בתהילים פרק א' רש"י מונה 10 לשונות של זמר שנאמר הספר כנגד 10 דמויות ששוררו את תהילים. אך מוסיף רש"י שיש לשון זמר נוספת: ידותון. ויש מחלוקת מהי לשון זו. יש אומרים שזהו אותו ידותון המוזכר בדברי הימים המתנבא בכלי ניגון:

 

וַיַּבְדֵּ֣ל דָּוִיד֩ וְשָׂרֵ֨י הַצָּבָ֜א לַעֲבֹדָ֗ה לִבְנֵ֤י אָסָף֙ וְהֵימָ֣ן וִֽידוּת֔וּן הנביאים הַֽנִּבְּאִ֛ים בְּכִנֹּר֥וֹת בִּנְבָלִ֖ים וּבִמְצִלְתָּ֑יִם וַֽיְהִי֙ מִסְפָּרָ֔ם אַנְשֵׁ֥י מְלָאכָ֖ה לַעֲבֹדָתָֽם:

 

על פי דעה זו צריך לומר שיש לשון זמר נוספת. מהי? לא כתוב. ועוד נחזור לחידה זו.

 

 ויש אומרים שאין מדובר באדם אלא רמז לצרות הגלות בהן עוסק הפרק – וכדברי רש"י – "ויש אומרים: אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל".

 

רש"י מביא 3 פירושים למשמעות הידותון-

 

"שם אדם אחד מן המשוררים וגם כלי שיר היה שם ששמו ידותון ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין והגזרות של צרה הנגזרת על ישראל:"        ( תהילים לט/א)

 

האם יש קשר בין הפירושים השונים? נראה שחייבים לומר שאותו משורר המתנבא בדברי הימים על ידי כלי הנגינה קיבל יכולת זו מכוח הצרות העוברות על ישראל, והוא פורט על הצרות הללו ומפיק מהן צלילים ומנגינה. כיצד ייתכן הדבר?

 

עיון בפרק עז יכול לתת רמז לדבר.

 

תהלים פרק עז

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־ידיתון יְדוּת֗וּן לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר:

(ב) קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי:

(ג) בְּי֥וֹם צָרָתִי֘ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי:

(ד) אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה:

(ה) אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר:

 

 

המזמור מתאר את אסף המשורר צועק אל ה' מתוך מצוקת הגלות. הצעקה אינה שבה ריקם וה' מאזין. ובעקבות כך עוטפת את המשורר רוח ה' ואת הצעקה מחליפה דומיה והתפעמות. בהמשך חוזר המשורר ומתריס כלפי מעלה, האם לנצח יעזוב ה' את עמו ומזכיר את יציאת מצריים והשגחת ה' הצמודה על ים סוף שהנחת את ישראל.

 

המעניין הוא שבכל פעם שמופיע כלי הנגינה ידותון בתהילים הוא מוביל לדומיה.

 

בפרק לט לַמְנַצֵּ֥חַ לידיתון לִֽידוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֘ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי: נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר: בפרק סב  לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי: ובפרק עז לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־ידיתון יְדוּת֗וּן לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר: ... אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר:

 

רש"י מפרש דומיה זו כאטימות וקושי ביטוי מול החורבן והסבל, אך זהו הצד השלילי של העניין. בפשט בולט יותר המפגש עם דבר שמעבר ליכולת הביטוי. מתוך הכאב שאין מילים לבטאו נפתחים שערי דומיה וחיבור עם  מה שמעבר למילים – רוח הקודש. כך בפרק לט מתוך האלם ודומיית הכאב "נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר" מתקדש דיבורו ובוער באש השכינה- "בהגיגי תבער אש". 

  

אם נחזור לפרק עז נראה שהדינים והצרות העוברים על עם ישראל והמשורר בתוכם גורמות לו לדרוש את ה' ולצעוק אליו, ומתוך אותן צרות וצעקה הוא נאלם דומיה ולובשת אותו רוח הקודש. הצרות הופכות להיות כלי הנגינה עליו מנגן המשורר ושופך את נפשו. הן מאפשרות לו להתעלות מעל המצב החומרי הנפשי והרוחני הרעוע ולפנות אל האינסוף שמעבר למצרי הגלות. הצעקה כלפי חוץ והפניה אל ה' מתחלפת בהתכנסות, בדממה ומתוך כך ברוח הקדש. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

 

שאלנו בראש דברינו מהי לשון הזמר כנגד המשורר ידותון. מדוע יש שתיקה בנושא. נראה שזו היא בדיוק התשובה. הזמר התואם את כלי הנגינה והמשורר ידותון הוא – ניגון הדומיה. הניגון האחד עשר הוא הניגון הקודם לכל לשונות הזמר והמקור להם. הוא מתגלה דווקא מתוך הכאב והסבל, כשהיגון אינו מאפשר לביטוי המילולי ואפילו לא לניגון למצוא פשר ונחמה.

 

 אך האם זו המטרה? לאן מכוונת נגינת ידותון? בפרק שלנו יש גם לכך רמז.

 

הגמרא בסנהדרין יט מדייקת מפסוק טז שיוסף נחשב "אב" לישראל כמו יעקב.

 

"רבי אלעזר אמר מהכא: גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי־יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה. וכי יוסף ילד? והלא יעקב ילד. אלא, יעקב ילד ויוסף כילכל, לפיכך נקראו על שמו."

 

הגמרא אומרת שיוסף זכה לתואר "אב" בזכות שכלכל את ישראל. היכולת לראות בכלכלה מקבילה להולדה היא ייחודית ליוסף. היא גואלת את העולם החומרי, הכלכלי, האינטרסנטי, מכבליו הצרים ומעניקה לו את איכות הדממה ורוח הקודש.

 

זהו אותו יוסף שהאחים התנכלו לו בנכלי דתות בדותן, אך הוא לא נטר להם אלא ראה את יד ה' המכוונת ופורטת על מיתרי קורות הימים.

 

הגלות מביאה לאפיסות חיי העולם הזה ולאלם. היא מחייבת התכנסות אל תוך כנפי הדממה. אולם לא לנצח אפס חסדו. לא לעולמים יזנח א-דני ולא יוסיף לרצות. היכולת של הכלכלה והעולם הזה לבטא תהליכים עדינים כהולדה, יחזרו מתוך אותה דומיה. ואז יתברר שהצרות היו חלק מניגון, למנצח על ידותון.

 

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות