מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה - כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"

תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם

קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן

מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד

האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.

(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)

 

צליל קיפוח או נשיאת חזון

 

בעקבות עליית הנושא העדתי בסדרת התוכניות "פנים אמיתיות השד העדתי", אנו פוגשים שוב את הטרנד הידוע של שיח העדתי, המתמקד אך ורק בהצבעה על דחיקת האשכנזיות (או המערביות) את המזרחיות. האוריינטליזם היהודי (כפי שמכונה הקיפוח העדתי על ידי פרופ' שנהב), מאופיין ביכולת לזהות אך ורק את הנמכת או השפלת התרבות המזרחית, אולם אינו יודע להגדיר מהי "מזרחיות" (או כפי ששואל פרופ' סמוחה – "מהי נקודת מבט מזרחית", שאלה שאף הוא אינו יודע לתת עליה תשובה). כאן נמצא מקור הבעיה.

יכולת ההזדהות עם הקורבן, מתוך העוול שנעשה לו, היא מוגבלת ביותר. אף ששדר המצוקה והציפייה כי עושה העוול יתקן את מעשיו הינם גדולים, לא מן המקומות הללו מגיעה פריצת הדרך. ההתרחקות מן העוול באשר הוא, אינה יכולה להסתפק בהזכרת והעצמת העוול, אלא בהצבעה והעצמת הערך המוסף של אותה דרך או אותה אמת שנדחקה. כך הדבר גם ביחס לתרבות והנרטיב המזרחיים. הצבעה על הערך המוסף שבתרבות זו וזיהוי מעלותיה ביחס לתרבות המערבית או אם תרצו ה"אשכנזית", היא המפתח למחיקת הקיפוח העדתי מן העולם!

 

בין מזבח אדמה לכנפי כרובים

 

כדי לגעת בנקודת הייחוד של התרבות המזרחית, פניתי אל המקום שבו ניתן להיפגש בהבדל שבין התרבויות, ללא המשא הסטיגמתי שנוסף עליהם עם השנים. לשם כך בחנתי את השוני שבין מנהגי אשכנז והספרדים בהתנהלותם ההלכתית הדתית.

אחד המוטיבים הבולטים הוא ההבדל המהותי של מיקום החזן בבית הכנסת. בעוד האשכנזים מציבים את החזן בצמוד לארון הקודש המדמה של ארון הברית בבית המקדש, הרי בני עדות המזרח מציבים את החזן בבימה, המדמה את מזבח הנחושת (מזבח הקורבנות) בבית המקדש.

ההבדל בין שני המקומות מהותי ומגדיר באופן ברור את השוני שבין התרבויות. המאפיין את ארון הברית הוא הכרובים הניצבים מעליו פרושי כנפיים. משמעות הצבת דמויות אלו על הארון היא, כי מקור החיים אליו מחובר הארון הינה המלאכיות – מקור המחשבה והרוח. לעומת הארון, המאפיין של מזבח הנחושת הוא היותו "מזבח אדמה". ממולא באדמה ומחובר לאדמה.

(את היחס הזה שבין התרבות האשכנזית לזו המזרחית, אנו מוצאים אף במנהגים נוספים כגון – החופה. החופה האשכנזית נעשית בחוץ על מנת להתחבר אל כוכבי השמים ובבית מינימליסטי בכלונסאות עץ בלבד. לעומת זאת מנהג בני עדות המזרח לעשות את החופה דווקא בתוך הבית ומעשה החיתון אינו נגמר אלא בהגעת הזוג אל ביתם ממש. בהנחת התפילין, ברכת התפילין לספרדים היא על תפילין של יד בלבד המונחים כנגד הלב. אין ברכה בפני עצמה על תפילין של ראש. לא כך אצל האשכנזים. אף הלימוד המזרחי והאשכנזי שונה. האשכנזי הוא בפלפול המחשבה והספרדי מתנקז באופן דווקאי אל המעשה ועוד דוגמאות נוספות שאין המקום כאן להאריך)

כאן טמון ההבדל שבין התרבות המזרחית לזו ה"אשכנזית ובמעגל העולמי בין התרבות המזרחית לזו המערבית.

העולם המערבי רואה את נקודת המוצא של תרבותו ברוח, במחשבה וברצון האדם. משם הוא פונה לממש אותם במעשה הידיים שלו. החומר והפיזיות הינם כלי שרת למימוש רצונותיו. כל החיים נעדרי כוח המחשבה נמוכים בדרגתם מן האדם החושב ועל כן הם בדרגת "מנוצלים" ומקבלי מרות.. כך מתייחס האדם החושב אל עולם החומרים. אחד הביטויים החזקים למימוש תרבות זו הוא המדע, שמכוח המחשבה יודע לפרק את החומרים ליסודות ולבנות אותם מחדש על פי רצונותיו של האדם.

 

התרבות המזרחית לעומת זאת, רואה את עיקר מקור תרבותה ויכולת התפתחותו של האדם ממוצא האדמה. גופו וממילא גם החומרים שסביבו, אינם רק בבחינת גולם דומם – כלים לשימושו של רוח האדם. הפיזיות הינה בעלת אישיות, רצון בחירה ודינאמיקה עצמיים. בשפתה החושית היא מתקשרת דרך מרקם החומר וצורתו, ומראה העיניים והמגע בה, עמוקים ובעלי משמעות תוכנית.

 

ביחס שבין כנפי הכרובים לבין האדמה, מהווים הכרובים ביהדות אמצעי לגירוי יכולת האדם להביע דרך הפיזיות שלו את תרבותו. ממש הפוך מדרך התנהלות התרבות המערבית. האתניות הפיזית (שבסיסה - קביעת היהדות על פי מי שנולד מן האישה וקביעת הבכורה על פי היוצא ראשון מן הרחם), שבתרבות המערבית נחשבת פרימיטיבית וחשוכה, מהווה ביהדות ובתרבות המזרחית נקודת מוצא לפריצת דרך תרבותית וליצירת הדדיות (ולא הדרה) בין העמים.

 

בין יהדות לנצרות, בין מגע המקדש ומדע האקדמיה

 

טענת פרופ' שנהב בספרו "היהודים הערבים" כי השליחים הציוניים עצבו את הזהות הלאומית החדשה של המזרחיים על בסיס היהדות הדתית בניגוד לכרטיס הכניסה של יוצאי אירופה לציונות דרך ההשכלה והחילון, אכן יש בה גרעין אמת! התרבות המזרחית ככזו השואבת את כוחה מן האדמה ומן הפיזיות האתנית, היא גם לב ליבה של היהדות. התרבות המערבית השואבת את כוחה מן המחשבה והרוח והבזה לחומר ולפיזיות, היא לב ליבה של הנצרות!

 

העולם האקדמי בחלוקה הזו הינו תוצר נקי של התרבות המערבית. הוא אינו מכיר כלל בפוטנציאל התרבותי של הפיזיות והחומר. הוא בז לאתניות הפיזית, לחומר ולגוף ורואה בהם אך ורק אמצעים לניצול. את שיא תרבותו והתרסתו כנגד הטבע הכובל, רואה העולם המערבי בהשלטת רצונו אפילו לקיום זוגיות שאינה כסדר הטבע (זכר עם זכר). כשפגש העולם המערבי\האקדמי בתרבות המזרחית, כבר פקעה מתרבות המזרח יכולת המגע העמוק שהיה לה בחומר. יכולת זו הייתה בשיאה כשלאומיות עם ישראל הייתה אף היא בשיא תוקפה ובית המקדש שעיקר עיסוקו הוא בחומרים, היה על מכונו. ממילא לא נותר לתרבות המערב, אלא להתבונן על כל התרבות המזרח מזווית עיניה היא -  כפרימיטיבית. זהו עומקו של האוריינטליזם העולמי והוא המקרין לזה הישראלי בשסע העדתי.

 

האם יכולים אישים כמו פרופ' שנהב, סמוחה ואמנון לוי עצמו שהפיק את הסדרה על הקיפוח המזרחי, להחזיר את תרבות המזרח לעושרה, לצערי, לא נראה שכן. חדירת האוריינטליזם עמוקה הרבה יותר ממה שהם עצמם יוכלו להודות. הן פרופ' שנהב והן פרופ' סמוחה הינם תוצרים של כור ההיתוך האקדמי. פרסום רב ופרסים רבים הוענקו להם, אולם במחיר כבד ביותר. סירוס מוצא תרבותם המזרחי (אני לא אומר זאת להתריס אלא בצער והם עצמם אף מודים בכך). הנגיעה במגמות הקיפוח של המזרחים אינה התבוננות מהצד המזרחי של התרבות הישראלית. אם כך היה, לא מגמות הקיפוח היו אלו שהיו עולים בפרקי המשדר של אמנון לוי, אלא הפן החיובי העוצמתי של התרבות המזרחית וחזונה העתידי לתרבות הישראלית. למרבה האירוניה, הבעת מגמת הקיפוח של המזרחיות, הינה תוצר ישיר של מזרחיות השבויה בידי האוריינטליזם המערבי, שמתוך אי יכולתה לזהות ולהציג את התכנים תרבותיים מובילים מן המזרח, לא נותר לה אלא להציג את קיפוחה ובכך לקיים לעד את נחיתותה.

חזון התרבות המזרחית וכנראה ממילא גם חזון השלום עם הסביבה המזרחית הערבית בתוכה אנו חיים, תלויים שניהם בחזרת היכולת לזהות וליצור מן האתניות הפיזית את חזון תרבותה העתידית של מדינת ישראל. במילים אחרות לזהות כי לאדמה, לגוף, לחומר ולכל הקווים התכונתיים היוצאים מהם כנפי תעופה תרבותיים משל עצמם.

 



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
מעניין ועמוק!
י.מ.ק. (8/21/2013)
מעניין מאוד. האם יש מקור מפורש ביהדות המדמה את הבימה למזבח ואת התיבה לארון? האם יש התייחסות במקורות אפילו קבליים להבדל המנהגים בענין זה?
2.
תגובה
שמעון אור (8/22/2013)
דימוי התיבה למזבח, מובא במנהגי ההקפות של סוכות את הבימה. התיבה צמוד לארון הקודש שהוא המדמה את קודש הקודשים הן מימיקומו והן מהיות ספרי התורה בתוכו כמו שהיו בתוך הארון. היחס שבין המנהגים נראה לי פשוט, מתוך ההשוואה למנהגים נוספים כפי שהזכרתי.
3.
הערה
הערה (8/23/2013)
בבתי כנסת ספרדים יושבים בעיגול מסביב לבימה ופונים זה לאזה ובבית כנסת אשכנזי יושבים בשורות לכיוון ישר קדימה.
4.
לוחות שנה נוצרי ומוסלמי
שקד (8/23/2013)
הנוצריפ סופרים לשמש, האסלאם לירח והיהדות מחברת את שניהם. זה כמו שילוב הנצרות והאסלם ביחד.
5.
במקדש שלמה
בעז (9/16/2013)
לאחר בניית המקדש שלמה עומד פעם ליד ארון הברית ופעם ליד המזבח. מעניין להשוות. ליד ארון הברית: אז, אמר שלמה: ה´ אמר, לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול, לך*מכון לשבתך, עולמים.... ליד המזבח- ויעמוד שלמה, לפני מזבח ה´, נגד, כל-קהל ישראל; ויפרוש כפיו, השמיים. כג ויאמר, ה´ אלוהי ישראל אין-כמוך אלוהים, בשמיים ממעל, ועל-הארץ מתחת