כמשנה המופיעה בראש המסכת צריכה היא לבטא את משמעות המסכת – נושא הנדרים. אולם לכאורה לא כך הדבר:
- במקום לבאר מהו ה"נדר" והמקור לכוחו,דנה המשנה בנושא לכאורה צדדי – היחס שבין כינויי הנדר לאמירה המקורית שלו.
- התייחסות המשנה לא רק לכינויי הנדר אלא אף לכינויי החרמים, שבועות והנזירות, מקצינה עוד יותר את ההתרחקות מהנושא המרכזי, שאינו אפילו ביחס לנקודה מסוימת בנושא הנדרים (-כינויי הנדרים), אלא ביחס לייחס הכללי שבין אמירת "כינויים" והאמירות המקוריות, לאוו דווקא בנושא הנדרים.
- נושא נוסף הטעון ברור הוא היחס שבין הרישא במשנה לסיפא שלה. האם "האומר לחברו מודרני ממך וכו' מהווה הפרטה של הרישא – "כל כינויי נדרים כנדרים", או המשכה המתייחסת לביטויי נדר נוספים מעבר לכינויי הנדר. על נקודה זו נצטרך לדון בהמשך דרכנו.
כיוון שברור הוא שהמשנה הראשונה במסכת מתייחסת בהכרח לנושאה המרכזי – הנדרים, אנו חייבים להבין שנושא המשנה – הכינויים, הוא המבטא באופן המהותי ביותר את משמעות הנדר הכללי. כלומר, הנדר הוא במשמעות של "כינוי" ביחס לחיובים והאיסורים התורתיים, כפי שברמת ההתייחסות הנקודתית "כינויי נדרים, חרמים, שבועות ונזירות, מתייחסים לאמירה המקורית.על פי השוואה זו, כפי שכינויי הנדרים, החרמים וכו' מחייבים ואוסרים למרות שהינם רק "כינויים" ביחס ללשון הנדר וכו' המקוריים , כך גם מציאות הנדר הכללית מחייבת ואוסרת למרות היותה רק "כינוי" ביחס לאיסורי וחיובי התורה המקוריים.מסקנה נוספת שיש להסיק מהשלכת הדיון המקומי בעניין ה"כינויים" ביחס לאמירות המחייבות והאוסרות, המקוריות היא, שאת עצם קביעת המשנה שכינוי נדרים הם כנדרים לחייב ולאסור, אנו לוקחים מעצם דין הנדר בתורה, שהרי אם הנדר ביחס לחיובי התורה המקוריים הוא בבחינת "כינוי", כיוון שהנדר מהווה אמירה אוסרת ומחייבת מכוח הכתוב עצמו (איש כי ידור נדר לה'…"), כוח זה מושלך אף ביחס לכינויי הנדרים החרמים וכו'. כלומר, אותו הכוח הנותן לנדרים את יכולתם להוות מציאות של חיוב ואיסור, הוא הכוח שנותן לכינויי הנדרים להוות אף הם מציאות מחייבת.