כוח הפעולה המערבי וכוח הקיום שבתרבות המזרח

 

שני כוחות מובילים כיום את ההתנהלות התרבותית והמדינית בעולם. האחד, מערבי הרואה ביכולת המחשבה והבחירה החופשית של האדם, פעולתו ותנועתו את תמצית מהותו. מתוך כך, במקום בו מנוטרל האדם מבחירתו, או מאוים ביכולת תנועתו או פעולתו החופשיים, מוטל בספק קיומו.

הכוח השני הוא הכוח הקיומי. מקורו בישראליות הקדומה, אך הוא נישא כיום באדיקות ובקיצוניות מרובה על ידי עמי האסלאם. מנקודת המוצא הקיומית, לא חופש המחשבה, התנועה והפעולה הם המגדירים את יישותו של האדם, אלא עצם קיומו הפיזי, ממשותו וחיבורו התמידי אל מקום היווצרו - האדמה. משם נגזרת תרבותו ופעולתו.

 

העוצמה הנגזרת מן התכונה הקיומית, עצומה.

 

הקיום הבלתי כלה, מזיקת הלאום לאדמה

 

הזיקה הקבועה של הקיום הפיזי אל מוצאו שמן האדמה, מגדירה אותו בלתי כלה. המוות הינו שינוי מצב צבירה בלבד של החיים המאבדים את צורתם לטובת צורת קיום חדשה עתידית. על תכונה זו מסתמכים השהידים האסלאמיים בקיצוניות מרובה, בפעולתם. בתרבות המערב ייחשבו מעשיהם, מעשה התאבדות לכל דבר.

 

תכונה נוספת של הקיום הפיזי היא - יכולת ה"ספיגה" שלו, להכיל אל תוכו כל תנועה הבאה עימו במגע. בעולם המדע נפגוש תכונה זו בכוח המשיכה של החומר. בשיאו תגיע יכולתו ב"בליעת" ה"חור השחור" את תנועת האור, בלא שיוכל להימלט בכוח מהירותו ממשיכתו.

תכונה זו של הקיום הגופני מביאה לכך כי לעולם יהיה קיומו חזק יותר, להכיל כל פעולה (גם אלימה!)  המתקיימת בו, אל תוכו, להעצמת עצמו. את היכולת הזו מביא החמאס אל הקצה, בהתגרותו בישראל לתקוף בשטחם. כל עוד לא נכנעו, כל תקיפה שכזו מעצימה את קיומם, ואין זה משנה כמה איבדו מיכולת פעולתם ותנועתם.

 

המכנה המשותף של שתי התכונות הללו הינו – הוודאות העצומה שהן משדרות מן הקיום הפיזי!

 

מזיכרון של שואה, אל הוודאות והחזון

 

מהבדלה זו שבין אופי התרבות המערבית לזו הישראלית הקדומה וקרובתה האסלאמית עולה, כי הטיפול הבלתי נלאה של ישראל בנושא הגרעיני האיראני, וה"טיבול" התמידי של השתדלנות המדינית שלנו במאורעות השואה שחווינו כעם, הינן דרכי התנהלות מערביות טיפוסיות, הניזונות מחוויית האיום הקיומי. אולם, הן נוגדות לחלוטין את הוודאות הקיומית המאפיינת את התרבות הישראלית המקורית וזו המוסלמית.

 

דרכי התנהלות אלו, שהינן לגיטימיות בתרבות המערב, אינן משרתות את ישראל, בתוך המרחב המזרח תיכוני. בתרבות בה הוודאות הקיומית הינה בסיס לכל תודעה תרבותית ומדינית, פריטה על סכנת הכחדה משדרת חולשה ותלישות קיום ונותנת לגיטימציה לאי הכרה בקיומנו כעם. פעולות אלו אם כן, לא רק שאינן עוזרות לנו, אלא אף פועלות פעולה הפוכה לחלוטין ממטרתנו.

 

לאחר עשרות שנים של עצמאות ובעיקר, החזרה לחיבור המתמיד שלנו עם האדמה, הגיע הזמן להפסיק ולהתבוסס בסוגיית הקיום של עצמנו. להוריד את מינון הזכרת השואה בהתנהלות המדינית ולשדר לעולם כי איומי הגרעין האיראני ודומיו, הגם שמצריכים אותנו לתגובות מתאימות בשדה המערכה הצבאי, אינם נוגעים כהוא זה בעצם שאלת הקיום שלנו. רק כך נקבל באמת את ההכרה של עמי האסלאם בקיומנו. רק כך נוכל גם להפנות את עיקר המרץ וגם את המשאבים הכלכליים למקומות הנכונים ולהתעסק יותר בשאלת חזונה של מדינת ישראל העתידית והדרכים למימושו.

 

שמעון אור



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות