מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה - כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"

תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם

קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן

מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד

האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.

(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)

 

אחד מכלי ה"אימון" (קואוצ'ינג) המרכזיים הן באימון האישי והן באימון העסקי, נקרא "קלירינג" ("ניקיון"). כלי אימוני זה מתייחס למצבים של חוסר תקשורת או קונפליקטים הקיימים בתוך ארגון עסקי או תא משפחתי. בכלי זה יוצרים הצדדים תקשורת ביניהם, דרך הגדרתם במשותף "מה לא עובד" בקשר ביניהם.

אולם ישנה התניה כפולה לזכאות הזו של הצדדים לומר "מה לא עובד". היא כוללת א) חובה לצדדים להוסיף לדבריהם הצעת פתרונות לבעיה ב) ההצעה לפתרון אמורה לחייב בעשייה דווקא את מציג הבעיה ולא את מי שכלפיו מופנית הבעיה. אין הוא יכול להשית את הצעת הפתרון שלו על האחר. אלא אך ורק על עצמו.

ההיגיון בדרך ההתנהלות הזו היא גאונית בפשטותה. כשקשר בין אנשים או בין תרבויות או אוכלוסיות אינו עובד, הסיבה לכך נעוצה בשני הצדדים. על כן גם השינוי חייב להגיע משני הצדדים. החלת חובת השינוי על הצד האחר, לעולם לא תקדם את צמצום הפער התקשורתי, התרבותי או החברתי שביניהם.

 

אם נשליך את כללי ה"אימון" הללו אל סוגיית מה שמכונה ה"שוויון בנטל" מתברר, שכול ההתנהלות בפרשה זו פסולה מעיקרה. ברור לכול שסוגית ה"שוויון בנטל" אינה סוגיה צבאית או אזרחית גרידא, אלא נוגעת בתהום הפעורה בין התרבות הישראלית העכשווית לבין התרבות החרדית. אולם כל דורשי הנשיאה בנטל, אינם מציעים מאום מעצמם בכדי לגשר על הפער התרבותי הזה שבין שני העולמות. הצעותיהם מחייבות רק את הצד האחר. במקום לאתגר את עצמנו ביכולת להציב חזון למדינת ישראל, שיוכל להכיל את התרבות החרדית אל תוכו ללא סממניה השליליים, אנו עסוקים בניסיון לאלץ את המיעוט הזה שבקרבנו להתבטל אל תרבות הרוב.

 

אין ספק, כי המדובר באתגר לא פשוט. בכדי ליצור ראש גשר אל עבר התרבות החרדית, אנו נצרכים להכניס את עצמנו לעובי הקורה של הדת. מכך אנו נרתעים בכל מאודנו. אנו נרתעים, מחשש מוצדק שאם ניצור צעד מגשר תרבות אל תוך הדת הזו, אנו עלולים להידבק באותם הסממנים הפסולים של החברה שאימצה אותה לעצמה. כאן טמון הפחד, אולם את הגשר הזה יש לעבור. אם נחשוב על סמך העיוותים הנראים לעינינו, כי דבקותם של מאות אלפים בדת היא חשוכה ביסודה, לא נפגע אלא בעצמנו. אנו נצרכים להכיר כי הדבקות בלימוד רב שנים ומעוט ההשתכרות המתלווה לו, הדקדוק בעשייה המצוותית, וההתעקשות לחבר אל עולם התורה גם את אלו שכבר מזמן אינם לומדים, אינם תוצר של ערמומיות. כל אלו נובעים מהיות תכני התורה נאמנים אל מקורות החיים שלנו כעם. על כן נדבקת בהם החברה החרדית בכל דרך. תכנים אלו, יש בכוח עומקם להביא להפריה תרבותית עצומה של הישראליות, אלא שנושאי הדת, מאות שנים שמרו על העשייה המצוותית ואפילו הלימוד התורני באופן המנותק מתוכני העומק הללו. אם נשכיל להכניס את עצמנו אל עולם התכנים הללו, להעמיק בהם ולהתחייב אליהם ברמה שאינה נופלת מזו הקיימת בישיבות ולא רק נחפש בה הגיגים המשרתים את הצרכים האישיים המיידיים שלנו, הרי אז לא רק שיפתח הפתח לגישור האמיתי בין התרבויות, אלא נביא לפריצת דרך תרבותית שיהיה בה בכדי ליצור אור חוזר חיובי בונה, גם כלפי החברה החרדית.

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות