מ"איש כי יקריב" ועד "איש כי יפליא נדר" - (סיכום מהלך ספר ויקרא)

 

 

ספר ויקרא המתייחס להשראת השכינה בעם ישראל באהל מועד, מעורב אף הוא, באופן כמעט מידי בעוצמתו הבחירית של האדם, ע"י בני אהרון. בהקרבתם אש זרה לפני ה'[1], יוצרים בני אהרון איחוד עם האלוהי באופן עצמי ועצמאי גם במערכת המשכנית, עד כדי פגישת האש האלוהית שמן השמים אותם ישירות, באכילתה אותם[2], יחד עם אכילתה את הקורבן.

חז"ל מלמדים אותנו שמעשה זה מהווה המשכיות לדרך החיבור העצמית, הבלתי אמצעית שהם יוצאים עם השכינה במעמד הר סיני במעשה אכילתם ושתייתם לפני ה'[3] המושווית שם מהותית לאכילת האש את הקורבנות[4].

בדרך זו של אכילתם ושתייתם לפני ה', מממשים נדב ואביהוא את המגמה של אהרון עצמו בחיבורו את מישור העגל - מישור הפעולה העצמאי במוחש, לאלוהות[5]. הקרבתם של בני אהרון את האש הזרה לפני ה', מממשת מגמה זו גם בתוך מערך ההופעה האלוהי שבמשכן.

 

מעורבות מערכת החוש, הגוף והעצמיות האנושית בהופעת האין סוף גם בתוך מעגל המשכן, היא שיוצרת אור חוזר ומביאה להשלכות הדיניות המרחיקות לכת שבפרשות תזריע, מצורע, בהופעת קדושה בגוף, המתירה חיות מסוימות והאוסרת אחרות[6], בהופעת האין סוף במעשה ההולדה עם  כל השלכות הטומאה הנובעות מכך[7]. להופעת הצרעת[8] שהיא ביטוי לעוצמת החיים הנבדלת ה"לבנה" המופיעה בגוף, עד ליכולת הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים בעזרת ענן הקטורת[9]. יכולת זו מזוהה באופן מוחלט עם מעשה בני אהרן[10], ומהווה על כן תולדה והמשכיות לכניסתם. סופו של מהלך זה של עבודת יום הכיפורים מביא להופעת האלוהות במישור ה"עזאזל" - הוא המישור המקרי הבלתי ציווי העצמי של מציאות שהבחירה החופשית בה היא עוצמתה (מקבילה לזו המופיעה בעולם בראשית בו המלאכים עוזא ועזאל יורדים מן השמים בדור אנוש להתערב עם בני האדם).

 

מעבר האלוהות דרך תוואי הבחירה החופשית (שלא היה יכול להיווצר ללא שיבוא בלא ציווי מתוך רצונם העצמי של בני אהרון), מביא להופעת קדושה החודרת עד למערכת הגוף האנושי, ולהופעת תכונות המייחדות את הגוף הישראלי. הביטויים ההלכתיים לכך מופיעים במערכת הדינית המפורטת בסוף פרשת אחרי מות, ובפרשת קדושים.

 

במקביל, גם מערכת העבודה בבית המקדש, מושפעת ממעורבות הגוף האנושי ותכונותיו בחיבור עם האלוהי, והכוהנים נצרכים לשמור על שלמות גופם וקדושת גופם (פרשת אמור). כיוון שאיחוד האלוהי עם המערכת הגופית האנושית הינו חיבור דו סטרי, נבדלות ו"עדינות" החוקיות השמימית המייחדת את המשכן, משפיעה על המציאות האנושית, בדרישתה שלמות גופנית נבדלת הן מן הכוהנים[11] והן מן הקורבנות[12]. כמו כן בהופעתה "זמנים מקודשים"[13], ובהתחזקות מעשה האמירה בשם ה' להיות בעל רושם בדיוק כמעשה הפיזי[14]. באופן הופכי, נבדלות המשכן מביאה ליכולת מעשה התשלום הממוני לשאת את משמעות "עין תחת עין"[15].

 

מהלך זה של איחוד האלוהי הנבדל שמעולם המשכן, עם החיים שמחוצה לו, מתקדם צעד נוסף בפרשת בהר להופיע במציאות הקרקע[16], קניין האדם[17] והממון[18] . כיוון שנקודת המוצא היא האלוהות שמן השמים ("הר סיני"), הוא יוצר רושם אלוהי נבדל בארץ - "שבת שבתון יהיה לארץ" (כה, ד'). מגמה זו היא המביאה לדין השמיטה, היובל, הן ביחס לקרקעות, הן ביחס לעבדים והן ביחס לכסף - באיסור הריבית.

 

פרשת בחוקותי ממשיכה את מגמת חדירת אלוהות זו שמן השמים בממד החיים האנושי עד לרמה הקיומית שאינה מתבטאת רק ברמות הסגולה של הארץ, האדם ואפילו הממון (איסור הריבית כאמור), אלא אף במעשיו, אם כי דרך פרטי השכר והעונש[19].

 

נבדלות האלוהי שמן השמים ביחס לאנושיות שבארץ, מביא לכך שלעולם נשאר הפרש בין העולמות - "יראת" המציאות מן האלוהות לעולם[20], ואיחוד דווקא בממד "גן העדן"[21].

 

לשיא התפתחות איחוד האלוהי שמן השמים באנושיות שבארץ, אנו מגיעים בסוף ספר ויקרא במצב בו הקדשת האדם בנדר[22] מקרב מציאות החיים שסביבו,  מקבילה לעצם הציווי האלוהי עד כדי קריאת פרשת הנדר בלשון "אלה המצות אשר צוה ה' את משה..."[23]. מצב זה מחזיר אותנו ליכולת הפעולה העצמאית של האדם לברוא מציאות אלוהית מגמה אותה פתחו נדב ואביהו בהקריבם אש עצמית שלא מכוח של ציווי. מהלך זה שלהם שחייב את הופעת האלוהות הנבדלת של המשכן גם באנושיות העצמית הגופית, מגיע להשלמתו המתוקנת בסוף ספר ויקרא בהופעת עצמיות אלוהית, אולם נבדלת, התלויה באמירה נבדלת - האמירה הנדרית.

נבדלות זו מביאה ליכולת ההקרבה העצמית לא באופן הגופי הישיר כפי שהיה אצל בני אהרון (בשרפת האש אותם כקורבן), אלא דרך הערכת הכסף[24] (בערכך נפשות), שהיא הדרך המאפשרת להופיע אלוהות גם ברמה הבחירית, אולם באופן שהנבדלות השמימית מגנה מפני הכישלון הגופי.

 

 



[1] י', א.

[2] כפי שעולה מדרך מיתתם, ע"י האש האלוהית העוברת דרכם כפי שהדבר בקורבן - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם... (י', ב'). ובקורבן - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה.." (ט', כד).

[3] עיין רש"י על שמות כד, ח' המקשר בין מעשה נדב ואביהו במעמד הר סיני לבין מיתתם לפני ה' בהקריבם אש זרה - "ויראו את אלהי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן...".

[4] כפי שנראה מתוך ההקבלה בין דברי הכתוב - "...ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", לבין ביאור אונקלוס במקום - "...וחזו ית יקרא דה' והוו חדן בקרבניההון דאתקבלו ברעוא כאלו אכלין ושתן" (שמות כד, יא).

[5] את הקשר מיתת בני אהרון לחטא העגל ראינו בכך שהמיתה הנקנסת על אהרון בעקבות חטא העגל ממומשת במיתת נדב ואביהו - "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון - והועילה תפלתי לכפר מחצה  ומתו שנים ונשארו השנים" (דברים ט', כ').

[6] "זאת החיה אשר תאכלו..." (ויקרא יא, א').

[7] "אשה כי תזריע וילדה זכר..." (ויקרא, יב,ב').

[8] ויקרא יג, ב'.

[9] ויקרא טז, א'.

[10] כפי שיש להבין מחיבור הכתוב פרשה זו למיתת בני אהרון - "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון...דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש..."(ויקרא טז, ב').

[11] כגון גיבן שגביני עיניו ארוכים ושוכבים, נחשב למום פוסל.

[12] פסול "חרוץ" שיש לו סדק בשפתו, או בריס שבעיניו

[13] "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא כג,ב', בהמשך פרשת אמור).

[14] כפי שעולה מפרשת המקלל והשוואתו למעשה ההיזק - "ונקב שם ה' מות יומת...ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת..." (ויקרא כד, טז).

[15] סוף פרשת אמור (ויקרא כד, כ').

[16] "ושבתה הארץ שבת לה' "(ויקרא כה, ג').

[17] "כשכיר כתושב יהיה עמך עד  שנת היבל יעבד עמך" (וקרא כה מ').

[18] "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה, לז).

[19] "ונתתי גמשיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו'" (ויקרא כו, ד').

[20] "...והתהלכתי בתוככם - ...ולא תהיו מזדעזים ממני יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלהים" (ויקרא כו, יב).

[21] "והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם..." (ויקרא כו, יב).

[22] "איש כי יפלא נדר..." (ויקרא כז, ב').

[23] ויקרא כז, לד.

[24] "..כי יפלא נדר בערכך נפשת - ליתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי" (ויקרא כז, ב').



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות