א. הקדמה

ב. ארון

ג. קרשים

ד. מנורה

ה. כרובים

ו.  אבני החושן

ז. פרוכת

ח. מזבח

ט. סיכום ומסקנות

 

א. הקדמה

 

בפרשיות האחרונות אנחנו מצווים על עשיית המשכן והכלים שלו. התכלית של המשכן ושל הכלים האלה הוא השראת השכינה. אם נשים לב, מדובר כאן על השראת שכינה בתוך חומרים. המשכן הוא מקום פיזי עם כלים עשויים מכל מיני חומרים. מכאן צריכה להעלות השאלה- איך זה אפשרי? איך שכינה יכולה להיות בתוך הכלים החומריים? כדי לענות על שאלה זו אנחנו צריכים להתבונן בתוך פרטי ההלכות של עשיית הכלים. צריך להסתכל בתוך הפרטים המדוקדקים של עשיית המשכן וכך נוכל לראות איך יכול להיות השראת שכינה בתוך החומרים. חלק מההלכות הם תנאים להשראת שכינה, שרק על ידי שנעשה באופן מסויים, אנחנו מאפשרים השראת שכינה ולא "חונקים" את השכינה. חלק מההלכות הם תוצאה של השראת השכינה שיכולים ללמד אותנו על ה"טבע" של הכלים. במאמר זה ננסה לתת הסברים עמוקים להלכות פשוטות אלה.

 

ב. ארון

 

בציווי על הארון מופיע חיוב שבדי הארון לא יסורו ממנו לעולם:

 

שמות פרק כה:

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:

(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

רש"י :

(טו) לא יסרו ממנו - לעולם:

 

הבדים הם המוטות שאיתם מחזיקים את הדבר. לעומת הארון, במזבח למשל, הבדים רק משמשים את הנשיאה של המזבח:

 

שמות פרק כז:

(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

 

במזבח הבדים רק מהווים אמצעי להחזקה ולנשיאה.

 

במה זה שונה אצל הארון?

מה זה אומר על הארון?

 

בדרך כלל הבדים הם מהווים אמצעי לנשיאה של הדבר. אם בארון הבדים תמיד צריכים להיות קבועים בארון, סימן שאצל הארון, הבדים לא מהווים אמצעי בלבד. בארון- הבדים הם "מטרה". במילים אחרות, בארון הבדים הם לא "תוספת חיצונית" כדי למלא איזה שהוא תפקיד פרקטי, אלא הם חלק מהגדרת הארון. הבדים הם בעצמם מהווים את הגדרת הארון.

 

כדי להבין יותר את התכונה הזאת של הארון נסתכל על אחת התכונות של הארון:

 

ילקוט שמעוני שמואל ב קמב:

ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר. אמר הקב"ה ארון נושא את נושאיו עצמו לא כל שכן:

 

הארון הוא "נושא את נושאיו". הוא נושא את האנשים ולא האנשים נושאים אותו. עוזה טעה בדבר זה (אף על פי שראה שהארון הולך ליפול!). יש לארון "כח נשיאה". זה חלק מההגדרה של הארון. הדין ש"לא יסורו הבדים" הוא לא רק חיוב חיצוני. הוא מה שקובע את תכונת השכינה של הארון. ה"סגנון השראת שכינה" של הארון הוא כזה ש"נושא". לכן הוא נושא את נושאיו. יש התאמה בין ההלכות של איך לעשות את הארון לבין התכונה המציאותית של הארון.

 

ביטוי נוסף אפשרית ניתן ללמוד מעובדה נוספת על הארון:

 

מסכת יומא דף כא עמוד א:

והאמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה

רש"י :

מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום, דתניא: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא עשרים על עשרים, שנאמר (מלכים א, פרק ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום.

 

הארון אינו תופס מקום. אם נתרגם את זה למשמעות של הארון נוכל לומר שהארון הוא פחות "כאן". קביעת הבדים בארון משאיר את הארון- בהגדרה, כדבר נייד. הבדים הם מה שמחזיקים כשמזיזים ממקום למקום. אם הבדים קבועים בארון אז הוא תמיד (גם כשהוא עומד) "זז".

במובן אחר אפשר לומר שהוא לא תופס מקום אלא שהוא בעצמו מהווה  סוג של מקום ומקיים.

 

ג. קרשים

 

הציווי על הקרשים היא שיהיו הקרשים "עומדים":

 

שמות פרק כו:

טו) וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:

רש"י :

עצי שטים עומדים - אישטנטיבי"ש בלעז [עומדות] שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש:

 

הקרשים צריכים להיות כדרך גידולם מהקרקע.

מדוע?

אם זה היה עוד מחובר לקרקע אז ברור מה זה מוסיף, הרי הוא עדיין יונק מהקרקע. אבל עכשיו שזה סתם קרש איזה ענין יש שיהיו הקרשים עומדים? איזה משמעות יש לזה?

 

הגמרא לומדת מקרשי המשכן אף לכל המצוות:

 

מסכת סוכה דף מה עמוד ב

אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר +שמות כו+ עצי שטים עמדים. תניא נמי הכי: עצי שטים עמדים - שעומדים דרך גדילתן... דבר אחר: עמדים - שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר עצי שטים עמדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים.

רש"י :

כל המצות - כגון קרשי המשכן, ועמודים, ולולב והדס וערבה.

דרך גדילתן - התחתון למטה, והעליון למעלה.

 

אם בכל אופן התורה מתעקשת על זה צריך להבין שזה משמעותי. צריך להבין שקרשי המשכן עדיין יונקים את חיותם מהקרקע. מה ש"מרוויחים" בזה הוא, שהקרשים הם לא רק דוממים (חתיכות עץ) אלא הם ברמה של צומח חי. יוצא שחומר הגלם הזה במשכן לא היה רק משהו שעם ישראל מנצל לצורך המשכן, אלא הוא מהווה לקיחה של חומר הגלם (העץ) עם כל החיים שבו. בלי לאבד כלום.

לכן פירוש נוסף הוא ל"עומדים" שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. זה הצד השני של אותו מטבע. היות וקרשים אלה עדיין מחוברים לקרקע ורמת החיים שלהם מלאה יותר, הם קיימים לעולם. יש בתוך הקרשים את הכוחות הנצחיים של הקרקע. לקיחת החומרים למשכן היה לקיחה "שלימה" שידעה לקחת את מקסימום כוחות החיים הטמונים בתוך חומרי הגלם. הציווי להעמיד כך את הקרשים הוא לא ציווי "חיצוני-מנותק" אלא מלמד אותנו איך היתה השראת השכינה בתוך חומר העצים המשכן. הלכה זו היא גם המאפשרת לשכינה לקיים את הקרשים לעולם (מכוח הצמיחה שמהקרקע). זה "סגנון השכינה" שמופיעה בקרשים.

 

ד. מנורה

 

את המנורה חייבים לעשות "מקשה אחת":

 

שמות פרק כה פסוק לא:

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

 

רש"י :

(לא) מקשה תעשה המנורה - שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין, שקורין שולדי"ר בלעז [להלחים] אלא כולה באה מחתיכה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך:

 

מדוע עושים כך?

מה מרוויחים מזה?

מה ההבדל אם מחברים אותם "אברים אברים"? האם מבחינה אסתטית יש הבדל?

 

נראה שעל ידי שעושים את המנורה מקשה אחת הרי שטביעת יד האדם (המוגבלת) לא טבועה בתוך החומר. מנורה עשויה מקשה אחת היא יותר "טהורה". היא יותר גולמית בתור חומר גלם "נקי". אם היו מחברים "אברים אברים", הרי שהצד ה"מלאכותי" של פועל ידיו של האדם היה טבוע עמוק מדי בתוך החומר. זה היה "חונק" את השראת השכינה שבתוך החומר.

צריך לחדד: לא שעל ידי חיבור "אברים אברים" יש יותר עבודה. להיפך! דווקא ההתעקשות לעשות מקשה אחת דורשת הרבה יותר מאמץ טכני. מקשה אחת מצריכה הרבה יותר מעשה אומנות. אם כן, עשייה מקשה אחת היא הגדרה של החומר (במקרה שלנו- זהב). הזהב של מקשה אחת היא יותר חומר גלם של זהב. לעומת מנורת זהב "אברים אברים" שאז הזהב היא זהב יותר מלאכותית שחותם יד האדם טמונה וטבועה בתוך הזהב.נשכינה שמופיעה במנורה, מופיעה דרך חומר הגלם של הזהב. יש התאמה מושלמת בין הופעת השכינה לבין החומר.

 

ה. כרובים

 

גם את הכרובים צריך לעשות מקשה אחת:

 

שמות פרק כה פסוק יח:

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:

רש"י :

מקשה תעשה אותם - שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפרת לאחר עשייתם כמעשה צורפים, שקורין שולדי"ץ [מולחמים] אלא הטל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפרת והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו:

 

גם כאן צריך לומר שהמקשה אחת מאפשרת את השראת השכינה בתוך חומר הזהב. כאן היות והכרובים הם ממש דמויות כמו פסלים, יש צורך להשאיר את החומר יותר בגולמיותו המקורית. אם הזהב לא היה ברמה הבסיסית שלו היה קשה שהשכינה תשרה בחומר (והיתה שורה אולי רק בצורה היותר רוחנית). השכינה מופיעה דרך חומר הגלם. השכינה פחות מופיעה דרך ה"צורה" או דרך "כלי" עם חותם אנושי.

 

ו. אבני החושן

 

התורה מצווה שאבני החושן יהיו ב"מילואותם":

 

שמות פרק כח:

(יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:(יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם:(יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:(כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:

 

רבי נחמיה מסביר שהיכולת לקיים את הפסוק "במילואותם" התאפשרה רק על ידי השמיר:

 

מסכת סוטה דף מח עמוד ב:

משחרב בהמ"ק - בטל השמיר כו'...ור' נחמיה, שמיר למאי אתא? מיבעי ליה לכדתניא: אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: +שמות כח+ פתוחי חותם, ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: במלואותם, אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.

 

מה זה משנה איך חותכים?

לכאורה העיקר שמקבלים את אותו גודל שצריך?!

ואם החיתוך מאבד קצת מהאבן, אז שיחתכו קצת יותר גדול ממה שצריך וכך יקבלו את המידה המדוייקת?

 

נראה שיש כאן צורך שהאבנים יהיו "שלימות" (ראה להלן בדינים של אבני המזבח).

השמיר היה חותך את האבנים מבלי לאבד מהחומר. כך יצא שהאבנים היו שלימות. בכל חיתוך של חומר תמיד יש את האבק שהולך לאיבוד על ידי החיתוך (כמו נסורת של עץ).

 

אבל צריך לשאול- איך על ידי זה מתקיים "במילואותם"?!

הרי גם אם השמיר חותך בלי לאבד שום דבר, עדיין יש את כל השאריות מהאבן שנשאר באדמה?! לפי זה לא מתקיים "במילואותם"? (אלא אם כן יצאו בדיוק את הגודל המתאים בטבע).

 

צריך להבין שהשכינה מופיעה דרך האבנים, לכן בהלכות עשיית אבני החושן יש הקפדה דקדקנית מפורטת באבנים עצמם. כל פרט מפרטי העשייה מלמדים בדיוק על הופעת השכינה.

כנראה השמיר "הצליח" לחתוך את האבנים של החושן, ועדיין להשאיר אותם ב"טבעיותם המקורית". מה שקורה באבן שחוצבים אותו מההר (על ידי אדם), הוא שהאבן מאבד ממקוריותו. הוא כבר לא אבן גולמי שנמצא בטבע עם כל המשמעות המקורית של האבן. השמיר הצליח לחתוך מבלי שהאבן יאבד מכוחו ה"מקורי-גולמי". עצם העובדה שהאבן עדיין מחובר באדמה ועדיין נמצא בתצורתו המקורית הטבעית, מביאה לתוצאה שהאבן היא "שלימה", היא "מליאה" (כמו שהתורה דורשת "במילואותם"). אבני החושן צריכים להיות מקסימום אבן. מקסימום מחוברים לקרקע. מקסימום חומר בגולמיותה. מקסימום חומר. כל זה כדי שהם יופיעו שכינה.

 

הרמב"ן מסביר בדומה את הצורך באבני החושן ב"במילואותם":

 

רמב"ן שמות כה':

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן...אבל ענין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל. ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא, כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש... אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה) אשלים, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (להלן לא ה), שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם...ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (להלן כח כא), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן. ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן:

 

הרמב"ן מסביר שעל ידי השמיר אבני החושן יכלו לשמור על כוחותיהם וסגולותיהם. דומה לאופן שהסברנו.

ז. פרוכת

 

את הפרוכת צריך לעשות "מעשה חושב":

 

שמות פרק כו פסוק לא:

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:

 

רש"י מסביר מה זה "מעשה חושב":

 

רש"י :

מעשה חשב - כבר פירשתי שזו היא אריגה של שני קירות, והציורין שמשני עבריה אינן דומין זה לזה:

 

רש"י שמות פרק כו פסוק א:

כרבים מעשה חשב - כרובים היו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה, וכמו שאורגין חגורות של משי, שקורין בלעז פיישי"ש [רצועות]:

 

איך אפשרי לארוג משהו שיהיה משני הצדדים ציור שונה?

הדבר לכאורה בלתי אפשרי?! אם אורגים משהו אז מהצד השני יצא אותו דבר בדיוק הרי זה אותו חוט?

מדוע בכלל עושים כך במשכן? האם "סתם" השתמשו בניסים?

אם רצו שיראה ציור מכל צד, מדוע אי אפשר לעשות ציור שונה מכל צד בלי שיהיה "מעשה חושב"?

 

(הערה:

במעשה המשכן מופיע הצורך לעשות "מעשה חושב" ארבע פעמים: בכיסוי התחתון של המשכן (שמות כו' א'), בפרוכת (כו' לא'), באפוד (כח' ו') ובחושן (כח' טו'). חוץ מהפרוכת, בשאר הדברים היו רואים רק צד אחד של הציור. מכאן מתחזקת השאלה: איזה תועלת יש באריגה של "מעשה חושב"? הרי גם ככה לא רואים את הצד השני?! מה שמחזק את הכיוון שלא מדובר כאן רק על ענין של יופי).

 

צריך להבין שלא רוצים רק שיהיה יותר יפה. ההבדל בין משהו שנראה אותו דבר, לבין משהו שנראה שונה משני כיוונים, הוא ההבדל במספר המימדים שלו. דבר דו-מימדי יכול רק להיראות באופן אחד. כמו שמצד זה כך גם מצד זה. ב"מעשה חושב" הדבר הוא "רב-מימדי". זה לא איזה בגד מת עם ציור דומם. ב"מעשה חושב" הם הצליחו להוליד משהו חי בתוך החוטים של האריגה. על ידי שיש כאן משהו חי (ולא בגד דומם דו-מימדי) יכולה להיות ציור שונה מכל צד.

 

כדי לחדד את ההבנה נסתכל ב"נס" נוסף שהיה בציורי המקדש:

 

במדבר רבה פרשה יא ד"ה ג:

בית יער הלבנון למה נקראת בית המקדש יער הלבנון לומר לך מה יער עושה פירות אף בית המקדש הצורות שהיו בקירותיו של זהב שהיו מצוירין שם כל מיני אילנות היו עושים פירות.

 

הציורים של אילנות שבקירות המקדש היו נותנים פירות. איך זה הגיוני? מדרש זה מראה לנו שהציורים במקדש לא היו דוממים (דו-מימדיים). הציורים במקדש היו יצירה של משהו חי. לכן ציור של אילן זה בעצם אילן אמיתי. באופן דומה צריך להבין בפרוכת לגבי אריגת "מעשה חושב". הציורים השונים משני הכיוונים מלמדים שהאריגה הולידה יצירה של חי בתוך הפרוכת.

 

כדי לחדד את ההבנה נתבונן בנס דומה שהיה בלוחות הברית:

 

שמות פרק לב:

(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: (טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:

רש"י :

(טו) משני עבריהם - היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:

 

הלוחות היו נראים משני עבריהם. אף על פי שמדובר על כתב. כתב אמור להיות דו-מימדי, ממילא אפשר לקרוא אותו רק מכיוון אחד ואילו מהכיוון השני הוא נראה הפוך. אלא שהיות והכתב של הלוחות הוא "מעשה אלהים", כתב זה היה יצירה חיה של אותיות. ממילא הכתב הפך להיות "רב-מימדי". לא משנה מאיפה מסתכלים רואים כמו שצריך. יש לכתב הזה אינסוף מימדים. בדומה לענין זה אנו מוצאים ב"מעשה חושב". אריגת "מעשה חושב" לא רק מלמד על היכולות האומנותיות של בצלאל אלא על יכולות יצירת השכינה של בצלאל.

 

ח. מזבח

 

המזבח לקורבנות צריך לעשותו מחובר לאדמה. אם עושים אותו מאבנים אז אסור שיהיה מאבני גזית:

 

שמות פרק :

(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:

רש"י :

מזבח אדמה - מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים. דבר אחר שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חנייתן:

גזית - לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל:

 

מדוע צריך מחובר לאדמה?

מה "מרוויחים" מזה?

במה החיבור לאדמה עושה יותר "טוב"?

אם עושים מאבנים, מהו הפגם של אבני גזית?

איך העובדה שזה לא אבני גזית, משיג את מה שהיה צריך במחובר לאדמה (הרי הם מקבילים)?

 

במסכת מידות אנו רואים שעשו את המזבח מהאבנים הבתוליות:

 

משנה מסכת מידות פרק ג משנה ד:

אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מהבתולה ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר.

 

וכך גם מביא הרמב"ם:

 

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכות יג'-יד':

הלכה יג:המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים (גזית) וזה שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי שיהיה מחובר באדמה שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות, וזה שנאמר ואם מזבח אבנים מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה.

הלכה יד:כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח יי', ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול ובונין מהן, וכן אבני ההיכל והעזרות שלמות היו.

 

צריך להבין שאבני המזבח צריכים להיות במקוריותם. אסור שנגיעת יד האדם תפסול אותם. איך זה "פוסל"? הרי בסך הכל זה תהליך של בניה כמו כל בית שבונים!?

צריך להבין שהדקדקנות הקיצונית בדרך עשיית האבנים נובעת מכך שבאבנים מופיעה שכינה. על מנת שזה יהיה, צריך שהאבנים האלה יהיו בתצורתם הבסיסית ביותר של אבן- כמו הר. כך גם המזבח המחובר באדמה. החיבור באדמה הוא מה שמקשר אותו לאדמה כמו הר. משום מה, הכפרה וירידת האש למזבח יכולה להיות רק באופן הזה. כך החומר של האבנים הם ב"שלימות".

 

על מנת לחדד את הכיוון נתבונן בעוד מספר הלכות.

כל הכלים המחוברים לקרקע מפסיקים לקבל טומאה:

 

משנה מסכת כלים פרק ו משנה א:

קבע שלשה מסמרין בארץ להיות שופת עליהן הקדרה אע"פ שעשה בראשו מקום שתהא הקדרה יושבת טהורה:

ר' עובדיה מברטנורא:

קבע שלשה מסמרים - שנעץ אותם בקרקע:

טהורה - דכלי מתכות המחוברים לקרקע כקרקע דמו ואין מקבלים טומאה:

 

אותם מסמרים, ברגע שהם נעוצים בקרקע הם כמו קרקע ולא מקבלים טומאה. החיבור לקרקע "מחסנת" מפני הטומאה.

נשליך לענין שלנו: החיבור של המזבח לקרקע היא מביאה לכך שהמזבח "טהור". כלומר, הוא ההיפך מ"כלי". כלי זה דבר המשמש את האדם. האדם משתמש ומנצל את הכלי. הכלי הוא אמצעי למה שהאדם צריך. המזבח הוא לא "כלי". המזבח הוא לא אמצעי. המזבח הוא מחובר לקרקע. כלומר, הוא כמו הר. הר זה העולם במצבו הבסיסי ביותר.

 

כך גם אפשר להסביר את העובדה שכלי אבנים וכלי אדמה לא מקבלים טומאה:

 

רמב"ם הלכות כלים פרק א הלכה ו :

כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה לעולם טהורין, ואין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס לא מן התורה ולא מדברי סופרים בין פשוטיהן בין מקבליהן.

 

על פי הסברנו, עצם העובדה שכלים אלה עשויים מאדמה ואבן, היא המטהרת אותם. כך גם במזבח שחייב להיות מחומרים אלה.

 

מקור אחרון לחדד את הנקודה של המזבח, נוכל ללמוד מחוסר היכולת של עובדי עבודה זרה לאסור את ההרים וגבעות:

 

מסכת עבודה זרה דף מה עמוד א:

הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהם אסורים שנאמר (דברים ז') לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת רבי יוסי הגלילי אומר (שם /דברים/ י"ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם ומפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור.

רש"י :

הן מותרין - ההרים עצמן מותרין לחצוב אבנים מהן ולזריעה דמחובר לא מתסר כדנפקא לן (לקמן) מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם כדדריש ר' יוסי הגלילי.

ומה שעליהן - כגון אם ציפום זהב וכסף אסור שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ואע"ג דאינהו לאו עבודת כוכבים מקרו ולא מתסרי גזירת הכתוב היא (שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי) דתלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהן נעבדין משמע...

מפני שיש בהן תפיסת ידי אדם - שאדם נטעו.

 

אנו רואים שהגויים עובדי עבודה זרה לא אוסרים את ההרים וגבעות שאותם הם עובדים. לעומת זאת, עצי אשירה הם כן אוסרים. רק דברים שיש להם בהם "תפיסת יד אדם"- הם אוסרים. בקרקע ובהרים הם לעולם לא יוכלו לתפוס יד. לכן הם תמיד מותרים. רש"י מוסיף לבאר  שכוח זה מגיע מהיותם "קרקע עולם".

אם נשליך לענין המזבח:

המזבח הוא המקבל את אש השכינה אל תוכו. שם מתבצע תהליך הכפרה. כדי שזה יופיע את השכינה שלו בצורה מושלמת צריך שהמזבח תהיה מחוברת לאדמה (או מאבנים ללא גזית). החיבור לאדמה גורם לכך שהמזבח מחובר בקרקע בצורה מליאה. כך המזבח הוא לא "כלי" עם "תפוסת יד אדם". "תפוסת יד אדם" היה "חונק" את הופעת השכינה המושלמת בתוך האבנים והאדמה.

 

 ט. סיכום ומסקנות

 

ראינו מספר הלכות של עשיית כלי המשכן:

קביעת הבדים בארון, עצי הקרשים עומדים בדרך גדילתם, מנורה וכרובים מקשה אחת, אבני החושן ב"מילואותם", פרוכת "מעשה חושב" ומזבח מחובר באדמה.

ניסינו להסביר איך כל ההלכות האלה הם המאפשרים את הופעת השכינה בחומרים אלה. ניסינו לראות איך הלכות האלה הם יוצרים את השכינה בתוך החומרים האלה. ניסינו לראות איך הלכות האלה הם מלמדים על התוצאה של הופעת השכינה בחומרים האלה. החוט החורז של כל הדינים השונים של העשייה היא שצריך שלימות של חומר. דווקא על ידי העצמה של חומר הגלם (אם בזהב אם באבנים וכו') מופיע ריבוי ותוספת חיים בתוך החומר. הסיבה לכך היא, שתכלית המשכן הוא הופעת השכינה בחומר. בדיוק בגלל זה יש דקדקנות מפורטת של איך עושים את כל הכלים. פרטי ההלכות הם מה שמראים לנו את התכונות של השכינה בכלים.

לפי זה מעשה המשכן לא רק מביא לנו את הציווים של "מה לעשות", אלא גם נותן לנו לתוך הידים את הכלים (תרתי משמע) איך להופיע שכינה בתוך החומר.

 

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות