אם מסתכלים היינו בעיניים נקודתיות על מהלך פרשת בחוקותי, מתפתים היינו לומר, שפרשה זו מביאה את מגמת השכר והעונש, לאחר פרוט פרשות הדינים השונות. לשון הכתובים מנווט לכאורה ללכת בדרך זו:                  "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם..." (ויקרא כו ג) ולהפך:"ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה וכו' " (ויקרא כו, יד). השכר והעונש הינם על פי דרך זו תוצאה של החוקים והתורות וכו', שבעם ישראל. אולם התבוננות רחבה יותר, דוחה אפשרות זו מכמה סיבות: לאחר פרוט השכר או העונש המובטחים להולכים או המסרבים ללכת בדרך ה', מסכם הכתוב: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא כו, מו) ולכאורה אין אנו עוסקים כבר בשלב זה בחוקים והמשפטים וכו', אלא בתוצאת השכר והעונש שהם מביאים. הניסיון ליחס משפט סיכום זה לכל ספר ויקרא, אינו פוטר את הבעיה שלפחות פרשת בחוקותי כבר מתייחסת מעבר לחוקים והמשפטים - לתוצאתיות  - השכר והעונש. גם הניסיון לייחס את החוקים והמשפטים וכו' המוזכרים בפרשה, לכל דיני התורה המובאים בספר ויקרא אינו מוצלח, שהרי ספר ויקרא אינו מכיל את כל החוקים והתורות וכו', בכדי שנוכל לומר "אלה  החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני...".בנקודה זו הבחין האבן עזרא, ולפיכך הוא מצרף ל"אלה החוקים וכו' " את כל מערכת החוקים המופיעה גם בספר שמות בפרשת יתרו ומשפטים:  "אלה החקים והמשפטים - הם הכתובים בפרשת וישמע (יתרו) ואלה המשפטים ופרשת בהר סיני" (אבן עזרא ויקרא כו, מו). אכן ספר ויקרא חסר את אותם הדינים, אם רואים אנו ב"אם בחקתי" מאין סיכום וזירוז לקיום המצוות, או סיומת של קבלת השכר לאותם המצוות שהוזכרו עד כה.  סיכום מטרת הבאת העונש על ישראל, נראה אף הוא שאינו מאפשר הסתכלות נקודתית על הפרשה. "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה...אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה". (כו, לד) סיכום זה אינו מובן, שהרי אין הפרשה מזכירה כלל מרי כל שהוא דווקא ביחס לדין השמיטה?קשה שלא לראות את הקשר שבין ההזכרה פה של עניין השמיטה,לבין הזכרתה בפתיחת פרשת בהר - "וידבר ה' אל משה בהר סיני...כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'..."(כה,א). ברור, שיצירת קשר שכזה, ונתינת משקל לעניין השמיטה למרות שלא הוזכרה בפרוט המרי של ישראל, דורשת התבוננות מערכתית על כל פרשת השכר והעונש, שבה ישולב עניין השמיטה כמבטא מהלך כללי המשתלב במהלך השכר והעונש. סיומת הפרשה, העוסקת ב"איש כי יפלא נדר" מקשה אף היא להעמיד את תוכן הפרשה בעניין השכר והעונש על המצוות, שהרי דין זה הוא אחד מיני רבים בתורה, ומה מקום יש להזכיר דווקא אותו, ועוד לאחר סיכום הכתוב - "אלה החוקים המשפטים והתורות וכו'?חוסר מיקום דין זה של הפלאת הנדר, עוד גודל, כשאנו רואים שסוף הפרשה מסכם סיכום נוסף לאחר פרשת הנדר:  "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (כז,לד). כייוון שסיכום שכזה היה כבר לפני פרשיית הנדר, ברור שעתה, הוא מכוחה של פרשיית הנדר עצמה, המביאה אף לשינוי באופן הצגת הסיכום מ"אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן  ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כו,מו) ל"אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (כז, לד). מסקנה: מתוך ההתייחסות הכוללנית למערכת השכר והעונש - כ"אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' וכו' "[1][1], בחלקה הראשון של הפרשה, ומתוך הבאת התייחסות כוללנית זו, למרות אי הקפת ספר ויקרא את כל חוקי ומשפטי התורה, ומהבאת פרשת הנדר בסוף הפרשה והסיומת בעקבותיה - "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני"[2][2], ומתוך ההתייחסות לכפרת הארץ על השמיטות שלא שמטה - "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה"[3][3], למרות אי הבאת עניין השמיטה בהזכרת עוון ישראל - "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה"[4][4], יש להבין שגם פרשיות השכר והעונש, נושא השמיטה, ופרשת הנדר, משמעותן מערכתית - כמציאויות הבונות את הקומה הנוספת בתהליך החלת השכינה בעם ישראל, כפי שבארנו כבר בפרשת בהר בעירוב נושא השמיטה. התגלות ה' במציאות באופן המערב את מציאות השבת בארץ ("ושבתה הארץ שבת לה'") שהופיעה בפרשת "בהר", מובלת עתה צעד נוסף בו יחסי הגומלין שבין האלוהות והאדם מופיעים עתה כמערכת של שכר ועונש גשמיים, בשלב הראשון דרך הרמה החיובית במישור ה"הליכה בחוקים", ו"שמירת המצוות"[5][5], ובשלב השני דרך הרמה השלילית במישור "אי השמיעה", "אי עשיית המצוות האלה", "מאיסת החוקים", געלת ה"משפטים"[6][6], אי עשיית כל ה"מצוות", הפרת ה"ברית". מעבר האלוהות להתגלות דרך יחסי הגומלין של השכר והעונש הגשמיים, יוצר תהליך מימוש נוסף של האלוהות במציאות, אולם באופן שהמגמה שראינו קודם, היות אפיונה של אלוהות זו, במקורה מן השמים[7][7], נשמר אף עתה בהתפרטותה למציאות. הוכחה לשמירת מגמה זו היא בהקדמת הכתוב את החוקים הרחוקים יותר מהוויתנו האנושית, למצוות, הקרובות יותר להבנתנו האנושית - "אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו וכו' "(כו,ג). על פי מהלך הכתוב, רמת ההתפרטות והמימוש במציאות גודלת כשאנו עוברים להופעת התהליך ברמה השלילית ("ואם לא תשמעו לי  ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקתי תמאסו..."[כו,טו]). על פי דרכנו, ברור שאין הבאת הכתוב את הצד השלילי, נועד לספר לנו מה היא התגובה האלוהית למרי, אלא זהו שלב יצירה נוסף במימוש האלוהות של "הר סיני", כששלב מימוש זה מתפרט לשבעה שלבים[8][8] [9][9]. השלכת הקשר התורתי שמן השמים למציאות ממשית הן החיובית (כגון ונתתי גשמיכם בעתם) והן השלילית (כגון המכות, המחלות וכו'), היא שלב נוסף ביצירת החיבור הבלתי אמצעי בין האלוהות הנבדלת ("הר סיני") והמציאות, כהמשך להופעת נבדלות זו בארץ - "ושבתה הארץ שבת לה'" (כה, ב).תפיסה זו את מהלך הופעת השכר והעונש בפרשתנו, מבארת את שרבוב עניין השמיטה כחלק מתיקון הארץ[10][10], למרות שכלל אינה מוזכרת בפרוט המרי. כיוון שפרשת השכר והעונש, הם חלק מבניית האיחוד שבין האלוהי הנבדל והממשות הגופית, מתייחסת בניה זו במקביל אף לבסיס הארצי - "אז תרצה הארץ את שבתתיה", אלא שבעוד עניין השמיטה מבטא את  האלוהי הנבדל ביחס לממד ה"מקום", "אם בחוקותי תלכו", ממשיך את מגמת המימוש אף דרך האדם.  התבוננות בביאור רש"י את הפרשה, מראה הקצנה גדולה עוד יותר שלו, בנבדלות שהוא מייחס לאלוהות וממילא לאופי החיבור שנוצר במהלך פרשתנו. אנו נזהה ברש"י הקצנת הנבדלות הן מצד אופי החיבור המדובר, והן מצד תוצאתו של החיבור: את משמעות "בחקתי תלכו", את "מצוותי תשמורו", ואת מגמת המרי מייחס רש"י לעניין לימוד  התורה[11][11] [12][12] [13][13], למרות שפשט הכתובים מכוונים יותר לכיוון העשייה. גם את השכר, מנתב רש"י לאפיק הנבדל התייחס לאדם ולא לטבע[14][14]. גם את מגמת המרי מנתב רש"י לכיוון האדם, יחסו שלו, ויחסו לבני האדם האחרים, ולא כלפי העשייה עצמה[15][15]. את הופעת ה' בתוך עם ישראל מייחס רש"י למציאות הנבדלת של בית המקדש, ולמציאות הנבדלת של "גן עדן"[16][16]. אפיון נבדל זה חיבור האין סוף עם ישראל, יוצר איחוד שאינו הרמוני באופן מוחלט, כיון שיש בו יראה[17][17], אולם דווקא נבדלות מסוימת זו עם היראה המתלווה אליה, יש בה את הביטחון מפני הכישלון -  והקימותי את בריתי אתכם -ברית חדשה לא כברית הראשונה שהפרתם אותה אלא ברית חדשה שלא תופר ...". (כו, ט).    סיכום ביניים:הבאת הכתוב את פרשת השכר והעונש בפרשת בחוקותי, מחברת את האלוהי שמן השמים, עם המציאות במישור הקיומי הפיזי, חיבור בעל אופי נבדל כפי שראינו הן בכתוב והן באופן ביאורו של רש"י, שיש בו בכדי לחסן קשר זה מפני נפילה וכישלון. חיבור קיומי נבדל זה שהופיע כבר ביחס לארץ בפרשת "בהר", בהופעת ה"שבת" בה (השמיטה), מתפרט בפרשת בחוקותי להופיע גם ביחס לאדם. פרשת הנדר:פרשת הנדר מביאה חיבור זה לשיא:ברור שכ"דיני נדירת נדר", אין מקומה של פרשיה זו מבואר, במיוחד לא לאחר סיום הכתוב - "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה (כו, מו). סיומת הכתוב באופן דומה גם לאחר פרשת הנדר - "אלה המצות אשר צוה  ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (כז,לד), מחייבת לבחון ברמה מערכתית אף פרשיה זו.מעבר הכתוב מלשון "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני...[18][18]" ללשון "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל...[19][19]", מלמד שפרשיית הנדר היא היוצרת את ההתפתחות הנוספת, כשיכולת נדירת הנדר של האדם היא המהווה בשלב זה את ציווי ה' אל בני ישראל. ומכיוון שמעשה הנדר הוא הופכי לגמרי מן הציווי הרגיל, בהיותו מגיע מכוח רצונו, כוונתו ואמירתו של האדם, ולא מכוח המצווה, אנו למדים בהכרח, שבשלב זה בסיומת פרשת ויקרא, כוונתו ואמירתו האישיים של האדם[20][20], הם המופיעים את ה"ציווי האלוהי".  סיומת זו סוגרת את המעגל שנפתח בתחילת ספר ויקרא במעשה נדב ואביהוא בני אהרון, שאף הם יוצרים איחוד עם האלוהי במעשה הקרבה עצמי של קטורת, ומגיעים לאיחוד המושלם בו האש האלוהית מתייחסת אליהם ישירות כקורבן[21][21]. אולם אם במעשה נדב ואביהוא ישירות זו, מביאה למיתתם, הרי עתה, ההתייחסות למקור החיים האלוהי שמן השמים (הר סיני), מאפשרת להגיע בסופו של תהליך למגמת איחוד זו שהיא השלמה ביותר, אולם בדרך הנבדלת דרך מעשה הדיבור הנדרי, המביא את האדם למעשה הקרבה עצמי אולם דרך "ערכך נפשות", ולא באופן הפיזי הישיר. דרך זו אין בה את סכנת  מות, שהיא תוצאה מן ההפרש שבין כוח האין סוף לבין הסופיות הגופית האנושית.  סיכום מהלך ספר ויקרא:ספר ויקרא המתייחס להשראת השכינה בעם ישראל באהל מועד, מעורב אף הוא, באופן כמעט מידי במגמה הבחירית העצמית האנושית, ע"י בני אהרון. בהקרבתם אש זרה לפני ה'[22][22], יוצרים בני אהרון איחוד עם האלוהי באופן עצמי ועצמאי גם במערכת המשכנית, עד כדי פגישת האש האלוהית שמן השמים אותם ישירות, באכילתה אותם[23][23]. מעשה זה מהווה המשכיות לדרך החיבור העצמית, הבלתי אמצעית החושית המופיעה במעשה אכילתם ושתייתם לפני ה'[24][24] המושווית מהותית לאכילת האש את הקורבנות[25][25]. בדרך זו מממשים נדב ואביהוא את המגמה של אהרון עצמו בחיבור מישור העגל - העצמיות, החושיות והגופיות האנושית, למהלך האלוהי[26][26], כשמהלכם של בני אהרון בהקרבתם אש זרה, מממש מגמה זו, גם בתוך מערך ההופעה האלוהי שבמשכן. מעורבות מערכת החוש, הגוף והעצמיות האנושית בהופעת האין סוף, היא שהביאה להשלכות הדיניות המרחיקות לכת שבפרשות תזריע, מצורע, בהופעת קדושה בגוף, המתירה חיות מסוימות והאוסרת אחרות[27][27], בהופעת האין סוף במעשה ההולדה עם  כל השלכות הטומאה הנובעות מכך[28][28]. להופעת הצרעת[29][29] שהיא ביטוי לקדושה המופיעה בגוף, עד ליכולת הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים[30][30]. יכולת זו מזוהה באופן מוחלט עם מעשה בני אהרן[31][31], ומהווה על כן תולדה והמשכיות לכניסתם, מהלך שסופו להביא להופעת האלוהות במישור ה"עזאזל" - הוא המישור המקרי הבלתי ציווי העצמי של מציאות שהבחירה החופשית היא מגמתה. מעבר האלוהות דרך תוואי זה (שלא היה יכול להיווצר ללא שיבוא בלא ציווי מתוך רצונם העצמי של בני אהרון), מביא להופעת קדושה החודרת עד למערכת הגופית האנושית, ולהופעת תכונות המייחדות מצב זה המופיעות דרך המערכת הדינית המפורטת בסוף פרשת אחרי מות, ובפרשת קדושים. במקביל, גם מערכת העבודה בבית המקדש, מושפעת ממעורבות הגופיות האנושית בחיבור עם האלוהי, והכוהנים נצרכים לשמור על שלמות גופם וקדושת גופם (פרשת אמור). כיוון שאיחוד האלוהי עם המערכת הגופית האנושית הינו חיבור דו סטרי, נבדלות ו"עדינות" החוקיות השמימית המייחדת את המשכן, משפיעה על המציאות האנושית, בהופעתה "זמנים מקודשים"[32][32], ובהתחזקות מעשה האמירה בשם ה' להיות בעל רושם בדיוק כמעשה הפיזי[33][33], ובאופן הופכי ליכולת מעשה התשלום הממוני לשאת את משמעות "עין תחת עין"[34][34]. מהלך זה של איחוד האלוהי עם מציאות החיים האנושית (ה"מצרית"), מתקדמת צעד נוסף בפרשת בהר להופיע במציאות הקרקע[35][35], קניין האדם[36][36] והממון[37][37] אולם באיחוד עם האלוהי שמן השמים ("הר סיני"), איחוד היוצר רושם אלוהי נבדל בארץ - "שבת שבתון יהיה לארץ" (כה, ד'). מגמה זו היא המביאה לדין השמיטה, היובל, הן ביחס לקרקעות, הן ביחס לעבדים ולאיסור נשך. פרשת בחוקותי ממשיכה את מגמת חדירת אלוהות זו שמן השמים בממד החיים האנושי עד לרמה הקיומית לא רק זו הסגולית שבארץ, אלא אף זו שבאדם ברמות הקיומיות הבחירות יותר, המבוטאות דרך פרטי השכר והעונש[38][38]. נבדלות האלוהי שמן השמים ביחס לאנושיות שבארץ, מביא לכך שלעולם נשאר הפרש בין העולמות - "יראת" המציאות מן האלוהות לעולם[39][39], ואיחוד דווקא בממד "גן העדן"[40][40]. לשיא התפתחות איחוד האלוהי שמן השמים באנושיות שבארץ, אנו מגיעים בסוף ספר ויקרא במצב בו הקדשת האדם בנדר[41][41] מקרב מציאות החיים שסביבו,  מהווה את עצם הציווי האלוהי עד כדי קריאת פרשה זו בלשון "אלה המצות אשר צוה ה' את משה..."[42][42]. מצב זה מחזיר אותנו ליכולת הפעולה העצמאית של האדם לבטא את המגמה האלוהית בו עצמו באופן עצמאי לחלוטין, מגמה אותה פתחו נדב ואביהו בהקריבם אש עצמית שלא מתוך הציווי האלוהי. מהלך זה שלהם שחייב את הופעת האלוהות דרך האנושות העצמית הגופית, מגיע להשלמתו המתוקנת בסוף ספר ויקרא בהופעת עצמיות אלוהית, אולם נבדלת, התלויה באמירה נבדלת - האמירה הנדרית, מתוך זיקתה למקור החיים שמן  השמים. נבדלות זו מביאה ליכולת ההקרבה העצמית לא באופן הגופי הישיר כפי שהיה אצל בני אהרון (בשרפת האש אותם כקורבן), אלא דרך הערכת הכסף[43][43] (בערכך נפשת), שהיא הדרך המאפשרת להגיע לעצמיות אלוהית, אולם באופן שהנבדלות השמימית מגנה מפני הכישלון הגופי.  

 


[1][1] ויקרא כו, מו.
[2][2] ויקרא כז, לד.
[3][3] ויקרא כו, מג.
[4][4] ויקרא כו, יד.
[5][5] "אם בחקתי תלכו ואת מצותי שמרו ועשיתם אותם (וקירא כו, ג).
[6][6] השווה המשך הכתוב הנוקט בלשון הפוכה - "יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם" (כו, מג).
[7][7] מתוך ייחוסה ל"הר סיני".
[8][8] את החלוקה לשבעת השלבים עושה רש"י במקום על פסוקים יד - טו בפרק כו. אולם בפשט הכתובים לא הצלחתי לחלק אלא לשישה שלבים.
[9][9] גם  ברמת מימוש זאת בולט אופן הגילוי האלוהי שמן השמים, המתייחס יותר ליחסי הגומלין שבין המצווה והמצווה, ופחות לעצם המעשה. כך אנו לומדים מפתיחת הכתוב ב"ואם לא תשמעו לי...", שאינו מדבר על העשייה, אלא על היחס לה', ו"כן לא תעשו את כל המצות האלה" המתייחס למצוות המייחדות את ספר ויקרא, וכן הלאה "מאיסת החוקים" "געלת המשפטים" המתרכזים ביחס האדם למצוות ופחות לעצם אי העשייה. כמו כן, "לבלתי עשות את כל המצוות", ו"הפרת הברית" שמשמעותן היא יותר מצד שלילת היחס לה' אם ביחס למצוות, ואם ביחס לעצם הברית הבסיסית. סיומת  השלב הראשון בפרשה ב "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה", מתייחס בפרוש לחוקיות המופיעה ממקור החיים שמן השמיים.
[10][10] "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (כו, לד) .
[11][11] "אם בחקתי תלכו - ...ה אני מקיים אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה" (ויקרא כו, ג' רש"י שם).
[12][12] "ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים..." (ויקרא כו ג' רש"י שם)
[13][13] "ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים" (כו יד).
[14][14] "ונתתי גשמיכם בעתם - בשעה שאין דרך בני אדם לצאת (שם)".
[15][15] "ואם בחקתי תמאסו - מואס באחרים העושים. משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים. לבלתי עשות -  מונע את האחרים מעשות. את כל מצותי - כופר שלא צויתים...". להפרכם את בריתי - כופר בעיקר" (כו, טו).
[16][16] "ונתתי משכני בתככם - זה בית  המקדש (כו, יא). והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני" (כו, יב).
[17][17] "...יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלוהים" (כו, יב).
[18][18] כו, מו.
[19][19] כז, לד.
[20][20] אם כי בלשון ה"נדירה" הנבדלת.
[21][21] כפי שעולה מדרך מיתתם, ע"י האש האלוהית העוברת דרכם כפי שהדבר בקורבן - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם... (י', ב'). ובקורבן - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה.." (ט', כד).
[22][22] י', א.
[23][23] כפי שעולה מדרך מיתתם, ע"י האש האלוהית העוברת דרכם כפי שהדבר בקורבן - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם... (י', ב'). ובקורבן - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה.." (ט', כד).
[24][24] עיין רש"י על שמות כד, ח' המקשר בין מעשה נדב ואביהו במעמד הר סיני לבין מיתתם לפני ה' בהקריבם אש זרה - "ויראו את אלהי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן...".
[25][25] כפי שנראה מתוך ההקבלה בין דברי הכתוב - "...ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", לבין ביאור אונקלוס במקום - "...וחזו ית יקרא דה' והוו חדן בקרבניההון דאתקבלו ברעוא כאלו אכלין ושתן" (שמות כד, יא).
[26][26] את הקשר מיתת בני אהרון לחטא העגל ראינו בכך שהמיתה הנקנסת על אהרון בעקבות חטא העגל ממומשת במיתת נדב ואביהו – "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון - והועילה תפלתי לכפר מחצה  ומתו שנים ונשארו השנים" (דברים ט', כ').
[27][27] "זאת החיה אשר תאכלו..." (ויקרא יא, א').
[28][28] "אשה כי תזריע וילדה זכר..." (ויקרא, יב,ב').
[29][29] ויקרא יג, ב'.
[30][30] ויקרא טז, א'.
[31][31] כפי שיש להבין מחיבור הכתוב פרשה זו למיתת בני אהרון - "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון...דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש..."(ויקרא טז, ב').
[32][32] "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא כג,ב', בהמשך פרשת אמור).
[33][33] כפי שעולה מפרשת המקלל והשוואתו למעשה ההיזק - "ונקב שם ה' מות יומת...ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת..." (ויקרא כד, טז).
[34][34] סוף פרשת אמור (ויקרא כד, כ').
[35][35] "ושבתה הארץ שבת לה' "(ויקרא כה, ג').
[36][36] "כשכיר כתושב יהיה עמך עד  שנת היבל יעבד עמך" (וקרא כה מ').
[37][37] "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה, לז).
[38][38] "ונתתי גמשיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו'" (ויקרא כו, ד').
[39][39] "...והתהלכתי בתוככם - ...ולא תהיו מזדעזים ממני יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלהים" (ויקרא כו, יב).
[40][40] "והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם..." (ויקרא כו, יב).
[41][41] "איש כי יפלא נדר..." (ויקרא כז, ב').
[42][42] ויקרא כז, לד.
[43][43] "..כי יפלא נדר בערכך נפשת - ליתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי" (ויקרא כז, ב').


כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות