שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי. האומר כולה שלי - ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי - ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע. היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. בזמן שהם מודים, או שיש להן עדים - חולקין בלא שבועה.

 

בקריאה מהירה נראה שדין המשנה ברור והגיוני- ויכוח בין שנים על טלית כשאין לאף צד ראיות מביא לחלוקת הטלית מספק, וככלי להרתעת בעלי הדין כדי לאלץ אותם להודות- עליהם להישבע.

הקושי המרכזי שמתעורר הוא לשון השבועה: "זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה". באופן הזה של השבועה ניטל כמעט כל העוקץ שלה כגורם מרתיע, כיוון שאם השבועה בנויה על אי נעימות להישבע לשקר בפני בית הדין, הרי שבלשון הזו אין את נקודת החיכוך המבליטה שמדובר בשקר, וממילא אפקט השבועה מתפוגג.

 

ביאור רש"י לשון זו מטעם "לעז בית דין", גם אינו ברור, שכן הלעז הוא על בעלי הדין ולא על הבית דין.

אם נרצה בכל זאת לטעון שהמשנה הולכת על תפר עדין בין השבועה כגורם הרתעה לבין חומרת השבועה ומנסה להרוויח אפשרות רחוקה שהשבועה אינה שבועת שקר (במקרה ושניהם מצאו את הטלית בובעת)     

מגיע הסיפא ושוללת אפשרות זו-

"בזמן שהם מודים, או שיש להן עדים - חולקין בלא שבועה".

הדין הזה מיותר לגמרי, פשיטא שכשהם מודים או שלכל צד יש עדים שאין צורך להישבע!

מה בכל זאת ההו"א לחייב שבועה גם כששניהם מודים?

 

לפי זה צריך לומר שהשבועה אינה הרתעה ואינה מחזקת את הטענה, אלא מגבה את המוחזקות, את החלק שכל צד אחוז בו, ולכן גם כשהם מודים אחיזת השני מרופפת את האחיזה וצריך לחזק אותה בשבועה. כך לשון השבועה מובנת בהיותה מקודדת על מה שכל צד תופס (שאין לו בה פחות מחציה) ולא על הטענה. גם בקמ"ל צריך להבין שחלוקת מודים או בעדות אינה מתוך ברור מציאותי שמסולק מבית הדין,  אלא חלק מחלות הדין כחלות השבועה- המודה מחזק את אחיזתו של חברו כפי ששבועה עושה זאת.

הרמב"ם והברטנורא מביאים הו"א בכיוון זה אך באופן מוגבל:

 

רמב"ם

 "והשמיעך שאם הודו או באו עדים ואפילו אחר שפסקנו עליהם שבועה חולקין שלא בשבועה."

 

ר' עובדיה מברטנורא

".ואם הודו או באו עדים אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה, חולקים שלא בשבועה:"

 

ותמה עליהם תוספות יום טוב. אך על פי דברינו זה ברור. שכן לאחר שפסקו עליהם שבועה בדין, ונכנסו תחת גדר בית דין יש הו"א שדווקא השבועה תגבה את אחיזתם, ואילו העובדה שהם מודים או שיש עדים היא מצד השליטה, אך אינה יכולה לגבור על כוח המוחזקות. (ויוצא שהמוחזקות אף חזקה מהם בהיותם מודים)

 

   חיזוק להבנה זו מגיע מהגמרא "ונימא: שבועה שכולה שלי! - ומי יהבינן ליה כולה?"   לפי הגברא השבועה יוצרת דין של לקיחת הטלית על פי השבועה. לא ניתן לחלק אותה מספק כששניים נשבעים כיוון שכל צד התעצם לקחת את הטלית כולה. אם השבועה הייתה רק מבחן הרתעה היה צריך להודות שהמבחן נכשל, ואין ברירה אלא לחלוק מספק, ולא לראות בלשון השבועה מציאות מחייבת. אך על פי דברינ ו ברור שהשבועה יצרה מציאות של מוחזקות חזקה יותר.

 

הבנה זו משנה גם את ההבנה הראשונית במושג "שנים אוחזין". כעת חייבים לומר שהאחיזה דווקאית, שכן לשון השבועה באה לחזק אותה, ולא לפתור ספק.

עיון בשלבים הנוספים במשנה מחזק את ההבנה שהאחיזה יוצרת את הדין והשבועה מגבה אותה באופן שיהיה עם תוקף אמת.

 

"זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי. האומר כולה שלי - ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי - ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע."

 

 

מקרה זה חוזר על הדין של שנים אוחזין. החידוש היחיד בו הוא אם נבין שבהו"א החלוקה היתה נעשת באופן שווה על פי האחיזה תוך התעלמות מהטענות. מסייגת המשנה את כוח האחיזה ודורשת להתחשב גם בטענות כמעצבות את דין החלוקה.

גם דין הרוכבים על בהמה נראה מיותר:

היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

 

 

אין בדין זה חידוש על שנים אוחזין. ניתן להבין שהו"א הייתה שמשקל הרוכב או המנהיג יהיה גדול יותר ובהתאמה שבשנים רוכבים הקדמי יהיה עם משקל גדול מהרוכב האחורי. לפי הבנה זו צריך לומר שאף שמנקודת מבט אנושית אין מקום להעדיף צד אחד על האחר מבחינת היכולת לשפוט של מי החמור, מצד עומק הקניין בחומר, ייתכן שאחיזה של רוכב חזקה יותר מצד המוחזקות הפיזית או לחלופין כח השליטה של המנהיג חזק יותר.

שני הכיוונים הללו מקבילים ללשונות הטענה בטלית. כשהרוכב מתאים ל"זה אומר אני מצאתיה" המתייחס לתרחיש המציאה והאחיזה בה, ואילו המנהיג השולט מבחינה קניינית מתאים ל"זה אומר כולה שלי" שהיא טענה קניינית שאינה מתייחסת לאחיזה ולדרך בה היא שלו.

אך אם נבין ששנים רוכבים על בהמה. זה בדיוק כשנים אוחזין בטלית, שכוחם שווה בבהמה, יהיה צריך לבאר את החידוש מצד הבהמה. ההו"א תהיה שבהמה לא חולקין בשבועה משום שהיא "חי" והיא אינה נטפלת כלפי האדם, אלא עצם הקישור איתה יוצר שותפות עמוקה וממילא אין צורך לחזק את האחיזה בשבועה אלא חולקין בלא שבועה ככל שותפים.

הגמרא בהמשך תבחין בין לשון אני מצאתיה לכולה שלי, ותראה במצאתיה הו"א שראייה קונה. הבאת כולה שלי נועדה למנועה הבנה זו שהראייה תקנה. בהמשך הגמרא תביא כיוון נוסף שמצאתיה עוסקת במציאה וכולה שלי במכר. בקריאה הראשונית נראה היה לנו שמצאתיה וכולה שלי אלו דוגמאות בעלמא, אך לאחר ההתבוננות העקרונית של הגמרא יש לחזור ולבחון לשונות אלו.[1]  (למעשה היה צריך לדקדק בכך מלכתחילה)

יש לשאול מה חידשה כל טענה? מה ההו"א שרק בלשון אני מצאתיה יתקיים דין המשנה או לחלופין רק בלשון כולה שלי יתקיים דין המשנה.[2] מהתבוננות על לשונות אלו רואים שאני מצאתיה מספר את התרחיש ואילו כולה שלי את התוצאה הקניינית. ההבנה שאני מצאתיה עומדת בפני עצמה (עד כדי שבגמרא מצאתיה כקניין ראיה) ואינה רק אמצעי כדי לתאר את התוצאה הקניינית- כולה שלי, מצריכה להבין מדוע דווקא טענה הממוקדת בתרחיש בלבד ללא כל תוצאה קניינית מאפשרת את דין המשנה. לאור העובדה שהמשנה בנתה את דין החלוקה לפי המציאות והתרחיש בשטח,  כשהאחיזה המשותפת בהו"א אף גוברת על טענות הצדדים- כשזה טוען כולה וזה חציה, ולאור דין "עד מקום שידו מגעת" הבנוי על פי האחיזה הפיזית-המקרית בלי קשר להבנה השכלית המסתברת, נראה שטענת אני מצאתיה פועלת על אותו מישור שהתרחיש המציאותי הפיזי קובע בו. לעומת זאת טענת כולה שלי היא טענה קניינית ששייכת למישור הטענות, ואינה תואמת את האחיזה בהכרח. כך כששניהם טוענים כולה שלי, יש וודאי רמאי, כיוון שאין הטענה תואמת את אחיזתם.

 מהצד השני יש להבין מה ההו"א והמעלה שיש בטענת כולה שלי שרק בה היינו מקיימים את דין המשנה ולא בטענת אני מצאתיה.

נראה שהמעלה של כולה שלי היא בהיותה דרישה קניינית מובהקת ואינה תיאור מציאות. יש בה רצון מפורש לתקוף ולשייך את הטלית בניגוד לאני מצאתיה שמתמקד בהיות הטלית ביד המוצא אך ללא תביעת בעלות מפורשת מצדו. בטענת כולה שלי יש התעצמות לקחת את הטלית אליך, בסגנון כל דאלים גבר, המחזקת את האחיזה של כל צד התוקף בטענתו.

הצורך להביא את שתי הלשונות מלמד שלכל טענה יש חולשה. לתרחיש חסר את כוח הפעולה ולתוצאה הקניינית חסר את האחיזה של התרחיש. הצורך להשלים את המוחזקות בטלית משתי כיוונים הוא הגורם לצורך בשבועה.  לו הייתה האחיזה הייתה מצליחה להביע שייכות באופן מספק היא הייתה כמציאות פועלת. ההפרדה בין המישורים- הכוח הפועל הקנייני והכוח הפיזי של עצם האחיזה והתרחיש, היא הגורמת לצורך לחזק את האחיזה בשבועה.

הבנה זו בשתי הטענות במשנה מקבלת חיזוק ממהלך הגמרא. לשון אני מצאתיה מביאה הו"א שראייה קונה. יש להבין מה ההו"א שראייה תקנה? הרי מבט הוא דל מדי מכדי להוות שליטה ובעלות. אמנם במרחק קרוב היה ניתן לומר שנסתפק בכך בלא אחיזה פיזית, אך ראייה קונה אינו מתייחס ל4 אמות אלא לפעולת הראייה לכאורה מכל מרחק ומייחסת את הקניין לעצם הראייה. נראה שהיכולת לקנות בראייה היא כאשר עצם המפגש עם הדבר הנקנה יוצר שייכות. המפגש הראשוני ביותר הוא ראייה. (ניתן ללמוד מחם הרואה את ערוות אביו ובכך שולט בה, שראייה קונה זו ראייה הנוגעת במקור של הרכוש). במציאה עצמה רגע המציאה הוא הרגע בו האדם רואה את הנמצא. ניתן לומר שרק אז זו ממש מציאה. ההו"א שראייה תקנה היא למעשה המשך והקצנה של כוח האחיזה להביע "קניין" ושייכות אמת שלא מכוח התודעה אלא מצד עצם המגע והקשר לרכוש.

אי קיום קניין ראייה בעקבות לשון "כולה שלי" מלמד שלא ניתן להתעלם מהמישור הקנייני הרגיל, של "טענות"- כולה שלי, המבוססת על שליטה קניניית ולא אחיזה. וזאת משום שהכוח של האחיזה עצמה חלש ולא מצליח לפעול ברמת הקניין והשליטה.  כך בהפרטה לתרתי משייכת הגמרא את טענת כולה שלי למקח וממכר.  

ראינו שאת האחיזה צריך לגבות על ידי שבועה. וכעת אנו למדים שטענת כולה שלי מורידה את קניין ראייה. ונראה שאילו היה מתקיים קניין ראייה ולא היה צריך להתחשב בעולם הפועל- הקנייני הרגיל של טענות ושליטה, אז האחיזה הייתה מבטאת את השייכות ככוח קנייני פועל ולא היתה נצרכת כלל לשבועה.

ביטוי מדהים לכוח המוחזקות אנו למדים מדין עד מקום שידו מגעת. בעולם הקניין התודעתי אין משמעות עד היכן מגיע ידו כיוון שזהו גורם מקרי לחלוטין שאינו מלמד על פוטנציאל הבעלות. אולם כשהאחיזה מביעה קניין המקום שהיד מגיעה אינו טכני אלא יוצר שיוך עמוק אל האדם.

אמנם במשנה לא קיים הדין של עד מקום שידו מגעת, ונראה שאין מפאת חולשת האחיזה, אלא מצד ראיית הטלית כשלמות אחת חיה, בדומה לבהמה, שכל מקום של מגע פוגש את מכלול הטלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] נראה שבגמרא יש או חדא קתני המאחדת בין הלשונות או תרתי קתני המפצלת אותם לדינים שונים- מקח וממכר לעומת מציאה, אך בפשט משנה נראה שמדובר בחדא שהוא תרתי- 2 גוונים בתוך אותו דין.

[2] בהתחלה ראיתי את כולה שלי רק כהחלשה של מצאתיה. אך יוני התעקש לראות בכולה שלי מעלה שאין באני מצאתיה. 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות