חודש טבת בהיותו גם הוא זמן חג החנוכה, יש גם בו את אפיוני ההשגחה שראינו בחנוכה מן הבחינה הטבעית של ירידת הגשמים, שבתקופת טבת הם מופיעים בכל עוצמתם. אולם הפגישה שלנו בחודש זה היא בעיקר דווקא עם צד ההעדר של הבחינה הזאת.

 

שני המאורעות הבולטים בחודש זה שמלמדים על כך הם:
א. תחילת המצור על ירושלים.
ב. כתיבת התורה בלשון היונית.

 

המצור על ירושלים:
מטרת מצור היא ניתוק הנצורים מן העולם שמבחוץ, בלא יכולת להביא לעיר אספקת מזון ומים, ומתוך כך החלשת העיר וירידת כוח עמידתה . נראה, שתוצאה זו שמביא המצור, היא בדיוק מצב של מניעת הורדת שפע על הנצורים, כשהחודש שבו קורה הדבר הוא החודש שאפיונו הוא, הופעת השפע מן הצד הנותן.

 

על פי הקבלה זו, גם פה יש להבין שאותו מצור על ירושלים שהתחיל בעשרה בטבת, לא היה רק מצור פיזי גשמי אלא הוא גם ביטוי להפסקת הורדת השפע האלוהי מן השמים לישראל, כשלחץ המצור הפיזי הוא התהליך הישומי שמגיע בעקבותיו, תוך החלשת הנצורים בשני המישורים.

 

תרגום התורה ליונית:
התורה אינה באה כסיפורת על ההיסטוריה שעברה על עם ישראל במשך השנים, אלא היא מהווה כלי קודש שגם בו מופיעה האלוהות במציאות. (מתוך כך קיימים תנאים מיוחדים ליכולת הכלי הזה להופיע אלוהות מצד דיני הקלף, הדיו, צורת הכתיבה והכוונה וכו').

 

על-כן הלומד בתורה נפגש למעשה עם האלוהות ומכוחה הוא יכול להופיע חידושים, שמהווים הופעה כוחית רוחנית חדשה שהאלוהות משפיעה דרכה למציאות. אם כן ברור שתרגום התורה ליוונית הופך למעשה את הכלי השמימי הזה, שהאין סוף מופיע דרכו, לכלי שרק המשמעויות החיצוניות הן המבוטאות בו. כך היכולת להמשכת הופעת השפע הרוחני דרכו נחסמת לגמרי,  יכולת שחודש טבת הוא המבטא המרכזי שלה (אם כי מצד ההעדר שלו). על-כן מתאים הוא שתרגום התורה יהיה דווקא בחודש זה, מה שמלמד אותנו שמשמעות אותו תרגום, היא הרבה יותר חמורה ממה שנראה בראיה חיצונית.

 

כיוון שהנהגת החנוכה מתייחסת להופעה האלוהית של האור הסובב שמגיע מן הצד הנותן ועוד לא הגיע להיות במציאות המקבלת, על-כן ברור שחודש כסלו כולו מתאפיין בהתייחסות לאלוהות המופיעה מן הצד הנותן, באופן שאין לו עוד נגיעה במימד המקבל[1]. הופעת זמן החנוכה בסוף החודש, מושכת את ההנהגה האלוהית שמן הצד הנותן לקצה גבול הופעתה- לכיוון הצד המקבל[2][3], וזאת מתוך אילוץ המציאות שבה אנו חיים, שהיא (המציאות) גם המצע להופעת האלוהות של חנוכה.

 

כלומר - היכולת שלנו להופיע את האלוהות שמן הצד הנותן במגמתה ה"מקיפה", מסוגלת להיות רק בסוף החודש, שאז נמשכת הנהגה זו במגמה של הופעה הקרובה ביותר כלפי המציאות המקבלת.

 

חודש טבת הוא התקופה שבין הזמן שמן הצד הנותן המוחלט - כסלו, לבין הזמן שמתייחס כבר למציאות המקבלת - שבט[4]. מן הכיוון שבארנו ביחס לסוף חודש כסלו, ומהיות חודש שבט מתייחס כבר למציאות המקבלת (עליית השרף באילנות) אנו למדים שחודש טבת מבטא מצב בו ישנה כבר ממשות בהופעת הכוח שמן הצד הנותן. ממשות זו ממילא טומנת בחובה את הכשלוניות השייכת במהותה למציאות הממשית. על-כן הבחינה הכשלונית של הנהגת החנוכה מופיעה דווקא בחודש טבת. בד בבד, התגברות הממשות שבהופעת האלוהות שמן הצד הנותן מאפשר הופעתה כפי הכלים המתאימים לעולם המציאותי - דרך מעשה הצום שהוא הביטוי החזק ביותר לקידום  המגמות האלוהיות על ידי האדם:

 

משנה- בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות, וביום הכפורים. אלו הן מעמדות: לפי שנאמר +במדבר כ"ח+ צו את בני ישראל את קרבני לחמי, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים - עולים לירושלים וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית. (ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום שני ועד יום חמישי..." (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כו עמוד א).

 

אנו רואים שה"מעמד" הוא זמן שבו נציגי הציבור מתענים, ובזה הם מהווים את המקריב קורבן - הם מהווים מכוחם, ע"י הצום, את החיבור והקשר להקב"ה.

 

בהמשך הגמרא אנו רואים שהמעמדות האלו הם קיומיים והכרחיים לקיימות העולם - שבלי הקשר של האדם מצד עצמו אין לעולם שום קיום:

 

 אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר +בראשית ט"ו+ ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה? אמר ליה: +בראשית ט"ו+ קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? - אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני - מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.

 

תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני - על יורדי הים, בשלישי - על הולכי מדברות. ברביעי - על אסכרא שלא תיפול על התינוקות, בחמישי - על עוברות ומיניקות. עוברות - שלא יפילו, מיניקות - שיניקו את בניהם. (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כז עמוד ב).

 

כפי שבארנו את משמעות הצום והתייחסותו לאדם, הפיכת ההופעה המבוטאת במעשה הדלקת נרות החנוכה, להופעה דרך מעשה צום על תחילת המצור על ירושלים, היא ביטוי נאמן להופעת ממשות מסוימת, ביחס להנהגת האור המקיף (חנוכה),התגברות שחודש טבת הוא המאפיין אותה.

 

התייחסות הצום דווקא לתחילת המצור - הוא ביטוי לרמת התייחסות השייכת עוד לצד הנותן, אף בתוך מערכת ה"צום"[5] השייכת למציאות האנושית: עצם ההתייחסות לתחילת המצור כסיבת הצום, היא התייחסות השייכת רק למישור התורתי, למגמות שעוד מן הצד הנותן. שהרי ברמת המציאות הרגילה, אין כל הגיון בקביעת צום "על" תחילת המצור, מתוך שהוא אינו מבטא שום ממשות מכרעת (כפי שמבטא זמן חורבן העיר). התייחסות לתחילת המצור, מעלה אותנו באופן מוכרח למשמעויות עקרוניות שעוד לא הגיעו לידי מימוש. כך יוצא שאף ברמת התפיסה הקרובה לכלי האנושי, המביעה את המגמות האלוהיות דרך מעשה הצום, נשמר הלוז הערכי של זמן טבת, המתייחס למגמות הכוח שמן הצד הנותן שעוד לא הגיעו לידי מימוש ברמת הצד המקבל. כלומר- הממשות שבתהליך החורבן בעשרה בטבת היא שולית לגמרי.

 

ההתייחסות לתחילת המצור כזמן מהותי אינה יכולה להיות מצד הממשות שבשלב זה, אלא מצד המשמעות של הופעת ה' עלינו מלמעלה כשלב מקדים שלאחריו יופיע אף החורבן הממשי.

 

בכך תואם זמן טבת את אפיון החנוכה המתייחס דווקא לכוחות המופיעים מן הצד הנותן שעוד לא הגיעו להיות ממשיים כמציאות ממשית עם זאת, מופיע הוא כבר בקרבה יותר פיזית לאדם.

 

ויהי רצון שנזכה לנאמר בזכריה: 
"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי
וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים
והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' יח').

 

 

חג שמח

המדי

 


 


 

[1]  "כבתה  אין זקוק לה".

[2]  יש הבדל בין הופעה בתחילת החודש, אמצע ובסוף חודש- אך לא במאמר זה המקום להרחיב.

[3]  בית, הבסיס הנשי, פרסומי ניסא וכו'

[4] יוצא שרף באילנות.

[5] "מעמדות".



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות