הישיבה לתורה מנהיגה קמה מתוך הבנה שהתורה היא ביטוי כתוב של דרך חיים. על כן היא אמורה להנהיג אותנו דווקא באופן שכזה, ולא מתוך קבלת מרות של ספר חוקים חיצוני. השאיפה ל"מדינת הלכה" אינה אפשרית - לא רק בגלל מניעה מעשית ש"רוב המדינה חילוניים" אלא מפני שבאופן כזה התורה רק נלווית למערכת החיים הרגילה, וממילא לא יכולה להיות הגורם המכריע בה. אך השאלה הגדולה היא האם באמת ניתן לעשות טרנספורמציה (שינוי צורה) של התורה מ"ספר חוקים" ומ"סיפורים" למערכת של ערכים ודרך חיים? האם יש לנו את הכלים לכך?

 

נבדלות מערכת החיים התורתית מזו האנושית.

 

ברור שבתהליך זה ישנו סיכון רב. מתוך התשוקה לקרב את התורה לשפת החיים שלנו, ישנה מגמה נפוצה להשתדל להראות כמה חוקי התורה תואמים את החיים האנושיים. איך גם התורה דואגת לחלשים. איך גם התורה מכבדת נשים. איך גם התורה מוסרית. מהלך זה נעזר פעמים רבות בהצגת נתונים מגמתיים, התעלמות מנתונים אחרים שאינם "נחמדים", תוך כדי "עיגול פינות" לכיוון תפיסת העולם החברתית שלנו כיום (לדוגמא לחץ כאן[1]).

 

דרך זו באופן טבעי "קורצת" לרבים מתוך שהיא מציגה עולם שאינו זר לרוצה להצטרף אליו, ואף אינו מחייב אותו להתמודדות ולשינויים רדיקאליים בתפיסת עולמו ודרך מחשבתו.

 

אולם בדרך זו יוצאת התורה כמערכת מתלווה למערכת החברתית הפועלת כתיקנה, גם בלעדי התורה. תלמידי החכמים פועלים כאנשי חינוך התורמים אמנם לשיפור המערכת החברתית, האחדות ועוד, אולם למען מטרות שאינן מחייבות לשם כך "קבלת תורה מסיני". פעמים, מתוך המצוקה למצוא בכל אופן הצדקה לקיום המערכת התורנית, מושחר המצב הקיים. פעמים נטענת הטענה שהמוסר הקיים הוא כתוצאה מ"מתן תורה". בדרך זו מוּרדת המציאת לרמה "בהמית", ע"מ שאת המצב הקיים ניתן יהיה לכנות -  "אלוהי".

 

כנגד מגמה זו של "מחיקת" ייחודיות תודעת התורה, הישיבה לתורה מנהיגה מדגישה דווקא את נבדלותה. אולם היא אינה מסתפקת בהצהרה האמונית שחוקיות התורה שונה ונבדלת, מתוך היותה מן השמים ואלוהית, אלא היא עומלת לחשוף ולהביע נבדלות זו בדרכי החיים וההתנהלות המעשית בפרטי פרטים, בכל תחומי החיים. אנו טורחים להוכיח עד לרמה הדינית איך יחסי הגומלין שבין איש ואשתו, בין האדם לממונו, בין האדם לביתו, לארצו ובין האדם לחברו, הם ברמת התייחסות שונה מזו שאנו רגילים אליה ברמה התודעתית השולטת כיום. שוני המגיע עד כדי עשייה שונה שפעמים אף יש בה סתירה ביחס לדרך ההתנהלות שאנו היינו מצפים מעצמנו בדרך ההתנהלות האנושית (לדוגמאות לחץ כאן[2]).

 

אם דיברנו מקודם על מגמה להסתיר את השונות וה"מוזרות" שישנה בתורה, ע"מ להדגיש את הדמיון שיש בינה לבין התודעה האנושית. הרי בישיבה לתורה מנהיגה בשלב הראשון דווקא מדגישים ומעלים את השוני העצום שבין מערכות החיים השונות.

 

כל זאת נעשה בדרך לימוד פשוטה ביותר שייחודה היא בכך שהיא אינה מתעלמת מן השינויים הדיניים, הלשוניים והתפיסתיים המופיעים בתורה בכל הרמות, בתורה עצמה בסיפוריה הנראים לא רלוונטיים, בחוקיה שפעמים נוגדים את המוסר הפשוט שלנו כבני אדם, בלימוד המשנה והגמרא ועד לספרי ההלכה, שאף שם אנו מוצאים את השונות הזו, שלא רק שאין אנו טורחים להסתירה, אלא אף מדגישים אותה כנקודת מוצא (לדוגמאות לחץ כאן[3]).  

 

החתירה לעקרונות החיים שמעבר למסר הסיפורי וההלכתי

 

דווקא חשיפת ה"מוזרות" של הסיפור המקראי ביחס לסיפורת העכשווית, ה"בעייתיות" שבדרכי הלימוד בגמרא, ו"חוסר ההגיון" לכאורה שבפסיקת ההלכה, הם המכשירים את תלמידי הישיבה לשלב הבא המרכזי – חשיפת עקרונות החיים במעגלי החיים השונים. הסיבה לכך היא, שכל עוד מעומעם ההבדל המהותי שבין מעגל החיים של התורה לבין זה השולט כיום במציאות, הצורך לתרגם את השפה הסיפורית בתורה, השפה התלמודית וההלכתית לרמה של עקרונות חיים, אינה בגדר חובה והכרח אלא בגדר רשות, שהרי לא ניכר לכאורה שום קושי באיחוד שבין שני מעגלי החיים. במצב שכזה לא יהיה התרגום נאמן למקור ואף לא עקבי, כיוון שאין את הצורך הקיומי ליצירת התהליך הזה. אולם כשקושיות מהותיות עומדות ו"תוקעות" את פשט הכתוב כבר לכתחילה. כבר בתחילת הסיפור המקראי, כבר בקריאתה של המשנה, ואף בפסיקת ההלכה, הצורך לתת מענה למצוקת הפשט מכריח אותנו "לחפור" ולמצוא את העקרונות שבעומק הדברים בצורה עקבית ונאמנת למקור. שהרי בלא כך אנו נשארים ממש ללא כלום – בלא שנבין אף את פשט הכתוב, מהלך הגמרא או פסיקת ההלכה, וממילא את קיומנו ה"דתי".

 

איך קשורה דרך לימוד זו ל"תורה מנהיגה"?

 

התשובה לכך היא - עיניים פקוחות למציאות. כל עוד תפיסת התורה כ"אלוהית" ו"מן השמים" היא רק ברמה האמונית, בעוד בפועל מטושטש ההבדל לטובת הבלטת המכנה המשותף שבין החוקיות האנושית לזו האלוהית, נסתרת עוצמתה של דרך החיים התורתית, ולא נעשית עבודה על מנת ליצור ראלייה של חוקיות חיים זו בחיינו. טשטוש זה גם אינו מאפשר לנו להתמודד מול ההפרש שבין העולמות ולתת את התשובות הנכונות לקונפליקט שביניהם, מתוך שאנו מדמים לעצמנו הרמוניה ואיחוד בין העולמות, בעוד שבפועל נדחקת חוקיות התורה להופיע רק בדרך של סיפורי תורה, ופסיקת הלכות ולא בסדר חיים תודעתי מסודר. פקיחת העיניים לראות את ההפרש בין העולמות, נותנת כוח לעמוד בהתמודדיות הנובעות מן ההפרש הזה, ויוצרת בנו כלים למימוש חוקיות התורה כגורם ראלי ולא רק דתי במדינת ישראל (דוגמא לחץ כאן[4]).

 

קניין מבט צבעוני, עשיר, רגיש ואחראי כלפי המציאות הסובבת

 

אולם ברור שהדגשה זו של נבדלות התורה אינה יכולה להוות "סוף פסוק" בתהליך הלימוד, שהרי אם חוקיות התורה כל כך שונה, מדוע "להסתבך" ולהרים אותה מעבר למיקום בו היא נמצאת כיום? 

 

על כך נאמר: אמנם נכון הוא שבשלב הראשון חשיפת השונות של מערכת החיים התורנית בכל תחומי החיים יש בה בכדי להרתיע, מתוך שהמעבר מדרך התקשור ההלכתית לדרך תקשור תודעתית יוצרת חדירה של עולם שאינו מוכר למערכת התודעה הבסיסית שלנו. אולם המתמיד בתהליך הזה עתיד לפגוש את העוצמה האדירה שבתודעה התורתית ביחס לכל תחומי החיים. כגון בתחום החיבור שבין האיש והאישה בחשיפת רמות קישור וחיבור שלא היינו מעלים בדעתנו שהם קיימים במערכת הזוגית .אם ביחס לחיבור האדם לקרקע, לרכוש ולממון, שהם בתורה יותר בעלי צביון "אישותי" מאשר חיבור "כלכלי". כל אלו יוצרים צבעוניות עזה ביותר בחיבור שלנו לכל המציאות הסובבת אותנו. הופכים אותנו לאנשים החיים מעגלי חיים רחבים הרבה יותר, רגישים באופן בלתי ניתן לתפיסה ובעלי תודעת אחריות גדולה לאין סוף מן הקיים כיום (לדוגמא לחץ כאן[5])

 

מדוע ישיבה קהילתית?

 

כיוון שהלימוד בישיבה נוגע נגיעה ישירה ומפורטת בהפרש שבין דרך החיים האנושית לזו ה"אלוהית", אנו מגיעים בלימוד להגדרות מציאות גבוהות ביותר בכל מערכות החיים (במישור החברתי, הממוני, האישותי וכו'). גבהות זו מחייבת אותנו ליצור גישור מתמיד כלפי המציאות כיום הן ע"מ להתחבר עם הקיים, והן ע"מ לגשר בין תודעת החיים השולטת כיום, לבין זו שאליה אנו שואפים. את זאת אנו עושים דרך חיבור הלימוד לעשייה מתמדת במערכת הקהילתית, המחייבת אותנו להתמודד ו"לתרגם" באופן תמידי את הנלמד בבית המדרש ל"שטח".

 

שאיפה חזקה למימוש

 

הבלטת בית המדרש את ההפרש הקיים בין התודעה התורתית לבין זו הקיימת כיום, היא גם זו ה"אחראית" לאווירה והתשוקה הגדולים למימוש. כיוון שדרך הלימוד מבליטה עד כמה אין התורה קיימת כגורם תודעתי במערכת החיים כיום במדינת ישראל אפילו לא בחברה ה"תורנית", חריפה ביותר התחושה שאנו עוד בבחינת "לא קיימים". מתוך כך הצורך למימוש עולה כצורך דחוף וקיומי. לעומת זאת עמעום ההכרה בהפרש שבין העולמות מביא לשאננות וחוסר דחיפות בצורך לממש את "עולם בית המדרש" במערכת החיים שמחוצה לו, שהרי לכאורה "החסר הוא אך ורק נדבך רוחני, לחיים שהבסיס היומיומי שלהם הוא פחות או יותר תואם את החיים על פי התורה". ולא כך הדבר.

 

הישיבה לתורה מנהיגהאוחזת אם כן בשתי הקצוות של אותו מעגל – חידוד ייחודיות תודעת התורה ביחס לתודעת החיים הקיימת כיום, ומתוך כך הגברת המודעות למימוש בפועל של תודעה זו.

 

אתה, שלעולם לא באמת הבנת מה בתכני התורה כל כך "אלוהי", שהתקשת להבין את דרכי הדיון הבעייתיים שבגמרא, ואת הרלוונטיות של פסיקת ההלכה, שלא הבנת במה שונה התנהלות חברתית ואידיאלית חילונית מזו התורנית (חוץ מן האמירה השבלונית ש"אנו עושים זאת מתוך תורה"), תוכל למצוא בישיבה לתורה מנהיגה לא רק את התשובות לשאלות אלו, אלא אף את הדרך (שאינה פשוטה) להגיע למימושה.



[1]דוגמא א': אופן ההתייחסות לנשים. מצד אחד ניסיון להראות עד כמה חשוב כיבוד האישה - ת"ר: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו" (יבמות סב, ע"ב). מצד שני התעלמות או הבאת ביאורים רדודים לפסול האישה לעדות: "עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה" (רמב"ם הלכות עדות פרק ט הלכה א).

דוגמא ב': נושא העבדות: מצד אחד חיוב תמיכה באדם הנזקק להלוות לו -  "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (דברים טו, ח'). מצד שני קיום מוסד עבדות אפילו באדם מישראל: "ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (רמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכה א). כשבעבד הנמכר על גנבתו יכול האדון אף לכוף אותו לקחת שפחה לשם וולדות לאדון" – "מי שמכרוהו בית דין יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית...וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים (רמב"ם הלכות עבדים פרק ג).

[2]דוגמא א': ירושת האישה: אין האישה יורשת את בעלה לאחר מותו בשום מצב, אלא משפחתו מן האב אף אם היא משפחה רחוקה" – "האשה אינה יורשת בעלה כלל" (רמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה ח')

דוגמא ב': בדיני ניזיקין: בהמה שנפלה לבור עם מטען עליה, חייב בעל הבור רק על מות הבהמה ולא נזקי המטען מטעם הדיוק "ונפל שמה שור או חמור (שמות כ"א)  שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים, מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים" (בבא קמא כח, ע"ב)

דוגמא ג': דיני עדות: שאלות ה"חקירה" בעדות ידועות מראש ועוסקות אך ורק בנושא הזמן והמקום, – "היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום" (משנה סנהדרין פרק ה משנה א) ובכל אופן דוקא ביחס ל"חקירות" תשובת "איני יודע פוסלת את העדות - "ומה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת" (משנה סנהדרין פרק ה משנה ב).

[3]בתורה: מכירת בכורת עשו ליעקב מתקיימת, למרות שבדרכי התנהלות העולם שלנו, לא תתכן מכירה של בכורה בהיותה תולדתית ולא קניינית.

בגמרא: כל הבתולות נישאות רק ליום הרביעי רק משום חשד קלוש לזנות בין הארוסין לנישואין – "בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין" (משנה כתובות פרק א משנה א).

[4]המאבק על ארץ ישראל. ההגדרה אמונית כיוון שהיא אינה מצליחה להביע באופן ברור ופרטני את הייחודיות שבשייכות ארץ ישראל לנו בשונה משייכות כל עם אחר לארצו. על כן היא אינה מספיקה בכדי להפוך את הלימוד בבית המדרש לכוח ממשי של רצון ופעולה שיש בהם בכדי לשנות את המצב הקיים, והיא משאירה אותנו בלא משים ברף הטיעונים הביטחוניים. אולם כאשר ההתייחסות לארץ עוברת תהליך של הפרטה בו נחשפת ההקבלה שבין חלקי הארץ השונים לבין תכונות השבטים עד לרמת התייחסות טופוגרפית מדוקדקת, תוך ביאור המהלכים ההסטוריים והמלחמתיים של עם ישראל כמהלכים הנובעים ישירות מהגדרת הקרקע כ"אישיות" משפיעה, מקבלת ארץ ישראל משמעות קיומית ודינאמית שאמנם היא "מטורפת" ביחס לקרקע שניראת לכאורה דוממת. אולם יש כבר את הכוח להתמודד עם ההפרש הזה ולעבוד בסיבולת מול הקשיים למימוש הקשר הזה.

[5]דין הרוצח בשגגה. חיוב הקורבנות על מעשי שגגה. הם אחד הביטויים להרחבת תודעת החיים לאין שיעור מן הקיים כיום. גלגול מעשה השגגה - על כתפיו של השוגג, עד כדי רשות או אפילו חיוב גואל הדם להורגו, וכן חיובי הקורבנות על שגגות האדם הם ביטוי להרחבת מעגל האחריות של האדם גם ביחס למעשים שנעשו "בלא כוונה". רמת אחריות שכזו אינה קיימת כיום (אפילו לא במעשי פשיעה שאינם בגדר "שגגה") והיא נובעת כולה מרמת קישור עמוקה של האדם "לחיים" הבאים עימו במגע, הרבה מעבר לרמת הקישור אותה אנו מכירים כיום.