א. הקדמה

ב. התרומה

ג. קדושת המצוות- לא בגוף

ד. תשמישי קדושה- קדושת הגוף

ה. המקור לקדושת הגוף

ו. כוח התרומה וההקדש

ז. סיכום ומסקנות

 

א. הקדמה

 

הרבה פעמים אנחנו מזכירים את הביטוי "קדושה". לא תמיד אנחנו מודעים בדיוק למה הכוונה. בדרך כלל הכוונה למשהו "טוב" או משהו שקשור לקדוש ברוך הוא. במאמר זה ננסה להתבונן על הרמות השונות של קדושה (כפי שעולות מההלכות). ההתמקדות תהיה ביכולת התרומה שלנו וההקדש  להשיג דווקא "עומק קדושה" יותר ממה שהיינו מצפים. ממילא נוכל מכאן ללמוד על התנאים ועל הדרך להשגת קדושה. איפה צריך לצפות למצוא קדושה.

 

ב. התרומה

 

התורה פותחת את ציווי מלאכת המשכן בהבאת תרומה. כל החומרים של המשכן הגיעו מהתרומה:

 

שמות פרק כה:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

רש"י :

(ב) ויקחו לי תרומה - לי לשמי:

 

התרומה צריכה להיות "לשמה", לשם השם. לפני שנתבונן בקדושת התרומה נתחיל בהשוואה לקדושות אחרות.

 

ג. קדושת המצוות- לא בגוף

 

השולחן ערוך פוסק שציצית שנפסלו יכול לזרקן לאשפה:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן כא סעיף א:

(א) חוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה,  אבל כל זמן שהם קבועים בטלית, אסור להשתמש בהם כגון  לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום בזוי מצוה. (וי"א דאף לאחר שנפסקו, אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה (כל בו הלכות שבת). ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע"ב) (מהרי"ל הלכות ציצית) (וע"ל סימן תרס"ד סעיף ח' ט').

 

הסיבה שיכול לזרוק את חוטי הציצית שנפסקו היא מפני שאין לציצית קדושה בגופה. כלומר, אין בבגד בעצמו קדושה. אמנם בזמן עשיית המצוה כן יש לציצית קדושה בגוף, אבל זה לא טבוע בגוף הציצית. ממילא אחרי המצוה יכול לזרקן.

המשנה ברורה מבאר שכך זה לגבי כל תשמישי מצוה:

 

משנה ברורה :

(א) חוטי ציצית וכו' - והוא הדין לכל תשמישי מצוה כגון סוכה ולולב ושופר וכל כהאי גוונא לאחר שנתבטלו ואינם עומדין עוד למצותן:

 

המקור לדבריו הוא מהגמרא במסכת מגילה:

 

מסכת מגילה דף כו עמוד ב:

תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן .

 

לפי זה יוצא שלכל המצוות אין קדושה בגוף הדבר. כל הקדושה מגיע "מלמעלה" רק בגלל הציווי. ברגע שמסתלק הציווי גם מסתלק הקדושה.  הקדושה הופיעה רק לזמן העשייה. לא מעצם הדבר.

 

ד. תשמישי קדושה- קדושת הגוף

 

לעומת "תשמישי מצוה", ל"תשמישי קדושה" כן יש קדושה בגוף:

 

מסכת מגילה דף כו עמוד ב:

תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן .

 

בפשטות הסיבה היא שבדברים אלה יש את שם ה'.

 

כך רואים שמועיל "הזמנה" לקדשו:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן מב סעיף ג:

וקלף המעובד (יח) לשם תפילין, אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה  כי האי גוונא  לגוף (כב) הקדושה,  מילתא היא.

משנה ברורה :

(יח) לשם תפילין - היינו הפרשיות של תפילין והוא הדין עור המעובד להבתים של ראש או של יד ואף דאין חקוק עליו השין מכל מקום גוף קדושה מיקרי וכל שכן עור המעובד לספר תורה או מזוזה:

(כב) הקדושה - אבל הזמנה לגוף המצוה כגון ציצית שופר לולב סוכה נר חנוכה אפילו עשאן לכך לא מיתסרי דהזמנה לאו מילתא היא וכדלקמן בסימן תרל"ח ס"א בהג"ה ומותר להשתמש בהו חול אף בלי תנאי.

 

היות שבגוף התפילין יש קדושה, הזמנה מספיקה לאסור כתיבת דברי חול.

כך גם רואים מהחובה לגנוז אותם:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד סעיף ג:

(ו) תשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין,  וארגז שנותנין בו ספר תורה או חומש  וכסא שנותנין עליו ספר תורה, ווילון שתולין לפני ההיכל, יש בהן קדושה וצריך לגנזן.

משנה ברורה:

(ו) תשמישי קדושה וכו' - והיינו דאף דבתשמישי מצוה קי"ל בסימן כ"א דלאחר שעבר מצותן מותר לזורקן בתשמישי קדושה אינו כן אלא אף לאחר שנתבלו ואין ראויין עוד לתשמישן מכל מקום יש בהן קדושה וצריך לגנזן וגם אסור להשתמש בהן שום תשמיש ודוקא תשמיש קדושה עצמה אבל דבר המשמש להתשמיש קדושה והוא הנקרא תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ומותר להשתמש בהן אף בעודן קיימין.

 

יש בתשמישי קדושה האלה בעצמם קדושה. לא רק לזמן המצווה. זה ההבדל. בתשמישי מצוה, הקדושה בנויה על המצוה. הציווי גורם את הקדושה, לכן אחרי המצוה לא נשאר כלום (רק שאסור לבזות מצד האדם). לעומת זאת בתשמישי קדושה, הקדושה היא בעצם הדבר (ולא רק בגלל הציווי) ולכן הוא לא תלוי בשימוש. לפי זה יוצא שקדושה בעצם הדבר היא יותר "עמוקה" מאשר קדושה של מצוה.

 

ה. המקור לקדושת הגוף

 

ננסה ללמוד על המקור לאותה קדושה. השולחן ערוך מביא דין לגבי ספר תורה שבלה, שצריך לגנוז אותו בקבר תלמיד חכם:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן קנד סעיף ה:

ספר תורה שבלה, מניחין אותו  בכלי חרס (כד) וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם, אפילו אינו אלא שונה הלכות  ולא שימש ת"ח.

 

המשנה ברורה מוסיף גם את המקור מהתורה:

 

משנה ברורה :

(כד) וגונזין אותו - והוא הדין שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן ואסור לשורפן אע"ג דכונתו שלא יבואו לידי בזיון מכל מקום דרך השחתה עביד וכתב הרמב"ם במצות לא תעשה סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם והוא הדין בכל תשמישי קדושה יש ליזהר בזה [אחרונים]:

 

המקור הוא מהרמב"ם:

 

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סה :

והמצוה הס"ה היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה. ולשון האזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו (ר"פ ראה) לא תעשון כן לי"י אלהיכם אחר שקדם [שם] הצווי (ע' קפה) לאבד עבודה זרה ולמחות את שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם ובאה האזהרה ואמר לא תעשון כן לי"י אלהיכם. וכל מי שעבר על דבר זה כגון שיהרוס שום דבר מן ההיכל והמזבח והדומה להם או שימחה שם משמות י"י לוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר בלשון הגמרא שמי ששרף עצי הקדש לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא מן ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לי"י אלקיכם. וכן התבאר שם שהמוחק את השם לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם לא תעשון כן לי"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק רביעי משבועות (לה א):

 

הפסוק מדבר על איבוד מקומות של עבודה זרה:

 

דברים פרק יב

(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:

(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

רש"י מבאר:

 

רש"י :

(ד) לא תעשון כן...דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה:  

 

רש"י מסביר את הביטוי "לה' אלוהיכם" לגבי אבן מהמזבח. לפי זה אבן מהמזבח הוא בבחינת "ה' אלוהיכם". זה מתאים לפשט הפסוק שדיבר על איבוד מקומות של עבודה זרה. איסור זה הוא מה שמרחיבים אף לגבי ספרי תורה.

 

הגמרא במסכת מכות לומדת את האזהרה לאיסור הנאה מעצי הקדש מהפסוק "לא תעשון כן לה' אלהיכם":

 

מסכת מכות דף כב עמוד א:

אלא הכא במאי עסקינן - כגון שבישלו בעצי הקדש, ואזהרתיה מהכא: (דברים י"ב) ואשריהם תשרפון באש...לא תעשון כן לה' אלהיכם.

 

אנו רואים שאיסור זה חל גם לגבי הקדש.

 

נתבונן בכמה נושאים המראים את קדושת הגוף של דברי הקדש:

 

ו. כוח התרומה וההקדש

 

כלי המקדש, יש בכוחם לקדש את גוף החומרים הנכנסים אל תוכם:

 

שמות פרק ל:

(כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:

רש"י :

(כט) וקדשת אותם - משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין.

 

בהמת הקדש, אין אפשרות להמיר אותה בבהמה אחרת, אפילו אם היא יותר טובה. הקדושה "נדבקת" בגוף הבהמה:

 

ויקרא פרק כז

(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיקֹוָק יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:

(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:

רש"י :

או רע בטוב - וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

 

ברגע שהדבר הוקדש, הרי הוא קדוש קדושת הגוף. זה אפשר לראות גם מדין "מעילה". מי שנהנה מהקדש- מעל, וחייב בקרבן:

 

רמב"ם הלכות מעילה פרק א הלכה א:

אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם, בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל.

 

יש בכוח האדם להקדיש כל דבר. אפילו "אשפה מלאה זבל":

 

רמב"ם הלכות מעילה פרק ה הלכה א :

אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לחזק הבדק כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח כגון כבשים ותורים, או המקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית כגון אבן וקורה, או המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה כגון המקדיש תרנגולין וחומץ וציר או קרקע אפילו הקדיש אשפה מליאה זבל או עפר או אפר, מועלין בכולן משעה שהוקדשו עד שיפדו דברים הראויים להפדות.

 

מהמדרש אנחנו יכולים ללמד על הכוח של התרומה לקדש את החומר, עד כדי כך שהקב"ה "נמכר" על ידה:

 

שמות רבה פרשה לג ד"ה ויקחו לי:

ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.

 

ז. סיכום ומסקנות

 

הסתכלנו על "עומק" הקדושה של  המצוות. מההלכות למדנו שהקדושה של המצוות היא רק לזמן המצוה. במצוות אין קדושת הגוף. הסברנו, שהסיבה לכך היא, כי המקור לקדושת המצוות הם מחמת הציווי של ה'. היות ו"סגנון" הקדושה הוא כזה שתלוי בציווי, הרי רק לזמן הציווי והעשייה של המצוה השכינה מופיעה. "סגנון" קדושה זה באה מלמעלה.

לעומת זאת בספרי תורה תפילין ומזוזות הקדושה היא בגוף הדבר. לכן הקדושה היא לעולם. כי היא בעצם גוף החומר. זה לא תלוי שציווי וזה לא תלוי בעשייה. לכאורה סיבת הדבר הוא מחמת שמות ה' הכתובים בהם.

מעיון במקור לקדושה זו, ראינו את ספר המצוות לרמב"ם שמביא את הפסוק "לא תעשון כן לה' אלהיכם". מזה למדנו שאבני המזבח ודוגמתם הם המקור ליכולת לקדש את גוף החומר.

בסוף, ראינו כמה ביטויים לאותו קדושת הגוף שקיימת בתרומה ובהקדש. כך בדין כלי המקדש שמקדשים את מה שנכנס בהם. כך בדין תמורה- חוסר היכולת להמיר, וכך גם בדין מעילה וכו'.

צריך להבין שהיכולת לקדש את גוף החומר בהקדש ובתרומה נובעת בדיוק מאותה סיבה שהמצוות הם לא קדושת הגוף (אחרי העשייה):

קדושת המצוות מגיעות מהציווי, לכן אין בכוחם להופיע קדושה מתוך החומר בשלימות. תמיד יהיה "פער" ומרחק בין גוף הדבר לבין הקדושה. כל המקור לקדושה של המצוות הוא "מלמעלה". בגלל שזה "מלמעלה" זה תמיד קצת מנותק. לעומת זאת בהקדש ובתרומה, הקדושה לא מגיעה בכלל מהציווי. תרומה במהותה מגיעה "מלמטה". האדם מיוזמתו מחליט להקדיש מרכושו. אדם אינו יכול להקדיש דבר שאינו שייך לו. השייכות לאדם גורמת לכך שזה יותר "רכוש" כלומר יותר חומרי. ממילא הקדושה מופיעה בחומר. לפי זה יוצא שדווקא היכולת להופיע יותר קדושה (וקדושה יותר עמוקה) מגיעה ממנו. האדם ("מלמטה") מסוגל דווקא להופיע קדושה יותר חומרית מאשר קדושת המצוות.

על פי זה גם מובן המתח העצום שהיה קיים בזמן הבאת התרומה למשכן:

 

שמות פרק לו:

(ה) ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה יקוק לעשת אתה:

(ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא:

(ז) והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה והותר:

 

האם הצליחו עם ישראל להביא תרומה מעבר לצורך של הציווי? האם הצליחו עם ישראל לקדש את גוף החומר מעבר לצורך של מלאכת המשכן? לא רק שמדובר כאן על תרומה שמקדשת את גוף החומר (כמו שהסברנו במאמר זה), אלא כאן מדובר על עליית מדריגה- אף מעבר לצורך של המלאכה. האם הביאו גם מעצמם? לפי הפסוק הם עברו והותירו קצת...

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
אולי זה קשור
בעז דרומי (2/28/2011)
יישר כוח! נהנתי מאוד מהתוכן והסגנון. חשבתי על עוד מקור לתרומה כקידוש הגוף. המשנה הראשונה בברכות מגדירה את זמן ק"ש "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן"- התרומה מוגדרת כמצב הגוף ולא רק משהו שנאכל. ובתורה התרומה היא לא רק מתנה לכוהנים אלא מה שמושח אותם והופך אותם לכוהנים: (ח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם: