האמת ה[כמעט] בלתי נתפסת.

 

אין אחד מאתנו שאינו מכיר את המבט המלא בטחון של המתנחל המצוי, או את הטיעונים מלאי הרגש של נושאי תורת הרב קוק, מול שואלי השאלות, ביחס לשייכותנו לכל שטחי ארץ ישראל. המצב הביטחוני כיום רק מוסיף חיזוקים מציאותיים לעניין זה.

 

במאמר זה, ברצוני לערער במעט את הביטחון הגמור הזה, מתוך חדירה למערכת התובנה התורתית (שארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד ממנה), חדירה שתחשוף את העובדה שהתנהלותנו כמדינה על פי דרכה של תורה, מובילה אותנו להשלכות שאיננו ערים למשמעותן, שלו היינו נחשפים  להן, ספק אם רובנו היינו מסוגלים לעמוד בהן, כיום.

 

ולכאורה ישאל השואל, לשם מה? האם אין ציבור נאמני ארץ ישראל קטן ממילא? האם לא גם כך המאבק קשה מנשוא וגובה מאתנו קורבנות רבים?

ואם למרות כל הקשיים מחזיק ציבור נאמני ארץ ישראל בעמדותיו מכוח אמונתנו, לשם מה לחקור ו"לחטט" בפרטים שרק יכולים להוביל אותנו למבוכה?

 

כפי שאנסה לבאר במאמר זה, ההבדל בין נגיעה ואי נגיעה בתובנות העומדות מאחורי אמונתנו, היא שתבדיל בין מעמד התורה, ככוח המזנב במציאות הישראלית, לבין מעמדה ככוח המוביל מציאות זו.

לשם כך יש להבדיל בין רמת ההתייחסות והפעולה הפרטיים, לבין אלו הלאומיים.

אם ביחס לחיים הפרטיים יכול האדם לבנות את תפיסת חייו על אמונה כללית, בעוד שברמת העשייה הפרטנית הוא נשאר באמונתו התמימה שאינה חותרת להכרת התובנות העומדות מאחורי מעשיו, הרי ביחס לרמה הלאומית בה ההשלכות הן מערכתיות, לא ניתן לנהוג בדרך זו.

ברמה זו, כל מעשה ולו הקטן ביותר הוא בעל משמעות מערכתית. על כן הפן העקרוני בולט בו ומחייב התייחסות שיש בה הבנה לא רק של אותו המעשה, אלא אף של מערכת העשייה שסביבו, תוך יכולת לשלבו במערכת תובנה כוללת וברורה. בנקודה זו, אף נעוץ ההבדל שבין ההנהגה  ה"רבנית" כפי שהיא כיום, לבין הנהגה המדינית. כיוון שההנהגה הרבנית אינה מגיעה לידי התמודדות והכרעה בנושאים הלאומיים, היא יכולה להתנהל על פי דפוס האמונה הכללית, המסתמכת ברמת העשייה על קבלה ממילא של חוקי התורה. אולם כשאנו מדברים על הנהגה ברמה לאומית, רק הנהגה ומנהיג שתהיה ברורה להם תובנת התורה שעל פיה הם הולכים להנהיג, וההבדל בינה לבין תובנת המציאות כיום, יוכלו להוביל את המדינה ולעמוד מול הלחצים העצומים בתוך העם וק"ו מול אלו שמחוצה לו. ברמה זו לא ניתן "לשלוף" הסבר אמוני כלשהו, תוך הסתמכות על קבלתנו ממילא את חוקי התורה כמחייבים, כיוון שפה מעורבות רמת ההכרה היא עמוקה ביותר.    

 

התבוננות בפרטי הדינים הנגזרים מהתנהלות חיינו בדרך התורה, מלמדת שהמישור הריאלי של התורה הוא גבוה ביותר, גובה שביחס לדרכי התנהלות המציאות כיום, אינו נחשב לריאלי ואף לא כמציאות כלל. כל ניסיון לבאר את החיובים, הדינים, ואפילו מהלכי החשיבה שבתורה שבכתב ושבתורה שבעל פה על פי ההגיון ואמות המידה הרגילים של פיהם אנו פועלים עתה, נידון כבר לכתחילה לכישלון.

 

ניגע בכמה נקודות:

למרות המגמה הקיימת בתקופתנו לשוויון הזכויות לנשים, עומדת ההלכה בקביעתה הברורה שאין האישה כשרה לעדות ואף לא לדיינות. קביעה זו יכולה או לקטלג את התורה כמציאות השייכת לעבר, או להביא למסקנה הברורה ביותר שכנראה אין תפקיד העדים והדיינים לגלות את האמת, שהרי ברור שלגילוי האמת מתאימה האישה לא פחות מן הגבר.

חיזוק למסקנה "מוזרה" לכאורה זו, אנו יכולים לקבל מדיני ה"חקירות וה"דרישות" שבדיני העדות.

המשנה בסנהדרין מלמדת על שבעה חקירות בלבד הקיימות בעדות, הנלמדות מן הכתוב ולא מדרכי המציאות:

 

"וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב …".

 ומבאר רש"י: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב – מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא. כאן יש שלש דרישה וחקירה והיטב. [ושאלת – אינו מן המנין, וממנו למדו בדיקות]. ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) ודרשו השופטים היטב. ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) ודרשת היטב. ולמדו היטב היטב לגזירה שוה, ליתן האמור של זה בזה" (דברים יג, טו).

 

המשנה בסנהדרין[1] מפרטת את שבעת החקירות:

 

"היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום…".

ומבאר רש"י:

"באיזה שבוע – של יובל.

באיזה שנה – של שבוע.

בכמה בחודש – בעשרים או בעשרים וחמשה.

באיזה יום – של שבת…

באיזו שעה – של יום…"

ובהמשכו הוא מוסיף:

"…אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה, כדאמרינן בגמרא".

 

למרות ששאלות ה"חקירה" הנן קבועות ובלתי מתוחכמות ועוסקות רק בענייני זמן ומקום האירוע, עובדה הנותנת לכאורה ל"דרישות" יכולת רחבה הרבה יותר להגיע לחקר האמת, אומרת הגמרא:

 

"…מה בין חקירות לבדיקות? חקירות, אחד אומר איני יודע – עדותן בטילה. בדיקות, אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין – עדותן קיימת."

 

פסילת העדות כולה בגלל "אי ידיעה ב"חקירות", לעומת אי פסילתה ב"דרישות", למרות שדווקא הן המתייחסות ספציפית לגוף העדות, מחייבת להביא למסקנה הברורה, שאין מטרת העדות לברר מהי האמת, אלא לעבור עם העדות כמה מישורים של מציאות במימד הזמן עד לקביעתה במימד המקום. אם מישהו מן העדים מגיע למצב בו הוא מתבלבל בתשובתו, לא ינבע הדבר מאי ידיעתו התכנית את זמן האירוע או מקומו, אלא ממניעת עדותו מלחול ולהיקבע במציאות.

התייחסות שכזו למערכת הדינים התורתיים, תתכן  רק ביחס לתכנים שאכן יש קושי בקביעתם במציאות, מפאת גובהם או נבדלותם.

 

התפיסה הבסיסית של התורה את מערכות החיים שלנו כבעלות תכנים "רוחניים" ו"נפשיים", הרבה מעבר לנהוג בחיי היום יום שלנו, מופיעה אף ביחס למערכת הקניינית. על פי תפיסת התורה מאוחד תחת אותו המושג – "קניין", הן קניין האישה והן קניין המיטלטלין. אמנם ניתן להתחמק ולתרץ תירוצים שונים בעניין, אולם בכולם תישאר תמוהה שייכות מושג הקניין ביחס לחיבור האישותי, אלא אם כן נעלה את מושג הקניין כולו לרמה ה"נפשית".

את התפיסה הגבוהה של מרחבי המציאות, מביעה התורה באופנים שונים. היא מספרת לנו שיעקב קנה את בכורת עשו[2], דבר שאינו יתכן אלא אם ניתן למעשה הקנייני מוחלטות ורמת קיימות ברמה המקבילה למציאות החיים המולדת. היא אומרת לנו ש"עני חשוב כמת"[3], קביעה שאנו על פי תפסתנו כיום יכולים לתופסה מקסימום כקביעה דימויית ולא כממשית. על תלונת משה – "לא אוכל לבדי שאת אתכם"[4], מבאר רש"י את סיבת הדבר מדברי שלמה – "אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע".

יש להדגיש שהתפיסה הגבוהה ה"נפשית" את מערכות החיים שכיום מופיעות לנו כפרקטיות בלבד, אינה קיימת אצלנו רק ברמה פילוסופית או כמגמה "משיחית", יש לה השפעה דינית ספציפית עכשווית לכל נושא ונושא בחיים, אם בנושא הנזיקין והקניינים, אם בדיני השותפות והקרקעות, ואם בנושא האישותי וכו'. את המגמות הגבוהות הללו, אנו נזהה בשלב הראשון דרך מהלכי חשיבה של התורה שבכתב והתורה שבעל פה ודיניהן, שאינם תואמים ואף סותרים את דרכי ההגיון הבסיסיים שאנו נוהגים על פיהם כיום. יכולתם להתבאר תהיה אך ורק מתוך תפיסה גבוהה הנותנת למציאות הקניינית קיימות "נפשית" ולא רק תכנית, תפיסה המגביהה ממילא גם את שאר גזרות המציאות לרף התייחסות גבוה הרבה יותר ממה שאנו מייחסים למציאות כיום.

אותה רמת התייחסות "נפשית" למציאות הנחשבת באמות המידה האנושיות כדומם, אנו מוצאים אף ביחס לארץ ישראל. הערכים המופיעים בתורה מכוח כל שבט ושבט, המתבטאים באופן ההולדה של השבטים, שמותם, התנהגותם, התנהגות השבט, אופן פעולת השופטים והמלכים היוצאים מהם, כל אלו מנוקזים ומופיעים בארץ מכוח האדמה עצמה (על פי חלוקת הנחלות). מכוח התכונה "נפשית" זו של האדמה ורק מכוחה, נגזרת האחיזה שלנו בארץ ישראל. לרמת אחיזה שכזו אין משמעות על פי תפיסת המציאות על פיה אנו חיים כיום. אולם תפיסה זו היא הנחשבת לריאלית באמת לגבינו לא רק ביחס לעולם בית המדרש אלא אף ברמה המדינית והפוליטית.

 

הצורך שלנו להתמודד בין המערכות המנהלות את חיינו כיום, לבין מערכת החיים מכוחה מנוהלים חיינו מכוח התורה, חודר עד לרמת ההוויה והתחושות האישיות ביותר.

בהקשר לכך אזכיר שתי דוגמאות – איסור ע"ז וגילוי עריות.

בעמדנו מול האיסורים הרבים המופיעים בתורה ביחס לע"ז (שאחת הקיצוניות שבהם היא עבודת "בעל פעור" – "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו"[5]), אנו עומדים ונדהמים מן הברבריות לכאורה שבמעשים אלו, ברבריות שכלל אינה שייכת בימינו אנו. בדרך תפיסתנו כיום את המציאות, האזהרות הרבות של התורה בעניין הע"ז ודומיהן, לכאורה כלל אינן רלוונטיות. הניסיון להתחמק מהתמודדות עם ההפרש העצום בין התייחסות התורה לבין המציאות בה אנו נמצאים, מתוך הסבר שהתורה מתייחסת לרמת ההתנהגות שהייתה נהוגה באותם הימים, לא רק שמסכן את משמעות התורה בכללה כשייכת ורלוונטית לימינו, אלא שהוא אינו עומד במבחן המציאות ההלכתית השומרת על תכני התורה המקוריים אף כיום, גם אם נראה שאינם שייכים למציאות העכשווית של חיינו. אתן דוגמא אחת קיצונית לכך בנושא איסור גילוי העריות.

 

ביום הכיפורים בזמן שלאחר שליחת השעיר לעזאזל בתפילת מנחה אנו קוראים את פרשת העריות[6]. בעניין זה מבאר המשנה ברורה:

 

"משום שנפשו של אדם מחמדתן ואם יש אחד שנטמא יחזור בתשובה…"[7].

 

התבוננות בפרשת העריות שבויקרא מראה שעיקרה עוסקת בעריות "שאר בשר":

 

"…דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ…אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְדֹוָד. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה … "[8]. 

 

כתיבת סיבה שכזו – "משום שנפשו של אדם מחמדתן" על עריות שאר הבשר על ידי ה"משנה ברורה" שהוא אחד מן האחרונים, בתקופה שבה נחשבים עריות המשפחה מוקצה מחמת מיאוס בכל החברות הנאורות, מלמדת שכל התייחסויותיה ה"מוזרות" של התורה שייכות גם שייכות אף כיום.

הזכרת פסיקת ההלכה והתמודדותה עם הנטייה לעריות שאר הבשר דווקא בהקשר לשיא המפגש עם האלוהי, מעלה את הצורך לבחינה עמוקה יותר הן של מגמת יום הכיפורים עצמו והן של המערכת התורתית כולה ויחסה לחוקי המציאות כפי שאנו נפגשים עמם כיום, ומחייבת בהכרח להגיע למסקנה שהתורה ואף ההלכה מתייחסות לרף מציאות שאינו נחשב לריאלי ברמת החיים ההכרתיים שלנו כיום.

 

השונות של מימד המציאות אותה מופיעה התורה ביחס למציאות לה אנו רגילים כיום מגיעה עד כדי נגיעה במרחב הזמן.

מושגים כגון "אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה"[9], או גט על תנאי למפרע (כפי שנהגו היוצאים למלחמות בית דוד[10]), מציגים יכולת הלכתית לשנות מציאות בשלב העבר שלה. יכולת שכזו היא בלתי אפשרית במערכת בה שולטים חוקי הזמן, והיא יכולה להתבאר רק בעולם בו עוצמת הערכים (בדוגמאות שהבאנו – הערך האישותי) היא כה אבסולוטית, עד כדי אי תלותם במרחב הזמן. במצב שכזה, כל "נגיעה" במערכת בכל שלב שבה, יש בכוחה ליצור שינוי ביחס לערך כולו, למרות שבהקשר למימד הזמן, השפעת שינוי זה תתייחס לזמן עבר.

מעורבות עולם זה בחיינו כמציאות ריאלית, עד כדי הסתמכות המערכת ההלכתית עליו (הסתמכות המועילה אף לדוד הנמלט מכוחה מאיסור אשת איש), מכניסה אותנו למצב כמעט בלתי ניתן לתפיסה, והופכת את החיים למורכבים ביותר, מעבר לכל דמיון אנושי.

 

אמנם מגמותיה של התורה בכל מישורי החיים – אם הממוניים, האישותיים והמוסריים ואף המרחביים, נדחקו מזמן איבוד לאומיותנו עד עתה, לתוך ארבע אמות של בית המדרש, אולם ברור ששייכותם מתרחבת עד לרמה הלאומית על כל הסתעפויותיה – הכלכליות, החברתיות והמדיניות, ופה ההתמודדות היא קשה מנשא.

 

לך ותסביר לנשיא ארצות הברית או לנציגי האיחוד האירופי ואפילו לעם ישראל עצמו, איך  הארץ אצלנו היא בעלת אפיונים "נפשיים", המשך לאפיוניהם של ראובן שמעון וכו'. לך ותסביר שבית המקדש הוא ביטוי להתעצמות הנפשית של הגוף עצמו, עד כדי הסכנה לשאיפה לבטא את הקרבה המשפחתית עד לרמה הגופית – גילוי עריות.

לך ותסביר לאדם מן השורה שהנזיקין נקבעים לפי "אבות" שדיניהם לא מקבילים בהכרח לחיוב מכוח האחריות לנזק, כיוון שהשליטה ה"נפשית"  במציאות הניזוקה היא המחייבת גם ביחס למעשה ההיזקי, והיא לא תמיד מקבילה להרס הפיזי שגרם ההיזק ולרמת האחריות שהייתה לבעלים בהרס זה.

 

אולם זהו העולם שעליו אנו חולמים ושאליו אנו מתקדמים. לא בבית המדרש, אלא עד הרמה הלאומית בכל מערכות החיים.

 

על כן לעולם, לא נוכל למשוך לכיוון שכזה ולעמוד מול הלחצים העצומים, הקיימים מעצם השונות הכל כך רבה שבין שני העולמות, לולא נהיה מסוגלים להגדיר לעצמו בפרטי פרטים לאיזה עולם אנו מתקדמים, וכנגד איזה עולם אנו הולכים להתמודד. האמונה הכללית בתורה, אין לה כל סיכוי להתמודד כנגד הלחץ הנורא שעתיד להיווצר עם קידום התורה על כל השלכותיה לעמדה ריאלית, ברמה הלאומית. גם הניסיונות להוביל "מנהיגות אמונית", הגם שיש בה כבר את ההכרה בצורך בנקודת הפתיחה הנבדלת האמונית, עם כל פריטה הדיניים וההלכתיים, לא תוכל להתמודד עם מהלך שכזה כיוון שהיא נעדרת את ההכרה במשמעות הפרטנית שמהלך שכזה טומן בחובו, הכרה שהיא התנאי ליכולת קידומו במציאות. 

 

השלב הבא לו מחכה מדינת ישראל, חייב אם כן לעבור בהכרח דרך מערכת המכוונת להכרת התובנות התורתיות, ורק מתוך כך הצבתן כאלטרנטיבה לתובנה השולטת כיום בסדרי חיינו. לולא התמודדות זו נעמוד כולנו כולל המנהיגות שנציב מתוכנו, בפני פערים עצומים ששכלנו והכרתנו אינם יכולים לגשר עליהם, שיביאו בסופו של דבר להתקפלותנו ולכישלוננו.