הרישא של המשנה - החיוב לבנות את הכותל באמצע - חיוב התנהלות של "שותפין בקרקע"

 

א. קריאה ראשונית במשנה

ב. שאלות על הרישא של המשנה

ג. הסבר א' לרישא של המשנה- פרשנות ה"סתמא" של חוזה

ד. קושיות על הסבר זה

ה. הסבר ב' לרישא- הגדרת ה"שותפין בחצר" - התנהלות מחייבת של שותפין בקרקע

ו. מאן דאמר "גודא"- היסוד להיזק ראיה במאן דאמר "פלוגתא"

 

 

המשנה

 

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונין את הכותל באמצע.

מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין - בונין, הכל כמנהג המדינה.

גויל - זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים; בגזית - זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה; בכפיסין - זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים; בלבינין - זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה.

לפיכך, אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם

 

 

א. קריאה ראשונית במשנה

 

המקרה:

שותפין שרוצים לחלק ולעשות מחיצה בחצר.

 

הדין:בונים את הכותל באמצע ולפי מנהג המדינה.

 

לכאורה יש מספר חלקי חידוש במשנה- 1. באמצע, 2. לפי מנהג המדינה, 3. כותל ולא מחיצה יותר רמוז, 4. ושאם נפל חולקים את האבנים ואת המקום שזה יותר השלכה דינית נוספת.

 

 

ב. שאלות על הרישא של המשנה

 

אם מדובר על מקרה ש"רצו" וזה תלוי ברצון שלהם אז אין כאן שום הוראה דינית, כי אם לא רוצים אז לא עושים!?

ברור ששני אנשים עושים את מה שהם רוצים! ("שני אנשים שרוצים ללכת למכולת- הולכים למכולת").

למה לדבר על מקרה עם כל הפרטים שלה (למה לדבר על שותפין? למה לדבר דווקא שרוצים לעשות מחיצה בחצר וכו')?

 

 

ג. הסבר א' לרישא של המשנה- פרשנות ה"סתמא" של חוזה

 

מדובר על מקרה שהם לא פירשו ופירטו את כוונתם. הם אמנם "רצו" וזה תלוי ברצון שלהם להתחייב אבל הם חתמו חוזה (או בפני עדים או קנין) רק באופן כללי עם אמירה כללית. על מקרה זה באה המשנה ומפרשת לנו את הפרשנות המחייבת של החוזה שלהם הלא מפורש- הם רצו ומחוייבים לבנות "באמצע" ו"לפי מנהג המדינה", זה בעצם מה שהם עצמם התחייבו כאשר הם רצו "לעשות מחיצה בחצר". המשנה פירשה לנו מהו הפרשנות ה"סתמא" של החוזה הזה.

 

 

ד. קושיות על הסבר זה

 

1.

פשיטא שזה באמצע!? ולכאורה אין שום מחשבה לפרש את החוזה הזה שלא הסכימו על אמצע (למה שנגיד אפילו כהווא אמינא שאחד הסכים להיות "פראייר"?). הפירוש המקובל לכאורה פשיטא.

 

2.

אין צורך להשמיע את העקרון - ברור שחוזה מפרשים על פי הפירוש הנורמאלי הידוע (וזה אפילו לא כמו מקרה של ספק בין שני אפשרויות שהיינו אומרים "המוציא מחבירו עליו הראיה" בדיני ממונות, לפרש על פי המינימום. כאן ה"סתמא" מפרש במאה אחוז את החוזה!).

 

3.

עקרון זה כבר מופיע בעוד מקומות בש"ס, כגון שבנדרים "הלך אחר לשון בני אדם".

 

4.

גם אם זה העקרון שהמשנה משמיעה- בניסוח ובלשון- העיקר חסר מן הספר- לא כתוב במפורש שהיה חוזה (אנחנו היינו צריכים "להשלים" נתון זה כדי שיצא הוראה דינית). היה צריך להציג את המשנה ואת החידוש באופן שיהיה ברור שזה החידוש.

 

5.

הסבר זה לא מצדיק ולא מסביר את כל ריבוי הפרטים שיש במשנה. המשנה בחרה לפרט מקרה של "שותפין" (ולא כל שני אנשים) ו"שרצו לעשות מחיצה בחצר" (ולא כל דבר אחר שהם היו רוצים לעשות) ופרטי מנהגי המדינה (דווקא בכותל- חומר ומידות) וכו'. האם נכון לפרט כזה מקרה ארוך בשביל להשמיע את העקרון הזה.

 

6.

גם אם נניח שצריך את הפירוט בשביל שנדע את הסתמא הספציפי הזה, לכאורה אין מקום לפרט כך- וכי על כל המקרים בעולם המשנה צריכה לתאר לנו מהו ה"סתמא"?! לפי זה היה צריך לפרט עוד מאות מקרים וסיפורים!

 

 

ה. הסבר ב' לרישא- הגדרת ה"שותפין בחצר" - התנהלות מחייבת של שותפין בקרקע

 

אין כאן רק פירוש ה"סתמא" של חוזה- אלא הגדרה מציאותית שהיא מחייבת. אחרי שהשותפין בחרו להיכנס ל"מסלול" זה, ההוראה של המשנה מחייבת אותם. אם הם לא יקיימו את דין המשנה הם יצאו מכלל ההגדרה וה"מסלול"."השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר"- צריכים לבנות את הכותל באמצע וכמנהג המדינה, ואם לא יעשו באמצע וכמנהג המדינה הם לא "שותפין בחצר" (או שהם לא התנהלו כ"שותפין בחצר"). משל למפקד שאומר ש"חייל שמסתער בלי נשק הוא לא חייל"- עובדתית יכול חייל להסתער בלי נשק אבל אז הוא לא יוגדר כחייל ( או שבהסתערות זו הוא הפסיק להיות חייל).

כמובן שיהיה נקודת "אל-חזור" גם דינית- כגון שיעשו קנין או בפני עדים או חוזה ואז כבר לא יוכלו להתחרט ממה שהם "רצו", אבל לא בשביל זה באה המשנה.

על פי זה יש יותר מאפשרות אחת להבין את ההגדרה של המשנה (ברישא):

 

1.

הם חייבים שניהם לבנות כותל ובאמצע- כדי שכל אחד יוציא 50% מההוצאות- שזה כולל גם הוצאות הכותל ("בונין את הכותל"- חומר מידות ועבודה), וגם הוצאות השטח ("באמצע"- כל אחד נותן בשווה). זהו עצמו התנהלות של שותפין שנושאים בנטל ההוצאות שווה בשווה.

 

2.

הם חייבים לבנות את הכותל באמצע בגלל השותפות בחצר- היות והם שותפים בחצר ובשטח זה- מחוייב המציאות שגם בהתנהלות זו כשותפין בחצר יבנו את הכותל באמצע. זה לא רק "השתתפות בהוצאות" אלא שדווקא הקרקע המשותפת והחצר המשותף ישתתפו בהוצאות.

לפי אפשרות זו, יש מקום לדון האם בונים את הכותל באמצע כדי שכל שותף יתן מהחצר המשותפת ("גברא") או כביכול זה "דין בחצר" עצמה ש"מנחיתים את הכותל" באמצע כדי שיהיה באמצע החצר השותפין ("חפצא").

 

 

ו. מאן דאמר "גודא"- היסוד להיזק ראיה במאן דאמר "פלוגתא"

 

הסבר זה בפשט המשנה הוא ההסבר למאן דאמר "גודא" המובא בגמרא, שהמשנה כלל לא מדברת על חיוב של "היזק ראיה". נראה שעל פי פירוש זה למאן דאמר "גודא"- שהחיוב במשנה אינה סתם חיוב של פרשנות חוזה אלא חיוב התנהלות השותפים בקרקע כ"שותפים בקרקע" וזהו עצמו מה שמחייב אותם לבנות "באמצע החצר" (אף על פי שמבחינה דינית זה חייב להיות מרצונם) זהו גם ההסבר למאן דאמר "פלוגתא" ושהמשנה מדברת על חיוב היזק ראיה:

 

יש להבין שחיוב היזק ראיה אינו חיוב של נזק במובן הרגיל. גם חיוב של היזק ראיה וכותל למונעו נובעת מחיוב השותפות בקרקע. כל שותפים בקרקע (ואולי גם בכל שכנים) יש שותפות בקרקע שמחייבת אותם למנוע את ההיזק ראיה. מאן דאמר "פלוגתא" גם כן מבוסס על העיקרון של מאן דאמר "גודא" רק שבמאן דאמר "פלוגתא" חיוב זה מתבטא באופן דיני יותר מובהק כחיוב שעומד בפני עצמו- "היזק ראיה". גם חיוב "היזק ראיה" בנוי על ההבנה של שותפות בקרקע.

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות