לאיזה מצב אנו נצרכים להגיע על מנת שנוכל לרשת את "ירושלים"?

האם המדובר הוא אך ורק בפתרון צבאי, מדיני, או רוחני?

 

התבוננות בדרך כיבושו של דוד את עיר דוד, תלמד אותנו על הדרך אותה אנו חייבים לעבור על מנת שירושלים אכן תהיה בידינו.

 

מלחמת דוד על ירושלים

 

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים...". - שני עבודת כוכבים אחד עור ואחד פסח שנעשו על שם יצחק ויעקב ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים לא לכדו את המצודה (שמואל ב', ה', ו' - ט').

 

ממקור זה נראה שצלמי העיוור בדמות יצחק והפיסח בדמות יעקב הם המונעים מדוד את כיבוש העיר.

 

רש"י בדברי הימים מבאר את עניין ה"עיוורים והפסחים" שבספר שמואל באופן שונה:

 

"וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה...". -..ראו שלא יוכלו לעמוד לפני דוד ונתנו עורים ופסחים לפני שער העיר לאמר לא יבא דוד הנה כי אם ילחם עם העורים הללו כי ידעו כי בזוי הוא למלך להלחם עם העורים ומתוך כך ישוב ולא ילחם עמהם" (דברי הימים א', יא, א' - ז').

 

על פי ביאור רש"י בדברי הימים, הגורם המונע מדוד מלכבוש את "יבוס" הוא עיוורים ופיסחים ממש, הניתנים בשער העיר ע"מ שדוד מתוך הבזיון שבלחימה עימהם, לא יכבוש את העיר.

 

אולם על פי שני ההסברים מניעתם את כיבוש העיר אינה מובנת. מדוע שצלמים בדמות יצחק העיוור ויעקב הפיסח, ימנעו מכיבוש העיר?

מדוע מלחמה כנגד עוורים ופסחים הנמצאים בקו ראשון של המלחמה, ימנעו כיבוש חשוב של העיר, אם כל חוסר הנעימות שבדבר? 

וכמובן, מה הקשר שבין ה"עוורים והפיסחים" של ספר שמואל לבין ה"עוורים והפסחים" של ספר דברי הימים?

 

העוורות כהגדרה תכונתית

 

מחוזקם של הצלמים, אנו מחוייבים להבין שצלמים אלו מביעים מניעה מהותית מכיבוש עיר דוד, שהיא גם מניעה מהשלמת המלוכה בישראל. על מנת לבחון מניעה זו, יש צורך להתבונן במשמעות עוורונו של יצחק.

 

כך מובא העניין בפרשת תולדות.

 

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת"

 

רש"י מבאר לנו את סיבת העיוורון הזה.

 

"...כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו..." (בראשית כז, א').

 

המדרש מביא את אותו ההסבר בלשון קצת שונה.

 

 "...ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו ...".

 

מדברים אלו אנו למדים שעיוורונו של יצחק נוצר מדמעות המלאכים הנשארות רשומות בתוך עיניו. כיוון שהדמעה היא חלק מנוזל העין, אנו למדים שראייתו של יצחק הופכת להיות במעשה העקידה ל"ראייה מלאכית". ראייה מלאכית זו אינה עולה בקנה אחד עם הראייה המוגשמת הפיזית. מעשה העקידה אם כן, יוצר ביצחק כח התבוננות אבסולוטי על המציאות. אולם מחיר ראייה אבסולוטית זו שהוא קונה, הוא עיוורון ביחס לגורמי המציאות האנושיים.

 

יצחק, בהיותו אחד מאבות האומה, מקנה במעשה העקדה את יכולת הראייה המלאכית לעם ישראל כולו, ויחד עימה את פגימתה. פגימה זו היא העומדת לרועץ לדוד ברצונו לממש את מלכות ישראל.

 

הפיסחות כהגדרה תכונתית

 

רועץ שני העומד בדרכו של דוד הוא  - פיסחות יעקב.

 

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ...וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית ל"ב, כ"ה - ל"ג).

 

את צליעתו מקבל יעקב מתוך מאבקו עם שרו של עשו. מאיסור אכילת גיד הנשה, אנו למדים שרישומה של צליעה זו נשאר לדורות בעם ישראל. משמעות הדבר היא, שנשיאת יעקב את שם ה' בהתהלכותו בארץ, מקשה עליו לפעול ולממש את מהותו האלוהית. קושי זה מבוטא כמצב של צליעה על הירך.

 

"תרגום" עיוורון יצחק וצליעתו של יעקב כמצבים תכונתיים בעם ישראל, מבארת היטב מדוע הצלמים מונעים מדוד את כיבוש העיר. בהצבת הצלמים מדגישים אנשי יבוס את החסר שיש לעם ישראל לממש את מהותו האלוהית כמלכות. הראייה המלאכית ודרכי ההתנהלות האלוהיות שבישראל, מציבים מצב של חוסר שלמות - עיוורון וצליעה, בדרך ההנהלות והמימוש האנושיים. חסרונות אלו, הם המעקבים ממימוש המלכות.

 

העיוורים והפסחים - החסרון ב"דרך"

 

אם בספר שמואל מבטא הכתוב את החיסרון התכונתי שבהופעת החיים האלוהיים בעם ישראל, הרי בספר דברי הימים מבטא רש"י את בעיית ה"עיוורות והפסחות" בדרך ההתנהלות הלאומית.

 

"...ראו שלא יוכלו לעמוד לפני דוד ונתנו עורים ופסחים לפני שער העיר לאמר לא יבא דוד הנה כי אם ילחם עם העורים הללו כי ידעו כי בזוי הוא למלך להלחם עם העורים ומתוך כך ישוב ולא ילחם עמהם" (רש"י דברי הימים א', יא, ה', ד"ה ויאמרו ישבי יבוס לדוד לא תבא הנה).

 

על בסיס הבנתנו את "עוורותו" ו"פסחותו" של עם ישראל ביחס לדרכי החיים, נראה ששימת העיוורים והפיסחים לפני שער העיר שנועדה לאלץ את דוד להורגם בכיבושו את העיר, אינה רק בעיה תדמיתית, אלא בעיה מהותית מתוך שהיא מנתבת אותו לדרך התנהלות בה המטרה מושגת, אולם "על חשבון" הדרך. אופן התנהלות זה מחבר אותנו ישירות לבעיות ה"עיוורות" וה"פיסחות".

כפי שהנגיעה באבסולוטיות האלוהית קונה את מקומה בעולם במעשה העקדה ובמאבקו של יעקב, אולם במחיר כבד, כך ברמה הלאומית מציבים אנשי יבוס ברירה של הגעה למטרה שהדרך אליה קלוקלת. בני יבוס מבינים שכל הגעה למטרה שהדרך אליה לא תהיה ישרה, תפגע בסופו של דבר במהות החיבור והיא האות הראשון לקרע שעתיד להתרחש בהמשך. ברור היה להם שהתפתותו של דוד לכבוש את עירם תוך הריגת העיוורים והפיסחים, תעלה לדוד ולעם ישראל במחיר יקר, עד כדי כך שדוד יעדיף לא לעלות על העיר, מאשר לעלות עליה תוך התבזותו בדרך כיבושה.

 

האם מצליח דוד להימנע מפגם ה"עיוורות" וה"פיסחות" שבעם ישראל"? האם בכיבוש עיר דוד הוא מצליח לבסוף להלוך בדרך שאינה בזויה ובכך לקבוע נתיב הרמוני מוצק שאינו בר קעקוע? אנו נראה שהתשובה לכך אינה פשוטה.

 

מעורבות יואב בכיבוש עיר דוד

 

מתברר, שבסופו של דבר נעשה כיבוש עיר דוד בעזרתו של יואב.

 

 "וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ" (דברי הימים א', יא, ו').

 

אולם נראה, שהדבר נעשה בלא יכולת להימנע מהריגת העיוורים והפסחים הנמצאים בקן הראשון של המלחמה. זאת אנו למדים מכך, שלאחר הכיבוש נאסרת ביאת עיוור ופיסח אל בית דוד, מפאת הזכרת הגנאי שהיה לו במלחמה.

 

"... עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת" (שמואל ב', ה', ז'-ח') - אל בית דוד שיהא לו גנאי פן יאמרו עם אלו נלחם דוד" (רש"י דברי הימים א', יא, ה')

 

יואב אם כן עושה מה שדוד לא רצה לעשות. להגיע למטרה על חשבון דרך שאינה ראויה.

 

האם נכון נהג יואב? חז"ל מלמדים אותנו שכן.

 

"אלמלא מקלו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות את הדין" (מדרש תנאים לדברים ט"ז, י"ח).

 

מדוע?

 

סיבת הדבר היא, כי איחוד האלוהות עם הארץ, אינו דבר מובן מאליו. עיוורותו ופסחותו של העם הנושא את האלוהות בקרבו בדרכי העולם, ונושאי התורה בתוך כך, נובעים מכך שאיחוד העולמות אינו בר מימוש מבחינה ריאלית. במצב זה קוראת לנו החולשה שבנו להמתין להשלמת החֵסֵר הזה "כשירצה בכך הבורא". אולם כך, השלמה זו לעולם לא תגיע, כיוון שהפרש זה אכן אמת הוא! רק התעקשות לסגור את מעגל המימוש (עד לרמה של שלטון ומלכות), היא זו שתאלץ אותנו ואת הקב"ה "לתפור" את ההפרש הזה ולאחד בין העולמות לפרטי הפרטים. את הדילוג המפחיד הזה מבצע ביצע יואב באומץ רב בזמנו של דוד, ואת הדילוג הזה גם אנחנו חייבים לבצע על מנת שנוכל לעבור לשלב הבא של שלמות והרמוניה אלוהית בארץ.

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות