בכניסתם של המרגלים אל הארץ, פוגשים הם ב"נְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק - ענקים מבני המלאכים שנפלו מן השמים בימי דור אנוש, האומרים זה לזה - נמלים יש בכרמים כאנשים" (במדבר י"ג, ל"ג ורשי שם). בעקבות כך, מסרבים ישראל להיכנס אל הארץ. אין ספק שהפרש בסדר גודל שכזה בין ישראל לבין היושבים בארץ, נשמע הזוי לחלוטין. לולא התורה המציגה לנו זאת, ספק אם היינו מאמינם בכך, וספק עוד יותר גדול אם היינו יכולים להתמודד מולו.

אולם, לנו הקוראים את פרטי הפרשה נראה כי התלבטות זו רחוקה מאיתנו כמרחק שנות אור. גם אם נתבונן על הקשיים שלנו לממש את זכותנו על הארץ בעיניים הפסימיות ביותר, אין מערכת ההתמודדות מגיעה לכאורה לרמה שנוכל לכנותה כיחס שבין נמלים ואנשים. ממילא אנו סבורים כי התביעה הנדרשת מאיתנו, נמצאת בטווח סביר ביחס למציאות מולה אנו מתמודדים כיום.

 

אלא שהתבוננות מעמיקה בדיני התורה, מלמדת כי ממש לא כך הדבר! התביעה להיכנס ל"עולם של ענקים", אינה תביעה היסטורית הנקראת בפרשת השבוע, אלא היא מתייחסת לממד חיים בסיסי ומחייב, עליו בנויה כל התשתית התלמודית וההלכתית שלנו.

 

אגע בארבע דוגמאות הקשורות קשר ישיר אל מעמדה של הקרקע, אף שממדי ה"ענקיות", הינם תשתיתה של כל התורה כולה על כל הלכותיה.

 

הדוגמא הראשונה הינה מציאות הנקראת "ריח לחלוחית הקרקע" על פיה נקבעים יסודות הלכתיים דאורייתא לענייני שבת, כלאים, שביעית וטומאה.

 

חיבור לארץ ברֵיח, אל לחלוחיתהּ, דרך האוויר, דרך הגזע  ואף דרך "נוף" הצמח.

 

התולש מעציץ נקוב חייב מדאורייתא משום "שיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בצידו". על כן נחשב מעשה תלישה זה כתלישה מן הקרקע עצמה. כך מבאר הברטנורא על מסכת שבת (פרק י' משנה ו' ורש"י באותו מקום בדף צ"ה ע"א).   

 

מתוך כך פוסק השו"ע (אורח חיים סימן של"ו סעיף ח') והמשנה ברורה במקום, כי הנוטל עציץ נקוב מעל גבי הקרקע ומעמידו על גב עצים או בגדים, עובר על תלישה מן התורה, ואם הוא מעביר עציץ נקוב שהיה על גב עצים או בגדים ומניחו על גב הקרקע, הוא עובר על נטיעה מן התורה!

 

אין ספק כי הלכה זו מעמידה את הקשר שבין הצומח והקרקע במקום אחר לגמרי מזה שאנו מכירים. אם על פי חוקי הטבע שאנו מכירים, החיבור אל הקרקע הוא החיבור הפיזי אל האדמה, מצביעה התורה בהלכותיה על סוג חיבור אחר לחלוטין. לא הקרקע ולא המים ולא כל חומר אחר שאנו מכירים מעולם הטבע שלנו הוא המגדיר את הקשר שבין הצומח והאדמה, אלא מעין חוש "ריח". חומר היניקה הוא "לחלוחית הקרקע", כשהאוויר אינו מהווה גורם מנתק בין הקרקע לבין הצומח. קשר זה שבין הצומח והקרקע שאין לו כל אח ורע בידיעות טבעיות כלשהן במדע הצומח והקרקע, מכריע מדאורייתא לעניין חיוב במלאכות ה"זורע" וה"קוצר", בשבת.

 

קו חיים זה שבין הצומח והקרקע, מופיע אף בהלכות כלאים (משנה מסכת כלאים פרק ז משנה ז והברטנורא שם). אדם המעביר באוויר, עציץ נקוב בכרם, אע"פ שלא הניחו על גב הקרקע, אם הוסיפו הזרעים בדרך העברתו חלק ממאתים על מה שהיו תחלה, אסור הזרע שבעציץ מדין כלאים אע"פ שכלל לא נזרעו ולא נגעו בחלקת הכרם!

 

אופן יניקה שלא כדרך הטבע אנו מוצאים אף ביכולת הצמח לינוק את לחלוחית הקרקע אף דרך הגזע ולא רק דרך שורשיו. כך אנו למדים מחיוב התולש מעציץ נקוב אף שהנקב בדופנו.

 

"התולש מעציץ נקוב חייב - דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב, שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו (שבת צ"ה, ע"א ורש"י שם).

 

אם חושבים היינו שיניקת לחלוחית הקרקע דרך דופן העציץ מתייחסת באיזה שהוא אופן לשורשים, מבאר המשנה ברורה בעניין זה כי היניקה מתרחשת דרך גזע העץ הטמון באדמה כנגד הנקב שבצד העציץ.

 

"אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב - אבל מעציץ נקוב חיובא נמי יש בזה לפי שיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם...ואפילו אם היה הנקב בדופן העציץ כיון שהוא כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר וכ"ש אם הוא בשוליו נגד השרש" (שו"ע אורח חיים סימן של"ו סעיף ז', ומשנה ברורה  סעיף קטן מ"ב).

 

חידוש נוסף מפתיע לא פחות, אנו לומדים מדיני הטומאה, כי "קו" חיים זה של "לחלוחית הקרקע" עובר לא רק דרך שורשי הצמח ודרך גזע הצמח, אלא אף דרך נופו

ידוע הוא הדין, כי כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. על בסיס קביעה זו וקשר החיים המיוחד אל הקרקע שחדשה התורה, עציץ שאינו נקוב מקבל טומאה. לעומת זאת עציץ נקוב הנמצא על גבי הקרקע או מעליה, אינו מקבל טומאה, כיוון שהוא נחשב למחובר אליה. אולם בעניין זה מלמדים אותנו חז"ל חידוש נוסף. החיבור אל הקרקע לא רק ש"עובר" דרך נקב העציץ ודרך האוויר אל  הקרקע, אלא אף דרך נוף הצמח. עציץ שאינו נקוב שנופו עבר את דפנות העציץ ונמצא נופו מעתה מעל גבי הקרקע, קשר האוויר בינו לבין הקרקע הופכו להיות מחובר לכל דבר, וגורם לכך שלא רק שנוף העציץ אינו מקבל טומאה אלא אף העציץ כולו. כך מבאר רש"י בחולין בדעת אביי.

 

"...ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקין מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ" (רש"י חולין קכ"ח ע"א).

 

אופן המפגש עם הקרקע בדרכי קישור שאינן מוכרות לנו כלל, מגיע אף בכיוונים נוספים.

 

איסור השימוש בצידי העץ, מול ההיתר לשכב על דשא, לנענעו ואף להטות פרח להריחו

 

ידוע הוא בהלכות שבת איסור השימוש בעץ גזירה שמה יתלוש.

 

"אין עולים באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל, גזרה שמא יעלה ויתלוש" (שו"ע אורח חיים סימן שלו סעיף א).

 

טווח הגזרה מגיע עד כדי כך שאסור לאדם ליטול חפץ מתוך סלסלה התלויה בעץ, או לשים חפץ בתוכה. רק אם תהיה הסלסילה תלויה על וו התקוע בעץ, יוּתר השימוש בסלסלה מתוך ריחוקה מן העץ לרמה של "צידי צדדיו".

 

"אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר. לפיכך אסור לסמוך הסולם לצדי

האילן דקמשתמש בצדדין" (שו"ע אורח חיים סימן של"ו סעיף י"ג) ואם הכלכלה תלוי באילן עצמו אסור ליטול חפץ ממנה וכן ליתן לתוכה  (משנה ברורה שם, ס"ק ס"ג).

 

אולם באופן מפתיע, בהתייחסות לצומח שגזעו רך, לא גזרו חכמים כל גזרה.  

 

"אבל קנים הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים בקרקע (המשך שו"ע אורח חיים סימן שלו סעיף א').

 

מתוך כך פוסק ה"שמירת שבת כהלכתה" (בפרק כ"ו סעיף כ' וכ"ב) שמותר לשכב על הדשא ולנענע את עליו לכאן ולכאן, ואף לאחוז בפרח, לכופפו ולהריחו, ובלבד שיזהר שלא יתלוש.

 

"מותר לשבת ולשכב על גבי דשא...ואף מותר לנענע את הדשא המחובר אנה ואנה ובלבד שיזהר שלא לתלוש מן המחובר...מותר להריח בפרחים כשהם במחובר לקרקע, ואם גבעולם הוא רך וגם אין דרכו להתקשות, אף מותר לנענעם אנה ואנה ובלבד שיזהר שלא לתלוש דבר מן המחובר...".

 

פה לא מקיימים חכמים שום גזרה, אף שלכאורה החשש שמא יבוא אדם לתלוש מן הדשא או את הפרח, קרוב לאין ארוך מן החשש שהשימוש בסלסלה התלויה על העץ יביא את האדם לתלוש מן המחובר לקרקע.

 

הדוגמא השלישית אף היא מדיני  שבת עוסקת במלאכת הגוזז והזורה.

 

 

 

 

איסור האדם לגזוז ציפורניו ורקיקתו לרוח, מטעם היותו מחובר אל הקרקע

 

על פי פסיקת השו"ע (אורח חיים סימן ש"מ סעיף א' על פי הגמרא בשבת צ"ד ע"ב), אסור לאדם ליטול שערו או צפרניו בכלי (מדאוריתא) או אפילו ביד (מדרבנן) משום מלאכת גוזז.

אולם  הט"ז (בסימן של"ו) מביא סיבה לאיסור הנשמעת שלא מן העולם  הזה.

 

"דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע".

 

באופן דומה, מביא ה"ביאור הלכה" ביחס לדין הרמ"א  במלאכת ה"זורה" -

 

"הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה" (שו"ע אורח חיים סימן שיט סעיף י"ז).

 

אף שה"משנה ברורה" במקום חולק על דין זה של הרמ"א, בהתייחסותו ב"ביאור הלכה" לסיבת החיוב הוא מבאר כי גם על פי הרמ"א החיוב הינו רק ברוק ולא במים, כיוון שרק האדם נקרא "גידולי קרקע", שהוא תנאי לקיום מלאכת הזורה.

 

"דכמו שאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע, כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא גידולי קרקע, אבל לא במים דלא הוי גידולי קרקע".

 

גם פה, מהווה  הרקיקה מלאכה רק מתוך חיבורו של האדם לקרקע. ולכאורה גם במלאכה זו וגם ביחס למלאכת הגוזז, לא מובן א) עצם תפיסת האדם כמחובר לקרקע. ב) מה יש לחיבור שכזה להועיל לקיים את מעשה גזיזת עורו או ציפורניו, או את מעשה רקיקתו, כמלאכה?

 

הדוגמא הרביעית היא מדיני החזקה.

 

אין אדם נזהר בשטר לאחר שהחזיק שלש שנים בקרקע

 

אדם שהשתמש בקרקע שלש שנים  כדרך הבעלים ולא מיחה בו שום אדם, נאמן לומר לאדם הטוען בעלות על הקרקע לאחר שלש השנים, כי מכרו או נתנו לו ואיבד שטרו. הסיבה לנאמנותו היא שכיוון שלא מיחה בו שום אדם, לא נזהר עוד בשטרו (שו"ע חושן משפט סימן ק"מ סעיף ז').

 

כך הוא לשון הגמרא בעניין.

 

"שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר (תרגום: שנה ראשונה נזהר אדם בשטרו, שנייה ושלישית נזהר, יותר מכך לא נזהר) (בבא בתרא דף כ"ט ע"א).

 

אולם ידוע הוא לכל מי שעסק פעם בשטרות או במכירת קרקעות, כי בני אדם יודעים גם יודעים לשמור שטרותיהם שנים על גבי שנים, ולעולם לא יוותרו על הוכחת השטר מחשש שמא יעלו בעתיד ספקות מספקות שונים, ולבטח לא לאחר שלש שנים. למרות זאת, קביעתם של חכמים ברורה ופסוקה!

 

ארבעת הדוגמאות שהבאנו, קשורים אם כן כולם אל הווייתה של הקרקע. בכולם אנו פוגשים מאפייני קשר עם הקרקע, שאין להם אח ורע בערוצי המפגש שאנו מכירים כיום, בתפיסת המציאות הפשוטה או המדעית. 1) קשר בין  הקרקע לצומח שאינו קיים בגדרי הטבע והמדע שאנו מכירים. 2) יחס מיוחד של האדם במעשה התלישה מן הקרקע לעצים שאינו קיים ביחס לבעלי גבעולים דקים. 3) תפיסת האדם כמחובר לקרקע באופן שמשפיע על הגדרת פעולותיו 4) מעשה ישיבה בקרקע המשפיע על האדם לוותר על הוכחותיו הקנייניות. כל אלו מחייבים למצוא את המכנה המשותף התשתיתי המביא לשוני המהותי כל כך בין דינים אלו לבין נורמות החיים שאנו פועלים מכוחם כיום.

 

העמקה במשמעות ריח לחלוחית הקרקע, תפתח פתח הבנה אף ביחס לשלשת הדוגמאות האחרות.

 

ריח לחלוחית האדם

 

את המקור להגדרת יניקת הצומח מן הקרקע כ"הרחה" אנו מוצאים במסכת שבת בהתייחסותה ליכולת שהייתה ל"ראשונים" להריח את הארץ לקבוע את גבולות היניקה ממנה.

 

"...ומנלן דהא דקים להו לרבנן (דחמשא בשיתא) מילתא היא - דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דכתיב (דברים י"ט) לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים - גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (בראשית ל"ו) אלא בני שעיר החרי ישבי הארץ; אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים: מלא קנה זה - לזית, מלא קנה זה - לגפנים, מלא קנה זה - לתאנים, וחורי - שמריחים את הארץ (שבת, פ"ה ע"א).

 

הגמרא קובעת כי ידוע היה לחכמים שרמת היניקה של הקרקע היא כזו שאם נזרעים בה חמישה זרעים בשטח של שישה טפחים על שישה טפחים, אחד בכל פינה ואחד באמצע, לא יונקים האמצעי ואלו שבארבעה רוחות אחד מן השני. שואלת הגמרא, מנין לחכמים הבנה וידיעה ביחס לרמת היניקה מן הקרקע? על כך היא עונה שלמדו זאת מן ה"ראשונים" - בני שעיר שהיו בקיאים במידה הראויה לזית, לגפנים ולתאנים "והיו יודעים להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה, היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים, וממילא היו בקיאים בשיעור יניקה (רש"י שם).

 

אם רוצים היינו להתייחס לגבול זה שגבלו ראשונים את הארץ, במעשה הרחתם וטעימתם אותה, כהרחה וטעימה כפשוטם, מגיעים חז"ל ומלמדים אותנו שהגבול שגבלו ראשונים הוא מורכב יותר.

 

איסור הסגת "גבול ראשונים", מתייחס במקורו להשגת אדם את גבול נחלתו של חברו.

 

"לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" (דברים יט, יד)

 

הגבול שגבלו ראשונים מתרחב עם כן, מגבולות היניקה של הצומח, אל גבולות נחלתו של האדם.

 

ה"ספרי" הולך צעד אחד נוסף ומייחס את "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים" כלפי מי שמוכר קבר אבותיו.

 

"מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך, יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשות עובר בלא תעשה" (ספרי דברים פיסקא קפח ד"ה (יד) לא).

 

מן ה"ספרי" אנו רואים שהשגת גבולות הנחלה נעשית רק אם נקבר בה אדם. ללא שנקבר בה אדם, אין המוכר אותה מתחייב בלאו. משמעות הדבר היא שגבולות הנחלה מוגדרים באופן מוחלט רק על בסיס הגוף ממש הקבור בה. על כן, רק בהימצאו בה, ישנו איסור לאו בהשגת גבול הנחלה.

מושג ה"גבול שגבלו ראשונים", מתקדם אם כן, בלימוד זה של ה"ספרי" צעד נוסף, מגבולות קרקע הנחלה, למציאות גופו ממש של האדם שהוא "גבול הראשונים".

 

היחס הישיר כל כך בין מוחלטות גבולות נחלתו של האדם לבין גופו עצמו, מחייב למצוא את הקשר שבין הנחלה לבין גוף האדם. קשר כזה מצינו במעשה גְבִילָת האדם מן האדמה.

 

ממעשה בריאת האדם אנו למדים שמעשה ה"גבילה" אינו מתייחס רק לצורת הבריאה החיצונית, אלא לחומר היצירה עצמו.

 

כך מובא בבראשית מעשה בריאת האדם:

 

"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה..." (בראשית ב', ו' - ז').

 

את מעשה יצירת האדם מן העפר מתאר רש"י כמעשה גבילה.

 

"ואד יעלה - לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר" (רש"י בראשית ב', ו').

 

נמצאנו למדים כי גבולות הנחלה, מכוח גבילת האדם הם מגיעים. מכוח גבילת גופו מעפר הארץ, נקבעים גם גבולות נחלתו שהינם שיקוף להוויית היווצרותו מן העפר. הלימוד מאותו הפסוק בדיוק  - "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים", על גבולות יניקת הצומח כפי שראינו לעיל, מלמד כי בהרחתם וטעימתם של החורים והחיווים את הארץ לאיזו נטיעה היא ראויה, אל הוויית עצמם שמן האדמה הם מתחברים. מכך עולה מסקנה מדהימה כי הצומח הגדל מן הקרקע, מכוח לחלוחית האדם הוא גודל.

הבנה זו המעלה את הצומח לדרגה שיש לה זיקה למדרגת האדם, מבארת את התכונה המיוחדת של יניקת הצומח את לחלוחית הקרקע דרך האוויר, דרך הגזע ואף דרך נוף הצומח. לחלוחית זו בהיותה תמצית הווייתו של האדם, מתנהלת כפי התנהלות הווייתה של לחלוחית האדם. בדומה למגע האישיות עם הסובב אותה, אין היא מוגבלת לבוא במגע רק ממקום אחד, אלא היא משפיעה את כוחה בכול מקום שמגיעים עימה במגע. באופן מפתיע, הצומח, יותר מאשר החי ואף יותר מאשר האדם עצמו, מקיים בהלכותיו את רמת ההבעה המקורית של כוחה של הארץ להופיע כלחלוחית מקור הווייתה.

 

איסור השימוש בצידי האילן. מתוך הבנת זיקת הארץ אל הסובב אותה כזיקת תמצית הווייתו של האדם, מתברר לא רק היחס שבין הארץ לבין הצומח עליה, אלא אף היחס שבינה לבין האדם דרך הצומח עליה. החשש העצום היוצא מכל פרופורציה מציאותית להרחיק את האדם מן העץ עד לכדי צדי צדדיו, שמא יתלוש, ומצד שני אי החשש המוחלט מתלישה שכזו ביחס לצמחים בעלי גזע רך (דשא ופרחים), מלמדים כי מעשה התלישה אין חשיבותו מצד עצמו. מצד עצמו, החשש הגדול יותר הוא לתלישת דשא או פרח בעת נגיעה או נענוע שלהם, מאשר ממעשה שימה או לקיחת חפצים מתוך סלסלה התלויה בעץ. החשש ממעשה תלישה דווקא בעץ מלמד שחשיבות מעשה התלישה תלוי תלות מלאה ברמת החיבור שיש לצמח אל הקרקע. עץ שחיבורו בקרקע משמעותי, החשש ממעשה התלישה בו הוא גדול. דשא ופרחים שחיבורם לקרקע דל, אין חשש בהם ממעשה תלישה. מסקנה זו מביאה למסקנה נוספת בעקבותיה. אם חשיבות מעשה התלישה נקבע על פי חשיבות חיבורו של הצומח לקרקע, יש להסיק כי כוח מעשה התלישה אינו מצד הניתוק שנעשה בו מן הקרקע, שהרי אם במעשה התלישה נעשה רק ניתוק הצמח מן הארץ, מדוע חיבור עז יותר אל הארץ יביא לרצון תלישה גדול יותר. השפעת רצון התלישה מעוצמת החיבור אל הקרקע מחייבת להבין שבמעשה התלישה כונס כוחה של הקרקע אל האדם דרך הצומח הנתלש. אינו דומה תוצר מעשה תלישה של עץ מן הקרקע לתוצר מעשה תלישה של פרח או דשא. מתוך כך, "חשק" האדם לתלוש ולנכס אל עצמו מכוח הארץ עצום ביחס לעץ, ואינו קיים ביחס לפרחים או דשא. ברור שגם תפיסה זו את מלאכת התלישה ובתוך כך ההפרש שבין מעשה תלישה מן העץ לבין מעשה תלישה מצומח בעל גזע רך, אינם שייכים כלל לגדרי הקשר שאנו מקיימים כיום עם האדמה והצומח עליה ואף לא למשמעות מעשה ומטרות התלישה כיום. אף פה, ביאור גזירת חכמים ביחס לשימוש בעץ, הוא על בסיס היחס המואנש אל האדמה כשהחיבור המופיע בדין זה, הוא של האדם אל האדמה, דרך הצומח עליה. הבנתנו את היחס הזה לעיל כיחס האדם אל תמצית הווייתו, היא המבארת את החשש העצום למעשה תלישה מן העץ, עד כדי צורך הרחקתו ממנו לצדי צדדים. אם בתמצית הווייתו של האדם מדובר, ברור שצורך משיכת חיים אלו אליו יהיה גדול ויצריך הרחקות היוצאות מגדר הרגיל.

 

מלאכת הגוזז והזורה, מקדמת אותנו אל הקשר הישיר שבין האדם לבין האדמה עד כדי הגדרתו הוא עצמו כחלק ממנה. ברור שצורך הגדרתו של האדם כמחובר לקרקע וכ"גידול קרקע", לא היה נצרך כלל אם גדרי מלאכת הגוזז והזורה נגזרים היו מפעולת האדם מצד עצמו. הצורך לשתף את האדם עם הקרקע להתייחס אליו כמחובר אליה, מחייב להסיק כי גם פה מעשה המלאכה אם במעשה הגזיזה ואם במעשה הזרייה אל הרוח, אין בהם משמעות אלא מכיוון שהן מושכות עימהן את כוח הקרקע שהאדם מחובר עליה. מעשה הגזיזה ומעשה הזרייה, פועלים למעשה על מרחב מציאות רחב הרבה יותר מן האדם עצמו - גם על האדמה אליה מחובר האדם בכל פעולותיו. על כן אף שמעשה הגזיזה והזרייה מצד עצמם הינם דלים ולעולם לא היו נחשבים בפני עצמם ליצירה, הם מקבלים את חשיבותם מתוך שהם מושכים בפעולתם אף ממרחב הארץ אליה מחובר האדם. גם פה אנו פוגשים אם כן את מצב ה"אנשה" של הארץ המופיעה את כוחה פה באופן גלוי כמקור גידולו של האדם, שאליה הוא מחובר בכל פעולותיו. רק בדרך תפיסה זו ניתן לראות את האדם כ"מחובר" אל הקרקע וכ"גידולה", וממילא את פעולותיו כפעולות המושכות אף ממנה אליו.

 

דין חזקת שלש שנים בקרקע, נוגע למעשה כבר ביחס השפעה הופכי - של הארץ על האדם. אם בשתי הדוגמאות הקודמות, העוסקות במלאכות השבת נגענו ביכולת האדם למשוך מן הארץ את כוחה אליו בפעולותיו, הרי בדוגמא זו של מעשה החזקה אנו פוגשים במצב של השפעה הופכית של הארץ על היושבים בה. בכדי שאדם יגיע למצב שאין הוא נזהר בשטר, נצרכת להיות לו וודאות ממקום אחר בקשר שלו עם הקרקע, חזקה יותר מן הוודאות שמעניק לו השטר. כיוון שמצד פעולות האדם מעשה הקניין והשטר הקשור אליו  הם דרכי הקשר הלגיטימיים היחידים ליצור את הזיקה הזו, אנו נצרכים להבין כי במעשה החזקה, ישנו גורם השפעה אחר שאינו מכוח מעשה הקניין והשטר. ההשפעה הנוספת היחידה האפשרית היא מצד הקרקע עצמה. אנו נצרכים להבין כי עצם שהייתו של האדם בקרקע היא הנוטעת בו את וודאות שייכותו אליה מתוך פעולתה של הקרקע עליו את חיבורה, עד כדי טפלות קשר השטר ממולה. השפעה שכזו יכולה להיות קיימת אך ורק אם גם פה אנו נותנים לקרקע הוויית מציאות "מואנשת", המאפשרת יצירת יחסי גומלין עם האדם היושב עליה.

 

מכול הדינים שהבאנו לעיל עולה אם כן, כי הוויית הארץ הינה מואנשת, כשהאנשה זו כפי שלמדנו מגדרי היניקה מן הקרקע, הינה תמצית הווייתו של האדם. מתוך כך, גם דרכי הנגישות אליה וממנה אלינו, הינן מורכבות ורגישות כפי אלו שבאדם החי. שלא כפי היחס והנגישות לקרקע שאנו רגילים אליה כיום, הקרקע אינה גורם ניצול של האדם לאנרגיה, חומרי גלם ומקום מושב, אלא חלק בלתי נפרד מהווייתו. מכוחה ממוּנפוֹת פעולותיו להיות בעלי מרחב והשפעה כפי מרחבה של הארץ.

 

תפיסתו הידועה כל כך של הרב קוק בתחילת ספר "אורות" "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה", אלא "חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה", מתבררת מכוח דיון מעמיק זה, לא רק כמעלה סגולית, אלא כמציאות בעלת נגישות פרטנית, המובעת אלינו דרך הלכות התורה הבסיסיות לבנות מכוחן את העולם. עולם זה, הוא עולם של ענקים!

 

ענקיות זו, אינה נמדדת במטרים או בגודל, אלא כהוויית חיים המושכת לאין סוף. המשכת הארץ את כוחה אל האדם ואל תוך פעולותיו, היא היוצרת אותה. מתוך כך נבנה האדם להיות "עונק" את העולם - כאדם שהעולם הוא לו תכשיט לצווארו.

 

"ילידי הענק - שמעניקין חמה בקומתן - מרוב גובה קומתן דומין כאילו צוארם נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאה בו" (סוטה ל"ד, ע"ב ורש"י ד"ה שהיו מעניקים את החמה בקומתן).

 

בענקיות זו של הארץ, הרגישו בני ארץ ישראל. מתוך כך לא היו אומרים קדושה אלא בשבת, בזיהויים את מוטת כנפי הארץ כמוטת כנפי המלאכים

 

"מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיהו כ"ד, ט"ז) - כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב (ישעיה ו') גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש"ע אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו" (תוספות סנהדרין ל"ז, ע"ב ד"ה מכנף הארץ זמירות שמענו).

 

את האחיזה בעולם הזה הענק, אבדנו מעת היותנו בגלות.

 

מן ההלכות כדוגמת אלו שהבאנו לעיל, אנו אמורים להנביט מחדש את מרחב החיים העצום  הזה שנגנז מאיתנו, להחזירו לא רק לתודעתנו אלא אף להווֹתו מחדש כמציאות ממשית שאינה רק סגולית.

 

פרשת המרגלים מלמדת אותנו, כי הכניסה לעולם הענקים הזה אינה "רשות". היא תנאי לירושה של הארץ, כיוון שכל תשתיתה בנויה על ענקיות זו. כאז, כך הדבר אף כיום!

 

התעלמותנו מדיוקי התורה בסוגיותיה והלכותיה, מתוך החשש מלהרים את המעשים שבה מגדרי המציאות שאנו רגילים אליהם, מונעת אותנו מלהתוודות לענקיות זו של חיינו. מניעה זו אינה מאפשרת לנו נגישות אמיתית אל הארץ, מחלישה את אחיזתנו בה, ומאפשרת לגורמים זרים לחשוק אותה. במקביל, נותרים גם  מעשי ההלכה שאנו פועלים, השייכים באמת בתוכנם לעולם "ענק" זה, מנותקים ולא תואמים את המציאות בה אנו פועלים אותם ומתוך כך נשארת התורה ונשארים נושאיה בשולי הכרעות החיים.

 

דווקא ההכרה ב"ענקיות" חיים זו שכה קשה להשיגה, תקדם אותנו בהנבטתו מחדש של עולם שאלוהים בקרבו, תקנה לנו אט אט את הכלים ליצירתו, ותיתן לנו את הכוח להתמודד מול הקשיים עד להשגתו.

 


 


כתוב תגובה

כל התגובות
1.
ללא נושא
רינת (9/18/2013)
אם כן להלכות שאנחנו פועלים כיום אין ממש משמעות מצד עצמם אלא רק משאיפת העתיד שלנו?