ברור, שכאנשים בוגרים ורציניים, אין אנו יכולים לקבל את דיני החנוכה, כחיובים שנועדו להזכיר לנו את נס פח השמן או את ניצחון החשמונאים בזמן העבר של בית שני. לא יתכן שהקפדה כל-כך יתרה על מספר הנרות, כיוון ההדלקה, מקום ההנחה, גובה ההדלקה וכו', ישמשו אך ורק לשם זיכרון שכזה. לא יתכן שאיסור המלאכה על הנשים בזמן שהנרות דולקים וחיוב אכילת גבינה יוקפדו כל-כך, רק לשם זיכרון למעורבות הנשים בניצחונות עבר. דינים ומנהגים אלו, יכולים להיות רלוונטיים לגבינו רק אם נושאים הם מגמות, עקרונות וכוחות של חיים, המופיעים אף כיום מכוח המעשים והחיובים הנעשים על ידינו. דרך התייחסות זו, מחייבת אותנו לתרגום עקרוני הן של שפת הסיפורים והן של השפה הדינית, לרמה של עקרונות וחוקי חיים.