שמעון כלפי המציאות.
כפי שכבר הסברנו, שמעון מבטא את הכוח הרוחני הפנימי שעומד מצד עצמו, בצד המקבל של המציאות (בניגוד ללוי שמבטא את ההשגחה מן הצד הנותן), כששיכותו למישור הפנימי העליון שבמציאות המקבלת, יש בה "התנגדות" מסוימת למציאות הטבעית החומרית החיצונית (כפי שראינו בהתנגדות שמעון ליוסף).
על פי הבנה זו ברור ששליטתו של שמעון במציאות הטבעית החומרית תתבטא דווקא בעזרת כוחו היחודי. ונראה שאותו כוח רוחני פנימי שבמציאות המקבלת, ביטויו הוא בכוח הקול (כפי שמובא במדרש), כיון שהקול מבטא מצד אחד עוד הופעה שבמציאות המקבלת הארצית, אולם אין היא הבחינה הנמוכה שבה (שזהו כוח הפעולה הפיזית עצמה), אלא הבחינה הדקה והרוחנית יותר שבמציאות. על כן, כששמעון רוצה לגבור על גיבורי המצריות, הוא מרעים עליהם בקולו, שהוא הביטוי לשלטון כוחו הרוחני הפנימי על המציאות הגשמית התחתונה.
כמו כן גם את עניין למוד התינוקות שנופל בחלקו של שמעון הסברנו כנובע ישירות מאופיו, כיון שכוחו הרוחני הפנימי קיים במערכת ה"מקבלת" של המציאות (ברובד של כוח הדיבור), על כן גם לימוד התורה שלהם יופיע ברובד המקבל הישומי. אפיון זה שבלימוד התורה מתקיים דווקא בלימוד התינוקות המפנים את כוח התורה שכבר קיים במציאות, בצד המקבל (התינוקות), ולא מופיע את חידושי התורה מן העולם העליון לעולמינו.
כך באופן דומה יש להבין גם אצל סיסרא, ששלטונו על מציאות הוא שלטון של הכוח הרוחני הפנימי שבעולם "המקבל", על כוחות המציאות הטבעית הגשמית הנמוכים יותר. גם אצלו שלטון זה מתבטא בכוח הדיבור שבו, המסוגל להשפיע על המציאות הטבעית ולהכניע אותה.
נראה שהמעבר לדרך שלטון זה על המציאות הטבעית ע"י יבין מלך כנען, בעזרת שר הצבא סיסרא, מהוה שינוי בדרכו של יבין, בניסיונו להמשיך ולשלוט על המציאות הטבעית הארצית הנמוכה, בעזרת כוח גבוה יותר וערטילאי יותר מאשר כוח הארציות הפיזית. נסיון זה מגיע לאחר כישלונו הקודם במלחמתו נגד ישראל בזמן יהושע, כשהכתוב מוצא לנכון להדגיש "עבר" זה, מה שמלמד על ההמשכיות שבהופעת כוחו גם בזמן ברק ודבורה. כך מובא הדבר בשופטים ד' ב': "…וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור והוא יושב בחרושת הגויים."
על מלחמת יהושע במלך חצור אנו לומדים מיהושע י"א א': "ויהי כשמוע יבין מלך חצור, וישלח אל יובב מלך מדון…ויצאו הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאוד, ויועדו כל המלכים האלה ויבואו ויחנו יחדיו אל מי מרום להלחם עם ישראל. ויאמר ה' אל יהושע, אל תירא מפניהם, כי מחר כעת הזאת אנכי נותן את כולם חללים לפני ישראל. את סוסיהם תעקר ואת מרכבותם תשרוף באש…ויעש להם יהושע כאשר אמר לו ה'."
אם כן, אנו רואים מציווי ה' ליהושע שכוחם של המלכים בראשותו של מלך חצור הוא בסוסיהם, כשהכוח שבהם הוא בזיכרותם (על כן ציווי ה' הוא לעקרם). נראה שכוח זה הוא מקביל לכוח המצרים אליהם נאמר ש"זרימת סוסים זרימתם". (כשמתוך כך גם עולה האיסור למלך שלא ירבה לו סוסים כדי שלא יחזיר את העם מצרים).
על פי הבנה זאת, ברור שהמטרה בהשתלטות הזאת של ישראל על מלך חצור ושאר המלכים שאיתו, היא לחסל את כוחם הטבעי הארצי החזק שעליו הם מסתמכים – כוח הסוס שאליו הם רוכבים במרכבותיהם. מרכבות העשויות עץ (עובדה הניתנת ללמד מעצם העובדה שניתן לשורפם). מרכבות אלו, הם הביטוי לאמצעים שבעזרתם "רוכב" ושולט מלך חצור על המציאות הארצית. הביטוי לגבירת ישראל בכוח השגחת ה', על כוח הארציות הזה שבארץ כנען, מתבטא בשרפת המרכבות ובעיקור הסוסים.
(הערה: יש להבין שישנו הבדל מהותי בין כוח הטבעיות שמופיע במצרים, בכוח הסוסים שבהם, ובין כוח הטבעיות המופיע אצל מלכי כנען בכוח הסוס שלהם, בכך שארץ כנען בהיותה מתאימה להיות מופיעה את ההשגחה האלוקית העליונה, גם הבחינות הטבעיות שבה, שואבות את כוחם מן המקור האלוקי הזה. זאת בשונה מן הטבעיות המיצרית המופיעה כוח טבעיות עצמאי ומנותק לגמרי מההשפעה האלוקית העליונה.)
ונראה שנצחון זה של יהושע הוא מוחלט וגמור, כשחזרתו של מלך חצור לשעבר ושאבודו את ישראל, אינה חזרה לכוחו שהיה, אלא ניסיון חדש שלו לקיים את שלטונו, והפעם בעזרת כוח גבוה יותר – כוח הדיבור, הכוח הרוחני הפנימי שבמציאות המקבלת. ניסיון השתלטות זה נעשה בעזרת שר הצבא סיסרא המתיחד בכוח הזה.
שינוי זה של מקור הכוח ממנו פועל יבין, מתבטא בשוני הדגשת הפסוקים את כוחו ועוצמתו, כשאם בהיותו מלך חצור מודגש כוח הריבוי שלו (כחול אשר על שפת הים) וכוח זיכרות סוסיו, במלחמת סיסרא מודגש כוח סיסרא עצמו וכוח מרכבות הברזל שלו.
נראה שיחודו של הברזל הוא בהיותו חומר שאמנם מקורו הוא בטבע, אולם באופן שבו משתמשים בו, הוא מהוה יצירה של האדם במציאות. אם כן נוכל לומר, שרכיבה במרכבות ברזל (לעומת מרכבות העץ בהם השתמש יבין מלך חצור במלחמתו עם יהושע), מלמדת על שליטה במציאות דרך רמה טבעית גבוהה יותר, המתיחסת יותר לרמת האדם. רמה זאת מתאימה לכוח ה"קול" אותו ראינו אצל סיסרא, המהוה את הכוח היותר מיחד את האדם. בכוח זה שולט סיסרא על ישראל.
חיזוק נוסף להבנתינו את כוח סיסרא ככוח שליטת ה"קול" על המציאות נוכל לראות אם נתבונן על אופן שאבוד ישראל והצלתם במלחת סיסרא עם ברק, כנגד שאבוד ישראל והצלתם בזמן יציאת מצרים על ים סוף. כפי שנראה ישנם הקבלות מפתיעות בסיגנון הפסוקים המתארים את מצב ישראל באותם זמנים, דרך אופן הצלתם, וכלה באופן סופם של המצרים מצד אחד וסיסרא וצבאו מצד שני:
א) שמות ג' ט': "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם."
שופטים ד' ג': "ויצעקו בני ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה."
ב) שמות י"ד ז': "ויקח שש מאות רכב בחור וכוח רכב מצרים ושלישים על כולו."
שופטים ד' י"ג: "ויזעק סיסרא את כוח רכבו, תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת הגויים אל נחל קישון."
ג)שמות י"ד כ"ד: "ויהי באשמורת הבוקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן, ויהם את מחנה מצרים."
שופטים ד' ט"ו: "ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק…"
ד) שמות י"ד כ"ד: "ויהי באשמורת הבוקר ישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן…ויסר את אופן מרכבותיו…"
רש"י ד"ה בעמוד אש וענן: "עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות.
ד"ה ויסר את אופן מרכבותיו: "מכוח האש נשרפו הגלגלים והמרכבות נגררות והיושבים בהם נעים ואיבריהן מתפרקין."
שופטים ה' כ': "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא"
פסוק כ"ב: "אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו."
רש"י ד"ה הלמו עקבי סוס: "נשתלפו טלפי סוסיהם שהיה חום הכוכב מרתיח את הטיט והציפורן נשמטה…"
ה) שמות י"ד כ"ז: "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו, וינער ה' את מצרים בתוך הים וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד."
שופטים ה' כ"א: "נחל קישון גרפם נחל קדומים נחל קישון תדרכי נפשי עוז."
ו) שמות ט"ו ט': "אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי."
שופטים ה' כ"ט: "…חכמות שרותיה תעננה אף היא תשיב אמריה לה. הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצוארי שלל."
ז) שמות ט"ו א': "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים…"
שופטים ה' א': "ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמר…"
אם כן, אנו רואים שישנו דמיון כללי בין מלחמת ה' בסיסרא ובין מלחמת ה' בים סוף.
בשני המקרים אנו רואים שישראל הם במצב "לחץ" עד כדי שהם צועקיים לה'.
בשני המקרים מבוטאת עוצמת האויב במרכבותיו.
בשני המקרים מצפה האויב לשלל שיגיע לו מתוך נצחונו.
גם בתהליך הנצחון אנו רואים הקבלה בכך שבשני המקרים גורם ה' ל"הימום" כוח האוייב תוך שהוא מחסל את כוח הסוס שבו בעזרת הטיט החם, כשבסופו של דבר גם מצריים וגם חיל סיסרא טובעים בים.
בשני המקרים, מביא הנס לאמירת שירה ע"י ישראל: שירת הים ע"י משה, ושירת דבורה.
אולם מצד שני דווקא הדמיון הכללי הזה בין שתי המאורעות, מבליט את ההבדלים העקרוניים קימים ביניהם:
א) בים סוף הכוח הפועל את הניצחון הוא עמוד האש והענן (השורפים את מרכבות פרעה ושומטים את טלפי הסוסים). לעומת זאת בנחל קישון הכוח שממנו מתחילה מפלת סיסרא הוא דווקא כוח הכוכבים (המגיעים עד כדי לחמם את מרכבות סיסרא).
ב) בים סוף אנו רואים שמתגלת היבשה בתוך הים, כשביבשה הזאת מאבדים מצרים את סוסיהם ומרכבותיהם, כשבסופו של דבר חוזר הים לאיתנו והם נבלעים בתוכו.
לעומת זאת במלחמת סיסרא, הנחל גורם למות לוחמי סיסרא בכך שהוא שותף את כולם כשהם באים לצנן עצמם.
באור: נראה שעל הקשר שבין קריעת ים סוף ונצחון ה' על סיסרא נוכל ללמוד משירת דבורה עצמה המכנה את נחל קישון "נחל קדומים" (פרק ה' פסוק כ"א) ומבאר רש"י במקום: "שנעשה ערב לים על זה מימות מצרים".
על עניין זה מרחיבה הגמרא בפסחים קי"ח: "וימרו על ים, בים סוף. מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו, כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולים מצד אחר. אמר לו הקב"ה לשר של ים, פלוט אותן ליבשה. אמר לפניו, רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה (רש"י: "פרנסה לדגים") וחוזר ונוטל ממנו? אמר לו, אתן לך אחד ומחצה שבהן. אמר לו רבש"ע יש עבד שתובע את רבו? אמר לו נחל קישון יהא לי ערב. מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן… מאי אחד ומחצה שבהן? דאילו בפרעה כתיב: שש מאות רכב בחור, ואילו בסיסרא כתיב: ותשע מאות רכב ברזל. כי אתא סיסרא, אתא עלייהו בדקי דפרזלא. הוציא הקב"ה אליהם כוכבים ממסילותם דכתיב: מן השמים נלחמו הכוכבים. כיון דנחיתו כוכבי שמים עליהו, אקדיחו הני דקרי דפרזלא. נחתו לאקרורי למיסחי נפשיהו בנחל קישון, אמר לו הקב"ה לנחל קישון: לך והשלם ערבונך. מיד גרפם נחל קישון והשליכם לים שנאמר: נחל קישון גרפם, נחל קדומים. מאי נחל קדומים? נחל שנעשה ערב מקדם…"
אם כן אנו רואים שמעשה גריפת נחל קישון את לוחמי סיסרא מהוה סגירת המעגל של איבוד המצרים בים סוף, מעגל שלא נסגר בעקבות הצורך להוציא את גופות המצרים ליבשה, כששר הים מקבל את שלו בצורת תשע מאות רכב ברזל הנבלעים בו בעזרת נחל קישון שגורף אותם אליו.
ולכאורה לא מובן כלל מהו הרעיון שעומד מאחורי "ויכוח" שר הים אם ה'? מדוע כל כך אכפת לו על גופות המצרים? כמו כן מה הקשר שבין לוחמי מצרים ולוחמי סיסרא, המביא לכך שדווקא הם גורמים לספוקו הסופי של שר הים?
מתוך הקשר זה שבין נחל קישון ו"שר הים" עוד בזמן גאולת מצרים נראה להבין שגאולת דבורה וברק עם סיסרא, הוא המשך וסיום של גאולת מצרים. הנקודה הרומזת על כך היא עצם ההבטחה שמקבל שר הים לפיצוי, על אותם שש מאות רכב מצרים שהוא "מפסיד" שיגיעו לו בזמן דבורה ובלק. מספור זה אנו יכולים ללמוד שהעובדה שהמצרים לא נשטפו בים אלא הועלו חזרה ליבשה, יצרה מצב של אי סגירת מעגל הניצחון על המצריות, חיסרון שהצריך את הסיומת שלו בזמן דבורה וברק. סגירת מעגל המתבטאת בהגעת שר הים לסיפוקו הסופי לאחר שקיבל את המגיע לו.
נראה להבין שטביעת המצרים בים ונתינתם מאכל לדגים, מבטאת את חזרת הכוחות המצריים למקורם כשהים מהוה את האמצעי לכינוס כל הכוחות חזרה למקור כפי שהמקוה עושה זאת בטהרה, וכפי שקרה בדור המבול. פעולה זאת מהוה תהליך של תיקון, כשמתוך כינוס הכוחות המצריים (שהם הכוחות הטבעיים הגשמיים שהתקימו במצרים בלא הכרה באלוקות השולטת עליהם) חזרה למקורם, נוצרת אפשרות לפיתוח אותם כוחות והוצאתם לפועל מחדש, כשהפעם ישראל המגלים את השגחת ה' במציאות, הם המופיעים אותם, מתוך הכרת האלוקות.
אולם המרידה שעושים ישראל והצורך להוכיח להם שהמצריות אבדה, גורמים שלא תהיה חזרה מלאה של הכוחות האלו למקורם, אלא רק ברמת הגילוי הנפשי הטבעי שלהם, כשהגופות עצמם אינם חוזרים למקור אלא נשארים כמות שהם ונפלטים ליבשה ושם הם נקברים. עובדה זאת מלמדת שתהליך התיקון לא התבצע בצורה סופית וממילא האפשרות לצמיחת כוחות טבעיים גשמיים עצמאיים נשארת עוד קימת מכוח אותם גופות שעוד נשארו מהופעת המצריות הראשיתית. גופות אלו מהוות את הגרעין הבלתי מתוקן שממנו יכול לצמוח מחדש כוח הארציות המנותק מן ההכרה באלוקות.
אולם מצד שני כיון שרובו של תהליך "טיהור" כוח המצריות אכן התקיים, ברור שכוח המצריות הבסיסי לא יוכל לחזור ולהופיע. כלומר כוח הטבעיות הארצית ברמה הבסיסית הפיזית שלה, אינה מסוגלת להופיע כמנותקת מן האלוקות. אולם נשארת האפשרות לכוח הארציות להופיע במנותק מן ההכרה האלוקית ברובד הגבוה יותר שבו, בצד הרוחני הערטילאי יותר שבמציאות הארצית (שהוא רובד משני בהופעת הארציות, שהרי עיקר כוח הארציות הוא בהופעה הנמוכה שבה). רובד זה של המציאות הארצית, מתבטא בפועל ע"י סיסרא, המופיע את כוח הרוחניות שבעולם המציאות המקבלת -הוא כוח הדיבור. בכוח זה שולט סיסרא על המציאות הטבעית הגשמית כולה בצורה עצמאית ומנותקת מן האלוקות, וכלפי המציאות הזאת משתעבדים ישראל מחדש בזמן דבורה וברק.
על פי הבנה זאת ברור שאותם אלמנטים כללים שמופעים בים סוף יופיעו גם במלחמת סיסרא, שהרי הניצחון על סיסרא הוא תהליך המשכי לניצחון על הים. מצד שני ברור גם כן, שהיות הופעת כוחות הטבעיות העצמאית מופעים בכל אחד מן המיקרים במישור מציאות שונה, ממילא גם דרך הגאולה והניצחון על שאבוד זה באופן ספציפי יהיו שונים בכל אחד מן המקרים.
כפי שכבר הזכרנו בעבר, דרך האלוקות להופיע כנגד הכוחות המתנגדים לה, דווקא דרך אותם כלים שבהם מתבטא חסרונם של אותם כוחות מתנגדים. (כך ראינו אצל פלישתים, שם הופיע ה' ופוגע בהם דווקא בצד התחתון שלהם. פגיעה זאת היא תוצאה מהשגחת ה' העוברת גם דרך התחתוניות, כשפלישתים שצד זה אינו מוכן אצלם לקבלת הרשמים הרוחניים, אינם יכולים לעמוד בהופעה זאת והם נפגעים).
על כן, כיון שאצל המצרים הבעיה הייתה באי הכרתם בקיום ההשגחה האלוקית השמימית במציאות הארצית והבנתם את כוח הטבעיות הארצית כמציאות המקסימליסתית הקימת בעולם, מופיעה אצלם ההשגחה הגבוהה ביותר של ה', דווקא דרך חוקיות הטבע, ומגלה חוקיות טבעית מעולם אחר בעולמנו שלנו. הביטוי הפיזי להופעת השגחה זו היא בגילוי היבשה בתוך הים בקריעת ים סוף. מכוח גילוי האלוקות הזה בחוקיות הטבע עצמו, לא יכולים המצרים שחיים רק את חוקיות הטבע הרגיל לעמוד, והם נאבדים בים.
הופעת כוח ההשגחה הזה העליון בקריעת ים סוף, הוא גם זה שמביא לכך שעמוד האש והענן (המהוים את השליחים העליונים של ההשגחה האלוקית השמימית), הם אלו שמעורבים במפלתם של המצרים (כפי שפרטנו).
לעומת זאת בשיעבוד סיסרא כיון שהכוח המניע והשולט על המציאות הטבעית הוא כוח רוחני גבוה יותר – כוח הדיבור, (כפי שראינו בסיסרא המרעים בקולו), ההשגחה שתבטא בהופעתה את חסרונו הגדול ביותר היא הופעה אלוקית שמצד אחד תהיה שייכת לרובד המציאות הטבעית עצמה, ומצד שני היא תופיע בה עוצמה בערך המקביל לערך כוח הדיבור, כלומר ערכיות עליונה ושמימית. השגחה כזאת תהיה הפוגעת ביותר בסיסרא כיון שבהיותו שיך דווקא לרובד ה"קול" שבמציאות, חסרה בו השיכות לרובד הטבעיות הנמוך וממילא ביטוי עוצמה המקבילה לעוצמת ה"קול" ברובד הזה ימצא אותו ללא יכולת הגנה.
ונראה שכוח ההשגחה המתאים להגדרה הזאת הוא בדיוק כוח נפתלי.
כפי שבארנו, נפתלי מבטא מציאות טבעית גופנית, אולם שדרך תפקודה הוא על פי החוקיות הרוחנית הפנימית, כש"דרך תפקוד" הוא ביטוי לאפיונו של הכוח המחייה את המציאות הטבעית, אולם לא שנמצאת מעל מציאות הטבע החומרי ושולטת עליו מלמעלה, אלא שקימת בחוקיות הטבע עצמו, ונותנת לו את אופיו.
כך בארנו את היות כוח הטבעיות החומרית שבנפתלי, בעל אלמנטים "מהירים".
אם כן, בפגישת השגחה כזאת מול סיסרא, מצד אחד מופיעה מולו רמת הופעה המקבילה לרמת הופעה שלו, שהרי אצלו האלמנט הרוחני (כוח הדיבור), הוא הדומיננטי, אולם מצד שני רמה זאת מופיעה דווקא ברובד מציאות שבו מתגלת חולשת דרכו של סיסרא, שהרי סיסרא אינו מתיחס למציאות הטבעית מצד עצמה, אלא רק מצד הרובד הרוחני הגבוה יותר שבמציאות – כוח הדיבור, ועל כן דווקא ברובד המציאות הטבעית עצמה הוא יפגע (כפי שנראה בהמשך בצורה בולטת בפגישתו של סיסרא עם יעל).
על פי דרך זאת, ניתן להבין שגם הניסיות שמתגלת במלחמת סיסרא היא מקבילה ומתאימה והופעת ה' דרך כוח נפתלי.
אם נתבונן היטב בכוחות שהופיעו במלחמה זאת, נראה שלא הייתה פה סתם הופעה ניסית של כוח עליון שגבר על סיסרא, אלא הופעה המתאימה בדיוק לאופי השבט שמנהיג את המרידה בו.
שופטים ה' כ': "מן השמים נלחמו הכוכבים, ממסילותם נלחמו עם סיסרא. נחל קישון גרפם נחל קדומים… אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו." רש"י: "…שהיה חום הכוכב מרתיח את הטיט."
נראה שהשינוי שהיה בטבע הכוכבים הוא, שאם כרגיל כוח הכוכב הוא להאיר, במלחמת סיסרא הוא גם חימם, מה שכרגיל רק בכוח השמש לעשות. כלומר יוצא שהניסיות בתפקוד הכוכבים היה בכך בהם תיפקדו בדרך שהשמש מתפקדת. כפי שאנו יודעים היחסיות שבין השמש והכוכבים היא יחסיות של כוח נותן וכוח מקבל, כשהשמש משפיעה את אורה על הכוכבים ואור זה הוא המוחזר כלפי כדור הארץ ומאיר לנו. על כן האור המגיע אלינו מן הכוכבים, אינו בערך השמש, כיון שבמערכת הגשמית ככל שהמציאות משתלשלת, היא מאבדת מכוחה ועוצמתה. כך גם עוצמת השמש, כשהיא עוברת דרך הכוכב וממנו לארץ, היות הכוכב מציאות שאינה ערטילאית, גורם לכך שחלק ניכר מכוח השמש יאבד, ואנו נראה רק את האור שמגיע בצורה עקיפה. אם כן, מצב שאור הכוכבים יכול לחמם, מבטא למעשה מציאות שהכוכבים מעבירים באופן מלא וללא פחת את כוח הצד הנותן. דבר זה יכול להיות רק אם נבין שמציאותם הגשמית ה"אטומה" קיבלה אופי התנהגות רוחנית "שקופה", ובכך הפחת שנוצר מעצם התכונות הגשמיות והטבעיות, לא הופיע אצלם וממילא לא מנע את הופעת החום המלא של השמש בארץ.
דרך התנהגות זאת של המערכת הכוכבית (המערכת ה"מקבלת") היא בדיוק ביטוי של ההשגחה שהופיע דרך נפתלי, שהרי גם אצל נפתלי הצד הטבעי הגשמי ה"מקבל" הוא הפועל, אולם כפי דרך וערכי התפקוד הרוחני פנימי של העולם העליון.
אולם יש להדגיש שדרך "התנהגות" זאת של מערכת הכוכבים במלחמת סיסרא מהוה רק את השלב הראשון בתבוסתו של סיסרא, אולם לא היא שמחסלת את כוחו. זאת כיון שרמת הכוכבים שהם למעשה המזלות (כפי שמביא רש"י במועד קטן ט"ז ע"א, שמרוז הוא המזל של סיסרא), מהוים במציאות את הרובד היותר רוחני ויותר ערטילאי שבמציאות הטבעית. רובד המקביל למישור כוחו של סיסרא – כוח הקול. [סימוכין להקבלה זו, ניתן לראות מפסוק י"ט: "באו מלכים נלחמו, אז נלחמו מלכי כנען, בתענך על מי מגידו, בצע כסף לא לקחו. מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם, נלחמו עם סיסרא". רש"י ד"ה בצע כסף לא לקחו: "חנם באו לעזרת סיסרא, לא בקשו ממנו שכר." ד"ה מן השמים נלחמו: "ואף הקב"ה שלח בם צבאיו שאינם רוצים שום שכר". אם כן אנו רואים שישנה הקבלה בין הכוח אותו רתם סיסרא עימו למלחמה עם ישראל, ובין הכוח שמתחיל להנחיל לו את תבוסתו במערכה נגד ישראל.
נראה להבין, שאי הרצון לקחת שכר, מלמד על כך שהכוחות שבהם נעזר סיסרא, קיומם במציאות הוא מעל המישור הטבעי החומרי הרגיל (שבו יש חשיבות לשכר ולתמורה), ברובד שעניין השכר אינו משמעותי. הגדרה כזאת נראה שמתאימה לרובד הרוחני שבמציאות שבו נמצא סיסרא, שבו לכוח הקול יש את התוקף והעוצמה. הכתוב אם כן משוה ואומר שהכוח שכנגדו, המופיע מכוח ההשגחה האלוקית, הוא כוח הכוכבים].
גם ברובד המציאות הזה, הגבוה ממישור הופעתו של נפתלי (השיך לרובד המציאות הנמוך שבארץ), מתגלה איפיונו של נפתלי בהופעת החוקיות השמימית בתוך המערכת הארצית, אולם בכל אופן אין בהופעת האלוקות הרוחנית במציאות הטבעית ברמה ה"כוכבית" קונפליקט גמור בינה ובין משמעות הכוח שמבטא סיסרא, אלא רק בכך שההופעה הרוחנית הגבוהה שחדרה ברובד המציאות הזאת, יוצרת מציאות "חום" גדול, שהוא ביטוי להופעת אלוקות מעבר לכוח המציאות לסבול (כפי שראינו בעניין החום בים המלח), הגורם למציאות הכוח של סיסרא (המתבטא בכוח הברזל שלו) ל"התחמם".
אולם אין היא מביאה את עיקר מפלתו. זאת יכולה להיות רק אם תופיע האלוקות הרוחנית ברובד המציאות היותר נמוך (שמקביל לרובד הופעת נפתלי), כיון שכל שלטונו וקימות עוצמתו של סיסרא היא רק מתוך הכוח הטבעי היותר גבוה שבו (כוח הקול), ורק מכוח זה הוא שולט על המציאות הטבעית החומרית הגופנית הנמוכה יותר. לעומת זאת, ברובד הנמוך עצמו, מציאותו היא חלשה. ממילא ברור שהופעת השגחת נפתלי במישור המציאות הזה, יוכל עוד יותר להביס את סיסרא.
כך באמת קורה הדבר בהמשך המלחמה, כשהשגחת ה' היחודית לנפתלי, אינה "נעצרת" ברמת הכוכבים, אלא היא ממשיכה לרדת לרובד הארציות הנמוך יותר – בנחל קישון עצמו.
אם נתבונן על מעורבות נחל קישון במפלת סיסרא נראה שהניסיות המופיעה בו היא בגריפתו הפיתאומית את כל חיל סיסרא אל הים (זאת לעומת נס בקיעת ים סוף המופיע ביציאת מצרים). גריפה זו נראה שנוצרת מתוך הופעת כוח זרימה חזק ומהיר של המים, שחיל סיסרא לא יכול לעמוד מולו. נראה ששנוי זה בדפוס התנהגותו ומהלכו הטבעי של המים, להיות מהיר וחזק, הוא בדיוק מתאים לאיפיון השגחת נפתלי, המופיע חוקיות שמימית במציאות הארצית. כך גם בנחל קישון, כוח הטבע של זרימת המים מקבל דפוס התנהגות המשוחרר לגמרי ממוגבלות הטבע ו"כבדותו”, עובדה הגורמת לזרימה להיות מהירה וחזקה ביותר.
כוח זה מקביל לכוח נפתלי, המופיע בארצו הממהרת להבשיל פרותיה (נפתלי אילה שלוחה), והוא שסוחף את כל חיל סיסרא לים.
אם כן, אנו רואים שההשגחה המיוחדת לנפתלי, היא זאת שמחסלת את כל חילותיו של סיסרא. אולם לא היא שמחסלת את סיסרא עצמו.
כדי להגיע לנצחון המוחלט על כוחו של סיסרא, יורדת ההשגחה האלוקית ומופיעה באופן נמוך עוד יותר. על שלב זה נוכל ללמוד מדרך הריגת סיסרא ע"י יעל אשת חבר הקיני.
שופטים ד' כ"א: "ותקח יעל אשת חבר את יתד האוהל ותשם את המקבת בידה…ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימות."
כבר בפסוק הזה, אנו רואים את ההדגשה שמותו לא בא בצורה ישירה, אלא קדמה לו ה"הרדמות" וה"עיפות", ולבסוף המיתה.
סיוע נוסף להדרגתיות נפילתו, ניתן לראות גם בשירת דבורה בפרק ה' פסוק כ"ז: " בין רגליה כרע נפל שכב, בין רגליה נפל, באשר כרע שם נפל שדוד." כלומר קדמה לנפילתו שדוד, הכריעה, שהיא תחילת נפילתו של סיסרא.
על כך אומרת הגמרא ביבמות ק"ג ע"ב: "בין רגליה וכו', לישנא מעליה. אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב, בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד." רש"י ד"ה בין רגליה: "בין ירכותיה, שבא אליה סיסרא ונתכונה כדי ליגעו."
בפרק ד' פסוק י"ט אנו מוצים דרך נוספת בה נוקטת יעל ע"מ לעיף את סיסרא: "…ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו." רש"י: "שהחלב מכביד את הגוף להיות נרדם."
נראה על פי הפסוקים, ששלבי ההתגברות של יעל על סיסרא, מתחיל בנתינת החלב דרך השכיבה עימו, כשבמעשים אלו היא מביא אותו לידי עיפות ויגיעות כוחו (שזהו מצב הכריעה לפני הנפילה), ולבסוף היא הורגתו ביתד האוהל.
דרך נפילתו זו של סיסרא, ניתן היה להתבונן עליה לכאורה כצרוף של תכסיסים מקריים, בהם נוקטת יעל ע"מ לגבור עליו, כשיתד האוהל גם הוא כלי מקרי שמזדמן לידיה כדי להורגו. אולם הדגשת הכתוב באופן מפורט את האמצעים האלו, וכן הבנתנו את דרך נפילתו עד כה של סיסרא, כדרך המתאימה ספציפית לגבור על כוחו, נותנים מקום להבין שגם דרך הריגתו הסופית היא אינה מקרית.
הנקודה הראשונה היכולה לתת לנו כיוון בעניין זה, נמצאת כבר בתחילת פרשת דבורה וברק, כשברק מסרב ללכת ולהלחם בסיסרא ללא דבורה. על כך אומרת לו דבורה בשופטים ד' ט': "ותאמר הלך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא."
כבר מדברים אלו של דבורה, ניתן ללמוד, שחולשתו של ברק מביאה לכך שדרכו המיחדת אותו כבן שבט נפתלי אינה מסוגלת להביא לניצחון הגמור, (כשעד עתה דווקא כוח ההשגחה הזה שעובר בברק הוא זה שמשמיד את חילותיו של סיסרא). על פי הבנה זאת, יש גם להמשיך ולומר שהמשך דבריה של דבורה: "כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא", לא בה לצין רק את העובדה המעשית, בידי מי נופל סיסרא, אלא את אפיון ההשגחה שמכוחו הוא נופל בסופו של דבר. מאותה סיבה גם מדגיש הכתוב את היות יעל מבני שבט הקיני, כשדרך הריגתו בעזרת שתית החלב, המישכב, ותקיעת יתד האוהל ברקתו מתאימה גם היא לדרך פעולתה של השגחה זאת.
נראה שבדרך זו של נפילתו הסופית של סיסרא, מודגשת נפילתו כלפי רובד המציאות הטבעית הנמוכה ביותר של הטבע, כלפי כוח התחושות וההרגשות. הביטוי לכך בא בעצם העובדה שהוא נופל ביד אישה, שמבטאת את הכוח הישומי במציאות הטבעית, כשתחילת נפילתו באה הכוח האכילה, כשבפגישה עם הכוח הזה, מגיע סיסרא להרדמות וכהות חושים. לאחר מכן, מכוח הביאה שהיא ביטוי נוסף וחזק של כוח הטבע והחומריות, הוא כבר מגיע לעיפות וליגיעה, ולבסוף הוא מגיע גם למותו ע"י יתד האוהל, דרך מיתה המבטאת את חיסולו הסופי ע"י אותם הכוחות שמבטאים את הקיבוע במציאות הטבעית: האוהל המבטא את הבית ואת המסגרת ששומרת על הופעת הכוחות במציאות הטבעית, והיתד שהוא רמה נמוכה עוד יותר של הכוח המקבע במציאות, בהיותו מיצב את מציאות האוהל עצמו בקרקע. בפגישה של כוח סיסרא – כוח הקול, עם רובד כוח המציאות הטבעית הנמוכה הזאת שביעל, הוא אינו מצליח לעמוד, כיון שכפי שכבר הסברנו הוא אינו מתיחס כלפי המציאות הטבעית הגשמית, אלא רק מכוח ה"קול" הגבוה יותר והרוחני יותר, ועל כן במישור בו הוא חסר, שם הוא נפגע.
פגיעה זאת הייתה צריכה להופיע באופן הגמור שלה מכוח השגחת נפתלי בלבד. אולם בעקבות חולשתו של ברק, מופיע סיום הנצחון על ידי כוח ההשגחה הנמוך יותר שמתבטא בכוח האכילה והביאה ה"מתישות" את סיסרא. כוח זה מופיע ע"י יעל אשת חבר הקיני מצאצאי יתרו, שכפי שכבר למדנו, יחודם הוא ביכולתם להחיל את הכוחות האלוקים במציאות הארצית. כוח המבוטא אצל יתרו ביכולת האכילה שלו (כפי שאכל לחם לפני האלוקים אם משה וזקני ישראל), אכילה שהכוח המקביל לה הוא כוח הביאה (כפי שראנו בדיברי יתרו לבנותיו: "קראנה לו ויאכל לחם") בכוחות "יתרו" אלו, משתמשת יעל בגוברה על סיסרא בעזרת השקאתו חלב, ושכיבתה עמו, עד לקיעקוע כוחו באופן סופי ב"יתד האוהל".
אם כן ראינו בעניין נצחון דבורה וברק על סיסרא, שדרך נפילת סיסרא בגריפתו ע"י נחל קישון, הוא הביטוי המקביל ביותר להופעת כוח נפתלי במציאות, כשכוח זה גם היה צריך להיות הכוח שיגבור באופן מלא על כוח סיסרא, אלא שברק באי בטחונו בכוחו, גורם בכך שאת המפלה הסופית לכוח סיסרא גורמת יעל בכוחה, כפי שהסברנו.
(בהמשך אנו נראה את ההתאמה הגאוגרפית של נחל קישון לאופי ההשגחה שמתגלת בו, זאת מתוך קישורו להר תבור).
על פי הבנת עניין ההשגחה שעוברת דרך נפתלי במלחמת ברק ודבורה וכוח סיסרא שעליו גברו ישראל, ניתן גם להבין מדוע מתאים היה ששבט ראובן ושבט דן (וכן גלעד ואשר, עליהם אנו נדבר בהמשך), לא באו לעזרת דבורה וברק במלחמתם.
שופטים ה' פסוק ט"ו: "…בפלגות ראובן גדולים חקקי לב, למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים. לפלגות ראובן גדולים חקרי לב." רש"י ד"ה בפלגות ראובן: "אבל בחילוקי ליבו של ראובן רבו חקקי לב, נכלי לבא ערמומות, ומה היא ערמומיתו, ישב לו בין משפתי המלחמה לשמוע מי נוצח ויהיה עמו". ד"ה שריקות עדרים: "לשמע קול עדרי המלחמה, למי קול ענות גבורה ולמי קול ענות חלושה."
פסוק י"ז: "גלעד בעבר הירדן שכן, ודן למה יגור אוניות. אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון." רש"י ד"ה בעבר הירדן שכן: "ולא בא אל המלחמה, וכן דן הכניס ממונו בספינות לעמוד ולברוח."
ראובן: כשאנו מתבוננים על השבטים שלא באו למלחמה, אנו רואים שלכל אחד מהם סיבה שונה לכך, כשאצל ראובן בולטת העובדה שהוא לא רק שלא בא למלחמה, אלא הוא התבונן לראות מי המנצח ויהיה עמו.
נראה שהתנהגות זאת של ראובן היא פועל יוצא מאופיו כפי שהתבטא בפועל על ידו בבלבול יצועי אביו. כפי שהסברנו שם, ביטא מעשה זה של ראובן את נטיתו להטפיל את הכוח הטבעי החומרי החיצוני כלפי המציאות הרוחנית הפנימית (כפי שעשתה לאה בעקבות מכירת הדודאים, שיצאה מקושטת כזונה). אם כן בדרך הופעה כזאת של אופיו ברור שיוצא שעולם הטבעיות החומרית נשלט ע"י העולם הרוחני הפנימי. יחסיות זאת שבין עולם הארציות והעולם השמימי, שהייתה בעיתית ושבגינה הוא מאבד את הבכורה, שבה וצצה למעשה גם במלחמת סיסרא עם דבורה וברק. שהרי סיסרא בכוח הדיבור שלו ובקולו שרועם ומשתק את המציאות הטבעית, הוא מבטא את שליטת הכוח הרוחני הגבוה יותר על מציאות הטבעית החומרית הנמוכה. אם כן יוצא שישנה סמפטיה מסוימת של ראובן לשלטונו של סיסרא על ישראל, סימפטיה שגורמת לו לראות גם את האפשרות של נצחון סיסרא והצטרותו שלו אליו.
מצד שני בעקבות הופעתו בבלבול יצועי אביו לאחר הודעת יהודה, מופיעה בו גם ההכרה בחשיבות המישור הגשמי הטבעי החיצוני מצד עצמו (הודעה שבסופו של דבר סוללת את הדרך להיותו נמנה כוחלק משבטי ישראל). על כן מן הצד הזה, ברור שיש אצלו גם מקום לחפוץ בניצחון ישראל, ששליטת סיסרא אליהם בטאה מציאות של דיכוי הצד הטבעי הגשמי שבישראל.
אולם ישיבתו בין המשפתים מראה שלמרות "הודעתו", נשאר בו משהו מ"בלבול היצועים" ועל כך תוקפת אותו דבורה.
דן: בדן אנו רואים שבעיתו הייתה למעשה בהתכוננותו לברוח עם ממונו בספינות, כלומר ברור שדן אין לו הוא אמינא להצטרף לסיסרא, אולם במקום להצטרף למלחמה, הוא מכין את עצמו לבריחה בספינות.
נראה שגם התנהגות זאת של דן נובעת מדרך גילוי אופיו, שגם היא לא מתגלת כפי שהייתה צריכה להתגלות.
כפי שהסברנו, אופיו של דן מופיע השגחה אלוקית במישור המציאות הטבעית הגשמית, כשהכוח הרוחני הפנימי משפיע על מציאות הזאת כפי ערכי הטבעיות הגשמית.
אם כן ברור שכוח סיסרא (השולט על המציאות הטבעית הנמוכה, ע"י הכוח הרוחני הגבוה יותר שבכוח הקול), מהוה איום להופעת כוחו של דן. אולם אם דן היו מקושרים בפועל לכוחות שאליהם הם היו צריכים להיות מקושרים על פי טבעם, כוח יוסף וכוח בנימין, שבהם המציאות הטבעית עצמה היא בעלת משמעות אלוקית עליונה, ממילא כפי שאצל שמשון ראינו שישנה זיקה בלתי ניתנת לפירוד בין הכוח הטבעי ובין האלוקות העליונה שאליה הוא קשור, כך גם היה מופיע בפועל כוח המציאות הטבעית אצל דן, וכוח סיסרא לא היה יכול לשלוט על המציאות הטבעת גשמית שהוא היה מופיע.
אולם כיון שדן לא מבטא בפועל את הקישור הזה, אלא אופיו הטבעי הגופני מופיע במנותק מהכוחות הרוחניים העליונים האלו (כפי שראינו בכשלונו של שמשון ובכשלונו של שבט דן העולה למקורות הירדן עם פסל מיכה), ממילא מופיע אצלו הפחד מפני השתלטות כוח סיסרא – כוח הדיבור הגבוה יותר, על כוחותיו הטבעיים הגשמיים. פחד זה הוא שגורם לו להתכונן מצד אחד לבצע ניתוק מן הארציות, ניתוק המתבטא בהכנת הספינות ליציאה לים (ים המבטא את אי הפיתוח החומרי הטבעי כפי שראינו בפלישתים). אולם מצד שני להשאר בכל אופן ברמה מסוימת של טבעיות ארצית וזאת ע"י הכנסת הממון לתוך אותם ספינות.
אם כן מבואר מדוע מתאים לדן לברוח מאימת כוחו של סיסרא, אולם לא מובן כלל מדוע דרך בריחה זאת באמת יעילה, שהרי לכאורה אם מתאים לדן לרדת לים באוניות, גם סיסרא לכאורה היה יכול לרדת אחריו באוניות, בין אם נדבר מצד יכולת הפיזית ובין אם נדבר מצד היכולת הערכית?
באור: כפי שכבר הסברנו, דן בכוחו הטבעי קשור במישור החוף לכוח קרקעית הים, המבטאת את כוח המציאות הטבעית העליונה (כפי שהתגלתה בקריעת ים סוף). קישורו של דן לאותו כוח בתנאים הרגילים של הופעתו הוא דרך היבשה (כפי שהחוף וקרקעית הים נושקיים זה בזה). אולם כיון שמציאות הטבעית הגופנית הייתה מאוימת בהשתלטות ע"י כוח הדיבור של סיסרא (שמבטא את השתלטות הכוח הרוחני הגבוה יותר על מציאות הטבעית החומרית), מתכונן דן לבטא את הקשרו לקרקעית הים דרך הים. כלומר יוצא שגם דן בעצם אופיו אינו שיך לאופי הים עצמו (שהוא ביטוי לצמצום כוח ההופעה הטבעית הארצית, כפי שראינו אצל פלישתים), אלא כל הקשרו לכוח קרקעית הים היא זאת שנותנת לו את הכוח להיות בים, מתוך היחס שיש גם לים עצמו כלפי קרקעיתו. בכך יוצא אמנם הקישור עקיף, שהרי ישנה את מציאות הים המפרידה ביניהם (מה שאין כן כשהקישור לקרקעית הים הוא מן החוף, שאז הקישור הוא ישיר), וזה אומר שהביטוי הטבעי הגופני שיתבטא בפועל אצל דן יהיה הרבא יותר חלש ועקיף (ועל כן במצב זה מצליח דן לקחת עמו רק את ממונו), אולם אי הימציאותו הישירה במישור הטבעיות הגופנית, מתוך ניתוקו מטבעיות החוף, מפרידה למעשה אותו מכוח סיסרא המופיע ברובד המציאות הטבעית הרגילה ה"חופית" (אם כי ברמה הגבוהה של ה"קול"), כשלו אין את השיכות כלפי כוח קרקעית הים. חוסר שיכות זה, משאיר את סיסרא מנותק מלהתקשר למציאות הימית, ניתוק המבוטא בחוסר היכולת שלו "לרדת באוניות לים".
נראה שכוח טבעיות זה כפי שמנסה לבטא דן בבריחתו לספינות, נוכל להקביל לסוג יורדי הים הנמצאים בים על מנת לחסוף את כל האוצרות הגנוזים והנסתרים שמצוים בו. אפיונם של יורדי ים אלו שונה בתכלית מאותם יורדי ים הנמצאים בים לשם דיג, שאז קישורם הוא כלפי הים עצמו והדגים הנמצאים בו, ולא כלפי קרקעית הים. בני דן בבורחם לים מנסים להופיע את כוחם באופן הזה, שהוא המקסימלי ביותר בהתחשב בסכנת סיסרא המאימת עליהם ביבשה. פתרון זה מעלה אליהם את ביקורת דבורה וברק, כיון שהכנתם הזאת נובעת מאי קישורם הנכון של דן למציאות ההשגחה שאותה אם אמורים להופיע. אי קישור זה, הוא המביא את החולשה והפחד ומחשבות הבריחה לים. לעומת זאת ללא העיוות בדרכם, היו מסוגלים בני שבט דן להתמודד עם סיסרא גם ב"ארץ" עצמה.
הערה: אנו נצטרך להתיחס בהמשך לאחר הסבר אופי "אשר" ו"גלעד", איך אופים תואם לדרך התנהגותם השלילית במלחמת סיסרא. כמו כן גם לגבי זבולון ויששכר המתפקדים במלחמה באופן חיובי, אנו ננסה לבאר בהמשך איך אופיו היחודי של כל אחד מהם מתבטא בדרך שיתופם השונה במלחמה, כפי שאנו רואים בשופטים ה' ט"ו: "ושרי ביששכר עם דבורה, ויששכר כן ברק בעמק שולח ברגליו… זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה." רש"י ד"ה ויששכר כן ברק: "ושאר העם של יששכר כן הם עם ברק לכל אשר יצוה." ד"ה בעמק שולח ברגליו: "שלחם בכל שליחותו, ולאסוף את העם ולכל צרכי המלחמה." ד"ה זבולון עם חרף וכו': "ביזה נפשו והפקיר עצמו למות במלחמה עם ברק וכן נפתלי על מרומי שגה על הר תבור."