אייר — פסח ראשון מול פסח שני

"הפסח – מעבר תהליך השראת השכינה, מן המקדש[1][1] לבתים"[2][2]: ירידת האש על המזבח במעשה הקורבנות, היא השיא בהשראת השכינה על ישראל: "וישא אהרן את ידו ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ידוד אל כל העם. ותצא אש מלפני ידוד ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט' כ"ב). בקורבן הפסח מבאר הכתוב: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה. שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.  ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות י"ב ג'). התבוננות בפרטי הדינים יראה מצד אחד דמיון רב לקורבן התמיד, אולם בשינויים מהותיים מתוכם נוכל להגדיר את משמעותו הייחודית של הפסח: את ההשוואה לקורבן התמיד אנו מוצאים כבר בחיוב לקיחת הקורבן לביקורת לפני הקרבתו, הנלמד מקורבן הפסח: ביקורת קורבן הפסח – בבתים קשור לכרעי המטה: "… בן בג בג אומר: מניין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה – שנאמר +במדבר כח+ תשמרו להקריב לי במועדו, ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר. מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה – אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה…" (פסחים צ"ו ע"א).  אולם בעוד שביקור קורבן התמיד נעשה בבית המקדש הרי בפסח מצרים הוא נעשה בבתים: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה. שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" (שמות י"ב ג'). ולא סתם בבתים אלא קשור בכרעי המיטה: "… שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' …" (משנה ברורה סימן ת"ל סעיף א).. אנו רואים אם כן הקבלה בין מקום "ביקור" הבהמה בבית המקדש לקראת הקרבתה, לבין מקום "ביקור"[3][3] הבהמה לקראת הקרבתה בפסח בבתים קשורה לכרעי המיטה. התבוננות במשמעות ה"מיטה" אצל האבות תברר לנו את ההקבלה בין אוהל מועד ומקום המקדש לאוהל  ומשכב האבות:  "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה".רש"י ד"ה אז חללת: "אותו שעלה על יצועי, שם שכינה שדרכו להיות עולה על יצועי" (בראשית מ"ט ד'). "ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה".רש"י ד"ה על ראש המטה: "הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה" (בראשית מ"ז ל"א). "אותו שם שעלה על יצועי, דהיינו שכינה, מדלא כתיב יצועי עלית, טעם אחר: עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים" (רש"י מסכת שבת נ"ה ע"ב ד"ה חללת). "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו" (רש"י בראשית כ"ד ס"ז ד"ה האהלה שרה אמו). "ראה ענן קשור על ההר" (רש"י בראשית פרק כ"ב פסוק ד' ד"ה וירא את המקום). אנו רואים אם כן, שהשכינה המתגלה לעם ישראל במקום המשכן והמקדש הנבדלים, מתגלה אצל האבות בביתם ובמשכבם הפרטי. ענן השכינה המתגלה לעם ישראל במשכן ולאחר מכן במקום המקדש, מופיע מעל משכנם של האבות, עם אותם הברכות המתגלות לאחר מכן בלחם הפנים, ובמנורת המאור. התייחסות הפסח לבתים כמקום השראת השכינה כמקביל למקום המשכן, מזוהה בברור אף בציווי הזהת הדם בפסח מצרים: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם". רש"י ד"ה ולקחו מן הדם: "זו קבלת הדם. יכול ביד? ת"ל אשר בסף". ד"ה המזוזות: "הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן". ד"ה המשקוף: "הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו…ולשון שקיפה חבטה…" (שמות י"ב ז'). זאת לעומת ציווי זריקת הדם בקורבנות: "ושחט את בן הבקר לפני ה' וזרקו את הדם על המזבח סביב (ויקרא א' ה').  מסקנת ביניים:יוצא אם כן שאת אותה מגמה של השראת השכינה הניתנת להופעה באופן הרגיל במשכן ובמקדש הנבדל, ניתן בקורבן הפסח להופיע ביחס למציאות ה"בית" הפרטי, באופן המתדמה למציאות ההשגחה שהופיעה אצל האבות באוהליהם ובמשכבם. ברור שאיפיון השגחה שכזה מערב את מציאותו ומודעותו של האדם במעשה השראת השכינה באופן מוחלט. מעורבות זו היא שמביאה לכך ששיא ההופעה האלוהית המופיעה במשכן ובמקדש בשרפת העולה, מופיע בפסח באכילת הקורבן:  אכילת הקורבן בפסח – כנגד אכילת האש בקורבן העולה: את דין "ראשו על כרעיו ועל קרבו" אנו מוצאים הן ביחס ל פסח והן ביחס לקורבן העולה, אולם בעוד שבקורבן העולה מתייחס דין זה לשרפה על המזבח, בקורבן הפסח הוא מתייחס למעשה האכילה: בקורבן העולה:"וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר… וקרבו וכרעיו… והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח נחוח לה'" (ויקרא א', ח'-ט') ואילו בקורבן הפסח:"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי  אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (פס' ח') . הקבלה זו מופיעה אף ברמב"ם, אף ביחס לאיסור שבירת עצם: קרבן עולה: "מצוות עשה לעשות העולה… ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנסכים ע"ג המזבח… כשמנתח אברי העולה מוליכין את כל האיברים לכבש…ואחר כך מעלין את כל האיברים על המזבח… וזורק כל האיברים על האש… לא היה שובר את הרגל…" (מעשה הקרבנות ו', א'-ה'). קרבן פסח: "…מפשיטים אותו וקורעים את בטנו ומוציאין את אימוריו ומקטירין אותן חלבין… ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו… וצולהו ואוכל לערב" (קרבן פסח א', ו')."השובר עצם בפסח טהור הרי זה לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו" (פרק עשירי סעיף א').   על ייחודיות הפסח ביחס לשאר הקורבנות בהיותו מיועד לאכילה אנו לומדים במסכת פסחים: משנה. "חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה – נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה".רש"י ד"ה שמתחילתו לא בא אלא לאכילה: "כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו" (פסחים ע"ו ע"ב). אנו רואים אם כן הקבלה בין קורבן העולה לבין קורבן הפסח גם מצד אופן ההתייחסות לקרבו וכרעיו ואיסור שבירת העצם בהם. אולם בעוד בקורבן העולה מטרת הקורבן מתקיימת באכילת האש את הקורבן, הרי בקורבן הפסח מתקיימת המטרה באכילת האדם. מסקנה: יישום מעשה הקורבן בקורבן הפסח דווקא באכילתו ולא באכילת האש את הקורבן ממשיך את המגמה שראינו ביחס שבין תהליך ההקרבה שבמקדש ביחס לכל הקורבנות, ותהליך ההקרבה המופיע בבתים ביחס לפסח מצרים. התייחסות השראת השכינה בבתים בפסח, הוא שמטה אף את מגמת ההקרבה מאכילת האש לאכילת האדם. מציאות האדם מצליחה להוביל בביתה במשכבה[4][4], דרך מעשה אכילתה, את מגמת השראת השכינה שבאופן רגיל יכולה להופיע רק במשכן או המקדש הנבדל, במעשה אכילת האש את הקורבן. היכולת הזו להופיע בפסח השראת שכינה במערכת הטבעית העצמית שב"בתים" במעשה האכילה, היא גם המאפשר לפסח להיות "קורבן ציבור" בהיותו נקרב ואף נאכל דווקא בקבוצות פרטיות: הפסח – ציבוריות ברמה המתפרטת: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים".רש"י ד"ה קהל עדת ישראל: "קהל ועדה וישראל. מכאן אמרו, פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו, נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (דף סד א)" (שמות י"ב ו'). הביטוי "כל קהל עדת ישראל" הוא ביטוי מובהק לקורבן ציבור בדומה לקורבן התמיד. אולם כבר מעצם משפט זה לומד רש"י על חיוב הכיתתיות שקורבן זה: "פסחי ציבור נשחתין בשלש כתות". את חיוב הכיתתיות שבקורבן הפסח אנו מוצאים ברמב"ם: "הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל, ועדה, וישראל, ואין פוחתין משלשים בני אדם בכל כת וכת" (רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ט').  "היו הכל חמשים, נכנסים בתחלה שלשים ושוחטין, ויוצאים עשרה ונכנסין עשרה, וחוזרין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה" (הלכה י'). למרות מספר המקריבים המצומצם, חייב מעשה ההקרבה במקדש להיות בשלשה כיתות,  עד כדי שמשאירים לשם כך חלק מן המקריבים מהקבוצה הקודמת. כך גם במעשה האכילה ישנה הקפדה יתרה על החלוקה הכיתתית: "כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה, והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה…" (רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט' הלכה א'). "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה, מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים" רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט' הלכה ג').  "היו המים שמוזגים בו יינם באמצע הבית בין שתי החבורות, כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואחר כך אוכל מה שבפיו, שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות…" (הלכה ד'). אולם למרות זאת נחשבת כיתתיות זו בהגדרת הקורבן כקורבן ציבור: "פסח אקרי קרבן ציבור דאתי בכנופיא – באידך פירקין /כיצד צולין/ (עו, ב)" (רש"י פסחים דף ס"ו עמוד ב'). מסקנה:יכולת השראת השכינה שביום יום עיקר הופעתה היא דרך הרמה ה"ציבורית" שהיא הרמה המופיעה את מציאות עם ישראל באופן המוחלט וממילא האלוהית ביותר, מצליחה להופיע בפסח דרך המערכות העצמיות הפרטיות עד כדי יכולת הופעת העוצמה הציבורית ברמה הכיתית, ועד כדי יכולת הופעת השכינה במעשה אכילת האדם כנגד אכילת האש בקורבנות הציבור, ועד כדי יכולת הופעת השכינה בבתים כנגד הופעתה במשכן ובמקדש בשאר הזמנים. אמנם יכולת זו אינה מוחלטת, כפי שמתברר בחובתנו לאכל דווקא צלי אש, מצות ומרורים, ומתוך החובה לאכל בחבורות ולא בפרטים, אולם כמגמה כללית מופיעה ההשגחה האלוהית את השראת השכינה בעם ישראל בזמן הפסח באופן המתייחס לרובד המציאותי הפרטי והטבעי בלא לאבד את מגמתה האין סופית[5][5].  יכולת זו בה הארכנו עתה, של הנהגת ה' בפסח להופיע את השראת השכינה ברמה הפרטית על כל המשתמע מכך, מתחברת באופן ישיר למשמעות חודש אייר ע"י הגמרא כבר בקביעת שמה של המסכת העוסקת בפסח – כמסכת "פסחים". כך מבאר התו"ס בתחילת פרק עשירי בעניין: "פסחים" ברבים –  כנגד הפסחים הנשחטים וכנגד פסח ראשון ושני: "אי גרסינן ערבי ניחא ואי גרסינן ערב ה"ק ערב ששוחטין בו [הרבה] פסחים א"נ ערב פסח ראשון ושני" (פסחים צ"ט ע"ב תו"ס ד"ה ערב פסחים). אנו רואים אם כן שריבוי הפסחים מיוחס הן לריבוי הפסחים בפסח ראשון מתוך היותו נקרב ונאכל בחבורות, והן מצד היותו הן בפסח ראשון והן בפסח שני. משמעות הדבר היא שאותה המגמה שבלטה לנו בחיוב הפסח בכתות, היא גם שתבלוט אף ביחס לחיוב הפסח השני, כשכינוי הפסח בלשון רבים נועד להבליט מגמה זו כמגמה כללית של זמן הפסח.התבוננות בחיוב הפסח השני יראה שאכן מגמת הפרט היא זו שבולטת בפסח שני אף יותר מריבוי הפסחים בפסח ראשון: פסח שני – הביטוי הפרטני המוחלט של פסח ראשון:   "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא.  ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ידוד במעדו בתוך בני ישראל. ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ידוד לכם. וידבר ידוד אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לידוד. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ידוד לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא. וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לידוד כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ".רש"י ד"ה ככל חקתיו: "אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה".ד"ה ככל משפטיו: "אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ. ]מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ".ד"ה או בדרך רחקה – נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו:ד"ה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח – יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו כחקה וכמשפט יעשה" (במדבר ט' ו'). אנו רואים אם כן בפסח השני מגמה שלא קיימת באף "זמן". הופעת "זמן", שכל כולו אינו אלא מכוח הצורך של הפרטים להיות אף הם כיחידים מעורבים ב "זמן" הפסח.אמנם משמע שבקשתם המקורית של הטמאים להשתתף בפסח הראשון למרות טומאתם אינה מתקבלת, אולם רצונם מביא להופעת "זמן" שאינו אלא מכוח רצונם העצמי. מצד שני ברור שאין "זמן" זה המצאה של זמן כלשהו שאינו מהותי שנועד אך ורק ע"מ לרצות את רצון הטמאים. על כן חייבים אנו להבין ש"זמן" זה במהותו מבטא פחות את מציאות ה"זמן" המופיע לנו מלמעלה, ויותר  איפיון של השגחת ה' המתיחסת למגמות העצמיות הרצוניות של המציאות התחתונה. דיניו המיוחדים של פסח שני אכן תואמים מגמה מיוחדת של "זמן" זה. איסור החמץ אינו קיים בזמן זה אלא בזמן אכילת הפסח – "ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו". משמעות הדבר היא שאין ה"זמן" מצד עצמו בכוחו לבטא את מהות הפסח, אלא כשכוח האדם הפועל מעורב בו. מצב זה קיים רק בזמן אכילת האדם את הפסח. רמת העצמיות הגדולה הבולטת ביחס לפסח שני היא גם הגורמת לתורה להדגיש שאף שמעורבות האדם בזמן זה היא גדולה, אין בכוחו לבטל את הזמן האוביקטיבי של פסח (ט"ו בניסן) כבסיס להופעת הזמנים, את זאת מבאר הכתוב בהדגישו שאף הגר מתחייב ב"פסח" בזמנו ולא בזמן גיורו – "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו'. מסקנה:מקריאת הפסח בלשון "פסחים" הן מצד הפסחים הנשחטים בפסח והן מצד קיום הפסח שני בנוסף לזה הראשון, אנו למדים שהבחינה העצמית הרצונית המייחדת את הפרטים שכל כך בולטת בפסח שני, מופיעה אף בפסח הראשון מצד קיום קורבן הציבור בו בכתות ולא בקורבן יחיד. אכן מגמה זו זיהינו גם בפרטי הדינים השונים המיחדים את הפסח. עתה ביחס לפסח שני ראינו שמגמה זו חזקה עוד יותר. התבוננות במקורות נוספים תראה לנו שמגמה זו של הפסח השני היא מגמתו הכללית של חודש אייר: המאמר הוא חלק מחוברת על יום העצמאות המשך במאמר "יכולת יצירת זמן  – כוח ההשגחה של אייר"