תוכן עניינים:

א. הקדמה - חזקה שאין עמה טענה- הבנת היסוד לחזקת ג' שנים

ב. פשט הגמרא - גם ללא טענה כלל יועיל חזקה

ג. שאלות - מדוע שיזכה בשדה?!

ד. הסבר - עצם הישיבה בשדה משנה את הגדרת השדה

ה. מסקנת הגמרא- צריך טענה כאמצעי לחזקה ולא שהחזקה אמצעי לטענה

ו. ביטויים לחזקה שאין עמה טענה גם במסקנה:

                                          1. דר בה חד יומא ודין "טענינן"

                                          2. חזקה בלי טענה עושה אותו "בעל דין"

                                          3. כשטוען שקנה את השדה לפני השטר ולפני שנות החזקה שלו

                                          4. פיקח שנשתטה ואינו יכול לטעון

 

 

א. הקדמה - חזקה שאין עמה טענה- הבנת היסוד לחזקת ג' שנים

 

בגמרא לגבי חזקת שלוש שנים מופיע הווא אמינא שחזקה יועיל גם ללא טענה. במאמר זה ננסה להבין את המשמעות של הווא אמינא זו- מאיפה היא הגיעה ומה זה אומר על היסוד של חזקת ג' שנים. אחרי שנבין את יסוד החזקה נראה שהבנה זו לא נמחקה גם למסקנת הגמרא. נראה שעקרונית גם למסקנה (שחזקה כן צריכה טענה), החזקה מוסברת באופן כזה שעקרונית היא היתה יכולה להיות בלי טענה.

 

 

ב. פשט הגמרא - גם ללא טענה כלל יועיל חזקה

 

אחרי  שהגמרא לומדת את חזקת שלוש שנים מהלימוד של שור המועד, מביאה הגמרא הווא אמינא שיועיל חזקה גם ללא טענה:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

אלא מעתה, חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה, אלמה תנן: כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה!

 

פשט הגמרא זה שאדם שיושב בקרקע שלוש שנים אף על פי שיש מישהו שטוען לבעלות הקרקע ויש לו אפילו הוכחות שהקרקע היתה שלו על ידי שטר ("מרא קמא"), בכל זאת אדם זה שיושב בקרקע יזכה. וזה גם בלי להסביר את עמדתו!

לפי הווא אמינא זו, אנחנו נותנים את השדה למי שיושב בשדה גם בלי שהוא מסביר כלום! ברמה העקרונית של הווא אמינא גם אם הוא אומר "אני סתםיושב פה כי רציתי את השדה ואף אחד לא אמר לי כלום" יזכה בשדה!

 

רש"י מבאר שזה על יסוד הלימוד משור המועד:

 

רש"י מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

תיהוי חזקה - דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר.

 

כך גם מסביר הרמב"ן, שהשלוש שנים מוציאות מידי רשות המוכר:

 

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף כח עמוד א

והיינו נמי דאקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה, כלומר מאחר שיצאת מרשותו של מוכר למה צריך זה לטענה, הא ודאי אינו צריך לטענה אלא כשיש לו למערער עדים או הודאה שהיא שלו, וזו כבר יצאת מרשותו...

 

הריטב"א מעט מעדן את ההווא אמינא בכך שיועיל חזקה בלי שיסביר את עצמו ולא יברר דבריו, ורק בית דין יטענו בשבילו:

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

ואקשינן אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה וכו'. פי' אין דעתנו לומר כן אפילו כשטוען שלא אמר לו אדם מעולם, דהא לא ס"ד כלל דבמה זכה והרי הוא מודה שלא לקחה ולא נתנוה לו, ואפילו נאמר דכיון ששתק הלה (זכה) מחל, אין הקרקע נמחל, אלא ה"פ כי אף על פי שאמר סתם שלי הוא ולא בירר שלקחה או שנתנוה לו תהוי חזקה ולא נצטרכנו לטעון יותר ונטעון אנו בשבילו, אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה וכו'.

 

וכך גם הרשב"א:

 

חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה... ואיכא למידק דקארי לה מאי קארי לה דאדרבא אמתני' דכל חזקה שאין עמה טענה אקשי' בגמ' פשיטא, וי"ל דהכי קא פריך כיון דמשור המועד גמרת ליה אימא כשור המועד דבכל ענין תיהוי ליה חזקה ואף על גב דאיהו לא טעין ניטעון ליה אנן דילמא שטרא הוה ליה ואירכס,

 

 

ג. שאלות - מדוע שיזכה בשדה?!

 

מדוע שהוא יזכה בשדה?! הוא מודה שהוא סתם יושב שם! אין לו שום הוכחה או סיבה להישאר בשדה! האם זה נהפך להיות שלו?

גם אם נניח שזה מאוד חשוד שאף אחד לא אמר לו כלום במשך כל הזמן הזה וכו', עדיין לכאורה שום דבר לא יכול לעמוד מול הוכחה ודאית וראיה ברורה של המרא קמא, הרי יש לו שטר והוכחה!

וכי איזה משמעות יש לישיבה שלו בשדה בלי גיבוי משפטי או הוכחה?! ומה אם הוא בעצמו מודה שהשדה לא שלו ברמת ההוכחה לקנין!

 

 

ד. הסבר - עצם הישיבה בשדה משנה את הגדרת השדה

 

צריך לומר, שהווא אמינא זו נובעת מההבנה ביסוד החזקה. חזקה לא מהווה הוכחה לשום קנין. חזקה לא מלמדת אותנו מה ההסטוריה של השדה. חזקה מלמדת אותנו מה המציאות של השדה בהווה (וזה יכול להשליך גם אחורה). חזקה לא פועלת ב"מישור של ההוכחות והראיות" אלא ב"מישור המציאותי".

עצם הישיבה בקרקע פועלת משהו ביחס שבין המחזיק בקרקע לקרקע. משהו "נצבע" בשדה. זהו תהליך שהולך ונבנה עם הזמן, וזה נלמד משור המועד. כמו שהשור משנה את תכונתו והופך לשור נגחן כך השדה הזו יוצאת מרשות מוכר ועומדת ברשות לוקח.

רש"י והרמב"ן מביאים את זה בצורה הקיצונית ביותר כפשט הגמרא שההווא אמינא זה ממש שיועיל בלי שום טענה. לעומת זאת הריטב"א והרשב"א מעדנים את זה יותר בזה שבית דין משלימים עבור המחזיק את הטענה.

נמצא שחזקה הוא מסלול "עוקף קנין". החזקה לא נבנית מזה שהמחזיק "מראה לכולם" שהוא מתנהג כבעלים, אלא הוא מתנהג כבעלים ובזה בונה לעצמו קשר וזיקה ממונית עם הקרקע. החידוש כאן שזה אכן יוצר מציאות ממונית אמיתית אף על פי שאין כאן "גב" משפטי-קנייני. המציאות ה"תכלסית" ב"שטח" של ההחזקה המציאותית-פיזית אכן משנה לנו את הגדרת הקרקע עד כדי כך שברמה הקיצונית יועיל הדבר להוציא  את הבעלים ("מפקי ליה מרשות מוכר") הקודם מתוך השדה. השדה כביכול "פולט" את הבעלים הראשונים והוא נמחק מהגדרת השדה והשני המחזיק מצליח "להשתלט" על הגדרת השדה ומשנה לנו את הגדרתה. גם לפי הרשב"א והריטב"א יש חידוש גדול בשלב זה של הגמרא: אף על פי שבית דין משלימים את הטענה וטוענים עבורו- הם עושים זאת גם בלי שהוא יטען עבור עצמו! לפי זה יוצא שמציאות החזקה היא כל כך מוחשית ואמיתית שבית דין כביכול נותנים לזה "הכשר" והסבר משפטי היאך הגיע לידו. כלומר, בניגוד לשיטת הרמב"ן ורש"י שהחזקה יכולה להיות בלי שום אמירה קניינית-משפטית (ואפילו כשאומר בפירוש שיושב כאן כי "לא אמר לי אדם דבר מעולם"), ואילו לשיטת הריטב"א והרשב"א צריך שהוא לא יסתור באופן חזיתי את הרובד המשפטי-קנייני, ועל ידי החזקה המציאותית-פיזית שלו בשדה אנחנו "מתיישרים" לפי זה ומצמידים לו הסבר קנייני-משפטי.

 

 

ה. מסקנת הגמרא- צריך טענה כאמצעי לחזקה ולא שהחזקה אמצעי לטענה

 

הגמרא ממשיכה שברור שצריך טענה, כי אומרים "דלמא כדקאמר" ואם הוא לא טוען, מדוע שנטען עבורו:

 

"אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר השתא איהו לא טעין אנן ליטעון ליה?!"

 

אם נדקדק בלשון הגמרא, הגמרא לא אומרת שבלי טענה אין זה כלום, אלא שבלי טענה מדוע שנטען עבורו- "אנן ליטעון ליה?".

כמו כן, האם הדחיה כל כך פשוטה?! מדוע להעלות הווא אמינא שכל כך פשוט שהיא אינה נכונה?

 

דברי הר"ן בחידושיו יכולים לתת לנו הסבר לשאלות אלה:

 

חידושי הר"ן בבא בתרא כח' עמוד א':

אלא ה"ק כיון דאמרת דנפק ליה מרשות מוכר, אע"ג דלא טעין לוקח מידי תהוי חזקה, שהרי מערער זה בקרקע זה כאדם מן השוק כיון שיצא מחזקתו לגמרי, ואין מחזיק זה צריך לטעון ולהשיב לו כלום,

ומהדרינן טעמא מאי טעמא דאמרינן דילמא כדקאמר. כלומר שהרי אי אפשר שיזכה בקרקע זו אלא אם כן לקחה, וכיון דאיהו לא טעין הכי הורעה חזקתו, שאילו לקחה בודאי שהיה טוען כן בפירוש, וכיון שאיתיליד ריעותא בהך חזקה לא מהניא, והיינו דכי ליכא ריעותא אע"ג דלא טעין מידי מהניא כגון יורש.

 

הר"ן מסביר שכאשר האדם המחזיק לא טוען טענה הרי ש"הורעה חזקתו" ו"נולד בזה ריעותא". כלומר, הטענה לא נצרכת כדי שתהיה בסיס לחזקה אלא רק כדי שלא תהיה חסרון בחזקה. כלומר אדם מחזיק, וחלק מהגדרת ההחזקה היא שהוא טוען – "אילו לקחה בודאי היה טוען כן בפירוש". הטענה הינה חלק מהגדרת החזקה עצמה. עד כדי כך הגדרה זו נכונה שבמצבים שבהם אין חסרון ואין ריעותא בויתור על טענה, כגון במקרה של יורש (שלא אמור לדעת איך אביו קנה וכו') הרי שהוא זוכה בחזקה בלי טענה!

מכאן צריך להבין שגם במסקנת הגמרא שצריך טענה לא חזרנו בנו ברמה העקרונית מההבנה הקודמת שמועילה חזקה בלי טענה. זה כן נכון שעצם הישיבה בקרקע פועלת משהו בקרקע. הגמרא חידשה במסקנתה שצריך טענה כדי שלא תהיה "ריעותא" לחזקתו. צריך את הטענה כדי שהאחיזה שלו בקרקע תהיה "אחיזה מלאה" בקרקע. בלי טענה  ההחזקה שלו בקרקע אינה חזקה מספיק. זה כמו אדם שמחזיק בחפץ מסויים ואומר שהחפץ לא שלו- הרי שבזה שהוא לא טוען בצורה ודאית לבעלות החפץ הרי שממילא איבד את הכוח באחיזת ידו. ברגע שהוא יטען טענה ודאית (טענת ברי) שהחפץ שלו אז נוכל לחזור להסתכל ולראות באחיזתו הפיזית "משמעות מלאה". כמובן, אין הכוונה שאחרי הטענה יהיה לו הוכחה שהחפץ שלו כי אולי הוא משקר אלא שפשוט כך מחזיקים בחפצים.

הטענה היא אמצעי כדי שהאחיזה תהיה אחיזה ולא שהחזקה היא אמצעי כדי שנאמין לטענה.

 

כך גם מסביר החזון יחזקאל את מהלך הגמרא ואת דין "טענינן ליורש":

 

חזון יחזקאל (הרב אברמסקי) בבא בתרא דף כח':

והדר פריך אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה...ומשני טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר, השתא איהו לא טעין אנן ליטעון ליה. כלומר הא שבעינן חזקה שיש עמה טענה, אינו משום שטענתו פועלת בתוקף חזקתו באופן חיובי. אך אם הוא השתא לפנינו ולא טעין שקנה את השדה ממנו או שנתן לו במתנה מגרע גרע את חזקתו ושולל את תקפה, כאשר המחזיק בעצמו אינו יודע באיזה כח משפטי החזיק בשדה ואכל הפירות. אבל הלוקח והבא משום ירושה אינו צריך טענה. שכיון שעיקר הדין שבעינן חזקה שיש עמה טענה, אינו משום שטענת קנין ממרא קמא שלקח ממי שהיה מוחזק בבעל השדה מועילה בעצם החזקה ופועלת בה באופן חיובי. והא שבעינן חזקה שיש עמה טענה היינו רק משום אם המחזיק הוא בפנינו ואינו יודע את יסוד המשפטי של השתמשותו בחצר מגרע גרע את חזקתו, ולפיכך בלוקח ובורש אם אינם יודעים לומר איך בא השדה ממרא קמא ליד המוכר או ליד המוריש אין זה מרע את חזקתם "שאין אדם בקי בקרקעות אביו האיך באו לידו" (רשב"ם שם) ודי לו בבירור זה שהוא בא משום ירושה או מקח, היינו כגון שהמוריש או המוכר דר בו יום אחד קודם שהחזיק היורש או הלוקח ג' שנים, שבלא זה לא הימנוהו רבנן לשויי נפשיה שהוא בא משום ירושה או מקח כי היכי דלא ליבעי טענת ברי (והם הם דברי הרשב"ם שם בד"ה אפילו חד יומא "כדי לאמת דבריך" כלומר לאמת דבריך שאתה בא משום ירושה או מקח). אבל היכא דאתברר שהוא בא מחמת ירושה או מקח ויורש אינו בקי במילי דמורישו ולוקח במילי דמוכר, די לו בטענתו שהוא בא מחמת ירושה או שלקח מפלוני. וטענתו זו מספיקה מחמת עצמה ולא משום כח טענת בית דין שטוענין ליורש ולוקח, שכיון שהיורש לא הוה ליה למידע איך עברה הקרקע ממרא קמא אל מורישו, אין כאן העדר ידיעה שמגרע גרע את חזקתו שהחזיק שלש שנים בשופי (ולכן השמיט הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פי"ד הי"ב לשון הגמרא במסכתין דך כ"ג "טוענין ליורש וטוענין ללוקח", משום שכונת הדברים האלה היא שטענתם מספיקה מחמת עצמה בכח החזקה, ואינו צריך טענה איך בא השדה מבעלים הראשונים למורישו או לזה שמכר לו).

 

החזון יחזקאל מסביר שעקרונית החזקה היא זו שמזכה בקרקע אלא שאדם שיושב ומחזיק בלי טענה הרי זה "מגרע את כוחו" כי איזה מן אדם לא יודע את הסיבה המשפטית שבגללו הוא יושב בשדה. אמנם, ברגע שאנחנו יודעים שיש סיבה משפטית (ולא שהוא מוכיח אותה כי אין לו שטר ושום הוכחה ואולי הוא משקר!) הרי שאין ריעותא לחזקה שלו. כלומר הטענה היא אמצעי ותנאי שלא יהיה חסרון בחזקה., וכך יש משמעות משפטית לעצם המוחזקות שלו בקרקע.

 

 

ו. ביטויים לחזקה שאין עמה טענה גם במסקנה

 

למרות שלדינא צריך חזקה עם טענה, נראה שיש מספר מקומות שמופיע משמעות לחזקה גם בלי טענה או גם בלי טענה טובה. נקודות אלה מחזקות את ההבנה שיש משמעות עצמית בעצם הישיבה בקרקע  ושהטענה היא רק חלק מהגדרת החזקה ולא שהיא הסיבה לזכיה בקרקע:

 

1. דר בה חד יומא ודין "טענינן":

 

המקרה: שמעון שיושב בשדה ואמר לראובן (המרא קמא) שהוא קנה את השדה מלוי שקנה ממך (מראובן), אומרת הגמרא שאם יש לו עדים שלוי המוכר לו ישב שם יום אחד, זוכה שמעון בשדה:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מא עמוד ב

ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שני, אתא מארי דביתא אשכחיה, א"ל: מאי בעית בהאי ביתא? א"ל: מפלניא זבינתה דזבנה מינך; אתא לקמיה דר' חייא, א"ל: אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא - אוקימנא לה בידך, ואי לא - לא.

 

 וכך מביא השולחן ערוך:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת קרקעות סימן קמו סעיף יד

הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בה אפילו יום אחד  או אפילו שעה אחת, ודוקא שיש עדים שדר בו המוכר בתורת דירה, אבל אם אינן מעידים על הדירה רק שראוהו נכנס בו למדדו, לא מהני (טור), או שאמר ליה: בפני לקחה ממך ואח"כ מכרה לי, מעמידין אותה בידו, שהרי יש לו טענה עם חזקתו, ואילו רצה טען: ממך לקחתיה, שהרי יש לו שני חזקה.

 

הש"ך מביא מחלוקת ראשונים אם צריך להביא עדים על היום אחד של המוכר לו או לא:

 

ש"ך חושן משפט סימן קמו ס"ק יא

(יא) שפלוני שמכר לו דר בו אפי' יום א' כו' - אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען הוא שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כן כתב הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכן משמע בספר המלחמות שם אבל בתוספות דף ל' ע"א ובמרדכי שם איתא דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהגה' אשרי בשם רשב"א וכן מוכח בתו' להדיא קמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכן מוכח באגודה שם ובהגה' מיימוני ס"פ י"ד מהלכות טוען ובסמ"ג עשין צ"ה ריש דף קפ"ד ע"ש וכן נראה לי והטעם שכתב הבעל המאור דאם איתא דדר ביה חד יומא היו עדים יודעים קשה עליו שהרי יוכל להיות שהעדים שכחו או מתו או הלכו למה"י או לא ראו כלל וכי האי גוונא השיב עליו בספר המלחמות שם וגם מ"ש בס' המלחמו' הטעם משום דכי האי גונא לא טענינן ליה מגו דאין אנו טוענין לו שלקחו הראשון אלא כשיש עדים לו בדירה וכן כתב בחדושיו גבי ההוא עובדא דר' חייא באריכות וכ"כ הנ"י שם וכה"ג כ' בב"ח ואין זה נראה לפי עניות דעתי עיקר דכיון שהוא טוען כן בברי אמאי לא יהא נאמן במגו אלא העיקר כהפוסקים שהבאתי דאף בכי האי גונא נאמן ועוד בטוען על כלי לקחתיו מפלוני לא יהא נאמן כשאינו ידוע שהי' אותו כלי ביד אותו פלוני והא ודאי דנאמן וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק צ"ז וסי' קל"ג וקל"ד א"ו אמרי' שהוא נאמן שהי' ביד אותו פלוני במגו שהי' אומר לקחתיו ממך או החזרתיו לך ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו מהמערער במגו שהי' יכול לטעון החזרתי והוא הדין הכא נאמן שאותו פלוני דר בו חד יומא במגו שהי' טוען לקחתיו ממך שהרי החזיק בה שני חזקה ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו כיון שהי' זה בכחו ג' שנים...

 

הש"ך פוסק שאם יש למחזיק ג' שנים בשדה הרי שהוא פטור מלהביא עדות על היום אחד של המוכרו לו, ומספיק שיטען את זה.

הנתיבות תמה על הש"ך ומצריך עדים. אולם כותב הנתיבות שגם הרמב"ן שמצריך עדים על היום אחד של המוכרו לו, אם יטען שהמוכרו לו ישב שם ג' שנים מספיק לו:

 

נתיבות המשפט ביאורים סימן קמו [כ]

דר בו המוכר יום אחד. עיין ש"ך ס"ק י"א ...ותמוה לי ... משא"כ בקרקע, שלפעמים מניח ביתו ריקן וליכא תפיסה מוכחת, וחזקת קרקעות הוא רק מדלא מיחה, שפיר כתב הרמב"ן [במלחמות ב"ב י"ז ע"א מדפי הרי"ף, ובחידושיו שם מ"א ע"ב] דבעינן עדים דוקא וע"י מיגו לא טענינן עבורו....ונראה דאפילו להרמב"ן, אם טוען בפני דר בו שלש שנים דהוי כטוען בפני לקחה, דכיון שטוען שעשה חזקה גמורה, הוי כידוע לו שמכורה היא בידו.

 

מכל הנ"ל יוצא, שאדם שיושב בשדה ג' שנים יש לו כבר כוח לטעון משהו שבעצם אין לו שום הוכחה. גם אם הוא מביא הוכחה או אפילו עדות על כך שמישהו מכר לו, מי אמר שאותו אחד אכן קנה את זה מהמרא קמא הראשון?!

איך מספיק לו טענתו? ומה עם הוא משקר?!

ואיך מועיל הדבר בטענה שאומר שהמוכרו לו ישב שם ג' שנים?! ומה עם הוא משקר?

 

הסבר:

עצם הישיבה בשדה נותנת לו כוח. כוח זה הוא מציאות ממונית קיימת. רק צריך להוסיף על זה טענה או עדות מינימלית (וגם לראשונים שמצריכים עדות- לא מדובר על הוכחה על המכירה הראשונה!).

כך מסביר הר"ן בחידושיו מדוע יורש אינו צריך טענה משלו כי אין "גריעותא" בעצם הישיבה שלו בקרקע:

חידושי הר"ן בבא בתרא כח' עמוד א':

ומהדרינן טעמא מאי טעמא דאמרינן דילמא כדקאמר. כלומר שהרי אי אפשר שיזכה בקרקע זו אלא אם כן לקחה, וכיון דאיהו לא טעין הכי הורעה חזקתו, שאילו לקחה בודאי שהיה טוען כן בפירוש, וכיון שאיתיליד ריעותא בהך חזקה לא מהניא, והיינו דכי ליכא ריעותא אע"ג דלא טעין מידי מהניא כגון יורש.

 

כך גם מסביר החזון יחזקאל את כל דין "טענינן":

 

חזון יחזקאל (הרב אברמסקי) בבא בתרא דף כח':

והדר פריך אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה...ומשני טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר, השתא איהו לא טעין אנן ליטעון ליה. כלומר הא שבעינן חזקה שיש עמה טענה, אינו משום שטענתו פועלת בתוקף חזקתו באופן חיובי. אך אם הוא השתא לפנינו ולא טעין שקנה את השדה ממנו או שנתן לו במתנה מגרע גרע את חזקתו ושולל את תקפה, כאשר המחזיק בעצמו אינו יודע באיזה כח משפטי החזיק בשדה ואכל הפירות. אבל הלוקח והבא משום ירושה אינו צריך טענה. שכיון שעיקר הדין שבעינן חזקה שיש עמה טענה, אינו משום שטענת קנין ממרא קמא שלקח ממי שהיה מוחזק בבעל השדה מועילה בעצם החזקה ופועלת בה באופן חיובי. והא שבעינן חזקה שיש עמה טענה היינו רק משום אם המחזיק הוא בפנינו ואינו יודע את יסוד המשפטי של השתמשותו בחצר מגרע גרע את חזקתו, ולפיכך בלוקח ובורש אם אינם יודעים לומר איך בא השדה ממרא קמא ליד המוכר או ליד המוריש אין זה מרע את חזקתם "שאין אדם בקי בקרקעות אביו האיך באו לידו" (רשב"ם שם) ודי לו בבירור זה שהוא בא משום ירושה או מקח, היינו כגון שהמוריש או המוכר דר בו יום אחד קודם שהחזיק היורש או הלוקח ג' שנים, שבלא זה לא הימנוהו רבנן לשויי נפשיה שהוא בא משום ירושה או מקח כי היכי דלא ליבעי טענת ברי (והם הם דברי הרשב"ם שם בד"ה אפילו חד יומא "כדי לאמת דבריך" כלומר לאמת דבריך שאתה בא משום ירושה או מקח). אבל היכא דאתברר שהוא בא מחמת ירושה או מקח ויורש אינו בקי במילי דמורישו ולוקח במילי דמוכר, די לו בטענתו שהוא בא מחמת ירושה או שלקח מפלוני. וטענתו זו מספיקה מחמת עצמה ולא משום כח טענת בית דין שטוענין ליורש ולוקח, שכיון שהיורש לא הוה ליה למידע איך עברה הקרקע ממרא קמא אל מורישו, אין כאן העדר ידיעה שמגרע גרע את חזקתו שהחזיק שלש שנים בשופי (ולכן השמיט הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פי"ד הי"ב לשון הגמרא במסכתין דך כ"ג "טוענין ליורש וטוענין ללוקח", משום שכונת הדברים האלה היא שטענתם מספיקה מחמת עצמה בכח החזקה, ואינו צריך טענה איך בא השדה מבעלים הראשונים למורישו או לז שמכר לו).

 

החזון יחזקאל מסביר שביורש אין חסרון בכך שאינו יודע איך השדה באה ליד אביו, ממילא אין לו צורך בטענה בשביל חזקתו, וממילא בית דין טוענים עבורו.

 

 

2. חזקה בלי טענה עושה אותו "בעל דין":

 

הגמרא מביאה מקרה שהמרא קמא מגיע והמחזיק טוען כנגדו שהוא קנה מפלוני שקנה ממנו. על זה אומרת הגמרא שיכול לסלקו המרא קמא ולומר לו "לאו בעל דברים דידי את":

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ל עמוד א

ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך. אמר ליה: את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא, ואת לא זבינתה מינאי? זיל לאו בעל דברים דידי את; אמר רבא: דינא קאמר ליה.

 

הרשב"ם כותב מצד אחד שיש הבדל אם המחזיק יושב שם שלוש שנים או לא, מצד שני משמע מהרשב"ם שאין זה משנה לדינא אם החזיק שם שלוש שנים או לא:

 

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף ל עמוד ב

ואת מינאי לא זבינתה - שאפילו אם היית טוען דמינאי זבינתה הלא אין לך לא שטר ולא חזקה.

זיל - מקרקע שלי לאו בעל דברים דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת שלש שנים.

אמר רבא דינא קאמר ליה - המערער ואפי' אם החזיק בה שלש שנים כמו שפירשתי וכן הלכה.

 

בחידושי ר' נחום מסביר את ההבדל- ג' שנים למרות שאין לו טענה הופכת אותו להיות "בעל דין", וגם אם לא יזכה בשדה הוא לפחות מחייב את המרא קמא לענות את הטיעון שלו, מה שאין כן כשאין לו שלוש שנים המרא קמא יכול לסלקו בלי כלום כי המחזיק אינו "בעל דין":

 

חידושי ר' נחום אות סב':

רשב"ם ד"ה זיל, מקרקע שלי לאו בעל דברים דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת ג' שנים, מדברי הרשב"ם נראה דכל הסוגיא איירי רק כשלא החזיק ג' שנים אבל כשהחזיק ג' שנים שפיר מהניא טענתו. ומקשים העולם דהרשב"ם סותר את עצמו בזה, דהא ברשב"ם לעיל כתב שגם בהחזיק ג"ש ל"מ טענתו דהו"ל חזקה שאין עמה טענה וכ"ה להדיא ברשב"ם להלן בד"ה אמר רבא...

ובאופן אחר יש לבאר את דברי הרשב"ם (וכ"כ בקה"י), דהנה בתוס' הביאו בשם הר"ח דהמרא קמא אין צריך להתדיין עם המחזיק דלאו בעל דברים דידיה הוא, ובפשוטו מקור דברי הר"ח היה מלשון הגמרא "זיל לאו בע"ד דידי את", דהר"ח פי' שזוהי גופא כונת הגמ' דהמחזיק ל"ל זכות תביעה על המר"ק דגם לדבריו אין הוא בע"ד דידיה. ולפי זה נראה לחדש דכל סברת הר"ח שייכא רק כשהמחזיק לא החזיק שני חזקה אבל כשהחזיק שני חזקה שפיר אית ליה זכות תביעה מהמר"ק ואין המר"ק יכול להשיבו "לאו בע"ד דידי את", דהגם שחזקת הלוקח היא חזקה שאין עמה טענה מ"מ לענין הא מיהא אהניא החזקה לאשווי כבע"ד בהך דין תורה והמר"ק אינו יכול לסלקו בלא טענה ודו"ק. ולפי זה יש לומר שזוהי ג"כ כונת הרשב"ם...דזה שהמחזיק אינו בע"ד הא רק משום שלא החזיק ג' שנים.

 

אם כן רואים בחידושי ר' נחום ברשב"ם שמועיל חזקה ללא טענה להיחשב כ"בעל דין".

 

 

3. כשטוען שקנה את השדה לפני השטר ולפני שנות החזקה שלו!:

 

הגמרא מביאה מקרה על אדם שיושב בקרקע ג' שנים. מולו מגיע מרא קמא עם שטר שמוכיח שהקרקע שלו מלפני שנות החזקה. המחזיק אז עונה לו בחזרה שהוא התכוון שהוא ישב בשדה גם לפני כן. הגמרא אומרת שבמקרה זה המחזיק נשאר בשדה:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ל עמוד ב

ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינא ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה: והא נקיטנא שטרא דזבני ליה מיניה הא ארבעי שני! א"ל: מי סברת שני חזקה תלת שני קא אמינא? שני חזקה טובא קא אמינא! אמר רבא: עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה.

 

הרשב"ם מביא שיטת ראשונים ("יש מפרשים") שהמחזיק זוכה בקרקע גם אם רק טוען שהיה שם לפני שבע שנים (לפני השטר של המרא קמא) ואינו צריך להביא עדים שהיה שם לפני שבע שנים:

 

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף ל עמוד ב

והני מילי - דמוקמינן לה בידיה דאייתי סהדי דאכלה ז' שנין שקדמו שני חזקה שלו למכירת השטר של מערער שהמוכר עצמו לא יכול למוכרה אחר שהחזיק בה ג' שנים בשופי אבל אי לית ליה סהדי אלא משית שני הדין עם בעל השטר דאין לך מחאה גדולה מזו שמיחה המוכר בזה המחזיק לסוף שתי שנים שמכר לאחר והיה לו לזה להזהר בשטרו לעולם עד שיוציא השטר מיד השני ויקרענו ויש מפרשים דאין צריך עדי חזקת ז' שנים אלא של ג' אחרונים ואנן מהימנינן ליה על השאר מדאמר רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה למדו כן דאי איכא סהדי על כל השבע שנים אמאי איצטריך למימר עביד איניש כו' ולאו מילתא הוא שהרי החזקה במקום השטר עומדת ולא יהא חזקת ג' שנים האחרונים שיש לו עדים עליהם אלא שטר של ג' שנים והרי שטר של ד' שנים הקודם לו פוסלו ומדברי רבא אין ללמוד דלא צריך עדים לז' שנים שהרי רבא להודיענו בא דאינו קרוי חוזר וטוען במאי דאמר לבסוף שני חזקה טובא קאמינא דעביד איניש כו' שאילו היה חוזר וטוען להכחיש דברים הראשונים אפי' כי מייתי סהדי בהני אחרונים אינו כלום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואחר טענות הראשונות נלך ובפי' ר"ח נמי מצריך עדים לכל הז' שנים.

 

לשיטת ה"יש מפרשים" לא מובן- איך יזכה בשדה על משהו שהוא כלל לא מוכיח!? לכאורה כל חזקה מצליחה כי אנחנו אומרים שכנראה הוא קנה (כי מדוע אף אחד לא אמר לו כלום וכו') אבל במקרה זה אין לו שום הוכחה שהיה שם לפני זה! ועוד, הוא עומד מול שטר של המרא קמא!? איך זה מספיק?

בדרך כלל הטענה שטוען עם החזקה שלו שהוא קנה את השדה מתאימה את השנים שבהם יש לו הוכחה על עצם ישבתו בקרקע, כאן אין שום התאמה בין הטענה שלו (קנה מלפני שבע שנים) לבין עצם הישיבה שלו בשדה(רק ג' שנים אחרונות)?!

 

בחידושי ר' נחום מסביר את שיטת היש מפרשים על פי הסבר יסוד חזקת ג' שנים:

 

חידושי ר' נחום אות עח':

ברשב"ם הביא יש מפרשים שאין צריך להביא עדים שהחזיק ז' שנים...וברשב"ם נחלק עליהם...וע"כ צ"ל, דהנה כבר נתבאר כ"פ שגדר חזקת ג' שנים הוא דעל ידי זה נעשה המחזיק למוחזק, ונראה דמה"ט יש להאמינו למפרע מתחילה החזקה, דהגם שהחזקה אינה מוכיחה על זה מכל מקום מאחר וכעת חשבינן להמחזיק כמוחזק בקרקע הרי הוא נאמן לטעון כל טענות שבעולם, ובכלל זה שקנה את הקרקע והפירות בתחילת הג' שנים ודו"ק.

ולפי זה נראה שזהו גופא טעמייהו שהיש מפרשים דהמחזיק נאמן לטעון שקנה את הקרקע לפני ז' שנים, דכיון דאית ליה עדים שהחזיק ג' שנים והקרקע בחזקתו הרי הוא יכול לטעון כל מה שירצה וגם בלא מיגו אית ליה נאמנות לטעון שקנה את הקרקע לפני ז' שנים. ובזה א"ש שפיר מש"כ הרשב"ם לחלוק עליהם דחזקה במקום שטר עומדת וכו', דנראה דהרשב"ם ג"כ מודה להי"ש בעיקר היסוד דלאחר שהוחזק המחזיק בקרקע אנו מאמינים אותו בכל מה שיטען וכמו שהוכחנו מהסוגיא בדמ"ב, אלא דהרשב"ם ס"ל שכ"ז הוא רק מתחילת החזקה ואילך אבל קודם החזקה אין אנו מאמינים אותו דחזקה במקום שטר ג' שנים עומדת ואין זה עדיף משטר של ג' שנים...

 

בחידושי ר' נחום מוסבר, שאחרי שאדם יושב בשדה ג' שנים הוא כבר מעצם זה מוחזק בשדה אלא שהוא צריך לטעון מ"כל הטענות שבעולם". זה כמו להגיד "לא משנה מה תגיד העיקר תגיד משהו". הוא כבר נמצא בעמדת כוח ונקודת אחיזה משמעותית בקרקע ורק צריך "לדובב" את החזקה, אבל בעצם המחזיק לא צריך שום הוכחה והוא יכול לטעון מה שהוא ירצה וזה מספיק. ר' נחום אפילו מסביר כך עקרונית בשיטת הרשב"ם- גם הרשב"ם מסביר שהמחזיק הוא מוחזק ויכול לטעון "כל דבר שירצה" אלא שזה צריך להתאים את השנים שבהם הוא יושב בקרקע ולא מועיל לפני כן.

שיטת ה"יש מפרשים", וגם הסבר ר' נחום בשיטת הרשב"ם מביא לנו עוד ביטוי למשמעות החזקה בלי טענה. רואים שעיקר המשמעות של החזקה היא כבר מעצם החזקה והטענה לא חייבת כלל להתאים את שנות החזקה (לשיטת ה"יש מפרשים") או שצריכה להתאים את שנות החזקה אבל יכול לטעון בהם "כל טענות שירצה" (לשיטת הרשב"ם).

 

 

4. פיקח שנשתטה ואינו יכול לטעון:

 

השולחן ערוך מביא שאין לחרש שוטה וקטן חזקה:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת קרקעות סימן קמט סעיף יח

חרש שוטה וקטן, אין אכילתם ראיה, מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידם, אלא תחזור לבעלים.

 

הקצות מסביר שאין להם חזקה כי אין להם טענה, וממילא זהו חזקה שאין עמה טענה:

 

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת קרקעות סימן קמט סעיף יח

"...ולכן נראה דעיקר טעמא דהרמב"ם כמ"ש בעצמו לפי שאין טענתן כשאר בני אדם, והיינו משום דחזקה שאין עמה טענה, וחש"ו אין טענתן טענה וכמו שאמרו (שבועות לח, ב) אין נשבעין על טענת חש"ו, וכיון דאין טענתן טענה הו"ל כמו חזקה שאין עמה טענה, ודוקא ביורש ולוקח הוא דהב"ד טוענין טענתיה דמוכר, ועיין מ"ש בסימן ע"ה סקט"ז."

 

הנתיבות חולק על הקצות- שהרי לפי זה זה פקח שישב ג' שנים ונשתטה, ועכשיו לא יכול לטעון בבית דין, לא יהיה לו חזקה:

 

נתיבות המשפט ביאורים סימן קמט סעיף יח ו:

אין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה. לכאורה קשה, דא"כ כשנתחרש או נשתטה המחזיק אחר שהחזיק שאין לו טענה בשעה שבא לב"ד, לא ליהוי חזקה. לכן נראה דהכי פירושו, כיון דחזקה מכח שטר קאתיא, ועיקר חזקה הוא לענין שיכול לטעון שאבד שטרי, וחרש שוטה וקטן דלאו בני שטרא נינהו ואין להם טענה דאבד שטרי, לכך לא מהני בהו חזקה, דהא עיקר מחאה הוי רק כדי לאזדהורי בשטרא ... משא"כ בנשתטה, וכן בהחזיק האב שנה והבן קטן שנתיים דהוי חזקה ...

 

לנתיבות ברור שגם פקח שנשתטה שאינו יכול לטעון בבית דין כלום, יש לו חזקה. אם כן, זהו ביטוי נוסף לכך שעקרונית החזקה לא חייבת טענה. למרות ששוטה זה לא טוען כלום אין זה "חזקה בלי טענה" (בניגוד לשיטת הקצות). כל הטענה זה רק לאדם שאמור לטעון - חייב לטעון כי אם לא יטען אז יש חסרון גדול בחזקה שלו. לעומת זאת, באדם שישב בשדה כמו שצריך שלוש שנים ועכשיו בגלל סיבה טכנית אינו יכול לטעון בבית דין הרי שיש לו חזקה.

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
מדהים
בוגר הישיבה (5/24/2016)
כמה שנים אדם צריך לשבת בקרקע כדי שתודה שזו כראייה שהקרקע שלו גם בלי כל מסמך? גם לבנות את כל הבעלות על חתיכת נייר שיכולה להיגנב להישרף ולאבד (ואפילו במכוון ע"י מי שמעוניין לנשל את היושב בה) היא לא הדבר היחיד. עובדה שבמטלטלין אנו מבינים שמי שמחזיק את הרכוש זו הראייה הכי חזקה, אז גם בקרקע יש סף מסוים... אולי 3 שנים זה מהר מידי, לא יודע, אבל לא הייתי תולה הכל בניירת.