וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ

כאשר נפגשים עם ישמעאל בתורה, מוזר לחשוב שהעולם האסלאמי על כל אופניו, יוצא ממנו.

אולם כאשר מתעמקים באישיותו במקרא רואים שמדובר בנשא כוח אלוקי בלתי מבוטל ולא עוד אלא שיש דמיון בין ישמעאל של התורה לישמעאל של היום.

 

על מנת להבין את עוצמת המאבק בין עם-ישראל לאומה הערבית יש לעמוד על תכונותיו של ישמעאל כפי שהם מובאות בתורה. מתוך כך ניתן יהיה להגדיר על מה בעצם אנו נאבקים איתם, מה תהיה הדרך הנכונה להתמודד מול אומה זו ואיך ננצח במאבק עיקש זה.

 

במאמר, אגע בנושא.

 

הגר אם-ישמעאל

 

כאשר שרי נותנת את הגר שפחתה המצרית לאברם היא יוצרת בעצמה משהו אך לא רק בעצמה. השפעת המעשה חייבת לגעת גם בהגר:                                                   

 

"וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לו וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְדֹוָד מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקול שָׂרָי וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לו לְאִשָּׁה"                      (בראשית ט"ז, א-ג)

 

פסוקים אלו, בהבנה פשוטה, לגמרי לא ברורים.

מה כוונת המשאלה "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"? איך נתינת שפחת שרי לאברם יוצרת בניה אצל שרי? האם אפשר להבין שעצם נתינת הגר לאברם משנה משהו בשרי שמאפשר לה להביא בנים?

ודאי שאי אפשר לומר שהבניה של שרי מתבטאת בוולד שיצא מהחיבור בין הגר ואברם. הרי שרי היא האחראית למותו המכוון של הוולד:

 

"שהכניסה (שרי) עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה. הוא שהמלאך אומר להגר הינך הרה."                    (רש"י בראשית טז, ה' ד"ה אנוכי נתתי שפחתי וגו')

 

אלא עצם הכנסת הגר למערכת היחסים שבינה לאברם, משנה משהו בשרי.

כאשר שרי מערבת את שפחתה ביחסיה עם אברם היא מבליטה בעצמה תכונות של שפחה, דהינו תכונות שמתייחסות לעולם גופני לא-אלוקי, מה עוד שהגר היא שפחה מצרית. לכן גם בין שרי לאברם היחסים יהיו יותר מצריים ויותר גופניים ברמה אנושית.

בעקבות כך ששרי מבליטה באישיותה את התכונות הללו, הקשר שלה עם אברם מקבל נופח ממשי יותר ונותן לשרי אפשרות לפריון.

 

אולם, על-מנת להבין את המורכבות ביחסים בין שרי, אברם והגר, יש לעמוד על תכונתה של הגר כשפחה מצרית.

ביחס למצרים אמר הנביא יחזקאל:

 

"וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמורִים בְּשָׂרָם  וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם ותִּפְקְדִי אֵת זִמַּת נְעוּרָיִךְ בַּעְשׂות מִמִּצְרַיִם דַּדַּיִךְ לְמַעַן שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ"              (יחזקאל כ"ג, כ'-כ"א)

 

בשר גופם של המצרים הוא כבשר חמורים וזרמת זרעם הוא כזרימת סוסים. הבשר בעולם המצרי הוא "חמורי", דהינו, שיא הופעת הבשר תהיה כאשר העיקרון המוביל הוא החומר "נטו" בלי שום פן אחר שמעבר לחומריות.

 כוח הזרימה, דהינו כוח הפעולה והתנועה מתייחס לקילוח הזרע של הסוס. ז"א כל מכלול החיים בעולם המצרי מתייחס תמיד לגופניות חומרית נטולת אלוקות או עיקרון מטה-פיזי אחר.

 

לכן פרעה שולח את אברם מעליו ולא נותן לו להמשיך לשבת במצרים:

 

"אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר: וזרמת סוסים זרמתם" (רש"י, בראשית י"ב, י"ט).

 

 מכיוון שהבשר וזרימת הזרע בלבד, הם שמובילים את תנועת המצרים, אין מקום לסדר ערכי של בעל ואישה בעולמם. 

 

 ביטוי נוסף לעולם המצרי עולה במסכת יבמות:

 "אמר רבא: הא דאמור רבנן אין אב למצרי… ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה, דכתיב:' בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'."       (תלמוד בבלי, יבמות צח).

 

ביהדות האב מבטא צד ערכי בעוד האם מבטאת צד מציאותי. מכיוון שזרמת המצרים היא כזרימת סוסים, אין מקום בעולמם להופעת אב. ז"א, הם חיים זרימה אנושית חומרית מלאה, נטולת ערכים אלוקיים. לזרימה זו יש כוח עצום שמגדיר את רוב עולמינו.^[2]

 

ביחס להגר המדרש מספר:

 

^2" בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר".

 

הגר מגיעה מעולם שכולו חושני, יצרי וחומרי אך (שלא כמו מצרי רגיל) יש בה נקודת חיבור לעולם שהוא אלוקי.

ההכרה של פרעה בכך שמוטב להגר להיות שפחה בבית אברם מאשר גבירה במצרים מוכיח שיש לה גישה לעולם אלוקי שמופיע במצריות הטבעית שלה^[4].

 

כאשר הגר מוכנסת להיות אישה לאברם היא מחזקת בשרי את הצדדים המצריים ומאפשרת לה בכך פריון. אך מהלך זה גם מבליט את הפן האלוקי שקיים בהגר.

לאחר שהיא הרה לאברם, כלומר לאחר שמתפתח פרי בקישור שלה לעולם האלוקי של אברם היא מתחילה לראות את שרי גברתה באור שונה:

 

"וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ"             (בראשית ט"ז,ד)

 

"הזלזול" שמזלזלת הגר בשרי אינו זלזול פשוט בלבד שאומר: לי יש הריון ולך אין.

רש"י מסביר את אופי הזלזול:

 

"ד"ה "ותקל גברתה בעיניה"- "אמרה: שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה"                                                                                  (רש"י שם)

 

 הגר רואה את ההריון שלה לאברם כביטוי ל"צידקות". כלומר הגר מבינה שהצידקות – היא שנותנת את היכולת להרות לאברם. היא רואה בתוצר פיזי ומידי זה, הוכחה לצידקותה.

הגר היא שפחה מצרית. עולמה מלא בחושיות גופית שאינה אלוקית. אך יש מקום בו היא מקבלת את העולם האלוקי וכאשר היא נכנסת להיות אישה לאברם, מהכוח האלוקי (מה עוד מביאה ראשונה), היא הרה בגופה המצרי.

דהינו הנקודה האלוקית מופיעה אצל הגר כפתח, דרכו היא "מאדירה" את עולמה המצרי הטבעי.

 

לאחר שהגר בורחת מגברתה ומתבשרת על בנה, היא מנציחה את יכולתה, לראות את ה' מבלי שהדבר יפגע בה, ע"י קריאת שם לה'.

 

  "וַתִּקְרָא שֵׁם יְדֹוָד הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי:"                              (בראשית ט"ז, י"ג)

.

עצם יכולת הגר לראות את ה', מפתיע. אך יכולתה לתת שם לה' מפתיע אף יותר.

 

יש להבין את שתי היכולות האלו.

 

מתוך הבנת העיוורון והראיה של יצחק ניתן להסיק על יכולתיה המיוחדות של הגר ביחס לעולם הוויזואלי והאלוקי:

 

"וְיהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת"… "מכח אותה הראיה. שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק תלה עיניו למרום והביט בשכינה"

 (בראשית כז, א', ב"ר פס' ה).

 

מדוע ראית השכינה גורמת לעיוורון? האם יתכן שמדובר בזוהר מסנוור שרק מזיק לעיניים?!

ברור שמראה השכינה שזוכה לה יצחק משאיר רושם בראייתו שלו. מכאן ואילך הוא יראה את העולם בעיניים של שכינה, ראיה פנימית ביחס לעולם הגשמי.

יכולת מופלאה זו מותירה אותו עיוור ביחס למישור הגשמי. דהינו, חוסר יכולתו של יצחק להזרים את הראיה של השכינה במציאות הפיזית הנמוכה מותירה אותו עיוור ביחס אליה.

 

לעומתו הגר רואה את ה' וממשיכה לראות גם אחר-כך, "ראיתי אחרי רואי".

במה שונה הגר מיצחק? אי אפשר לומר שהגר מצליחה במקום שיצחק נכשל מכיוון שהיא בורחת משרה גברתה שמיוחסת לעולם אלוקי עמוק, לא יתכן שהיא תצליח לחדור לעולם אלוקי עמוק יותר בעוד היא בורחת מאברם שהוא מקור להתחברותה לה'. מה עוד, מכך שיצחק מתעוור, ברור שקיימת אצלו נגיעה ממשית בצדדים הכי עמקים של התגלות אלוקית. אם-כך, יש להסביר לאיזה אופן של ראיה זוכה הגר?

 

את יכולתה של הגר לקרוא לה' בשם ניתן להשליך על יכולתה לראות את ה' ולהמשיך לראות. מתוך כך להבין באיזו ראיה זוכה הגר ואיך יכולות אלו מגדירות אותה ואת בנה ישמעאל.

 

מהאדם הראשון רואים מה המשמעות של קריאת שם:

 

"וַיֹּאמֶר  יְדֹוָד  אֱלֹהִים לֹא  טוב  הֱיות  הָאָדָם  לְבַדּו אֶעֱשֶׂה לּו עֵזֶר כְּנֶגְדּו  וַיִּצֶר  יְדֹוָד

אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאות מַה יִּקְרָא לו, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לו הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמו וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמות לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּו…וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".

 רש"י ד"ה 'זאת הפעם' – "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה"                                                   (בראשית ב, י"ח-כ"ג)

 

הקב"ה מעביר את כל החיות לפני האדם בכדי שזה יתן להן שמות. איך האדם בוחר את שמות החיות? איזה חיבור יש בינהם שמאפשר לאדם לתת שם לחיה?

רש"י מסביר את אופי הקשר בין האדם והחיות – "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה".

 

מכיוון שהקשר בין האדם והחיות הוא בביאה, ברור שהאדם הוא המגדיר את החיות בצורה כזאת שמתייחסת אליו, על-פי הגדרים שלו. ממילא השמות שייתן האדם לחיות יאפיינו את החיות ביחס אליו- לאדם.

אם-כן, כאשר הגר נותנת שם לה', הקב"ה מתאפיין על-פי אמות המידה של הגר.

נקודה זו גם מסבירה את אופי הראות שהגר זוכה לה.

הגר רואה את ה', אך בעוד הוא ה' – ולא צמצום של ה', הוא נראה בצורה שמתאימה לאמות מידותיה של הגר. לכן היא אינה מתעוורת כמו יצחק שרואה את השכינה במלוא עומקה.

עיניה האנושיות של הגר, הם שראות את ה'. אך, את ה' ולא דבר אחר.

 

מכאן ברור שמפגשה של הגר עם האלוקות הוא מלא מצד אחד. אך מתייחס לעולם אנושי-פשוט מצד שני.

 

אופי זה של ראיה מבדיל את הגר מיצחק בכך שהתגלות השכינה של הגר אינה חודרת עמוק כל-כך לפרטי החיים ולא מציפה את כל נבכי החיים באור אינסופי. היא מאפשרת לה להיות מחוברת לגמרי לעולם האינסופי דרך הצד החזותי של העולם-הגשמי ולא דרך הצד העמוק שבפרטי הגשמיות. יניקה זו מהעולם האלוקי מעצימה את אחיזתה בעולם המצרי בעוד היא לא צריכה להתאמץ לחדור לפרטי הגשמיות. להבדיל מיצחק שעצם גשמיותו נהיה נבדל ואלוקי מכוח ראית שכינה שכרוכה בחדירה לכל פרטי ונבכי החיים, שרק בחדירה זו הוא זוכה לאור אינסוף. יכולת זו של יצחק היא גדולה משל הגר, כאשר אצל יצחק יש השראה של שכינה בכל נבכי החיים בעוד אצל הגר השראת השכינה היא חזותית ולא חודרת.

 

יכולת זו של הגר, להופיע כוח אלוקי מלא דרך גשמיות אנושית, מתבטאת באופן בולט למדי גם אצל ישמעאל עצמו כמובן. בשמו, בהגדרתו כפרא-אדם, ביחסו לברית המילה ואף בדת האסלאם.