אין זה סוד שהמפגש ההלכתי עם זמן ספירת העומר הוא מפגש של אבלות[1]. את ציווי התורה של ספירת העומר חופה מותם של שנים עשר אלף תלמידי רבי עקיבא, המונע אותנו עד היום מביטויי שמחה של חתנות, ומחייב אותנו במנהגי אבלות של איסור הסתפרות והתגלחות.

הגדרה הלכתית שכזו, של תקופה שהייתה אמורה להוות "חול המועד"[2] אין אנו יכולים להשאיר ביד המקרה. חייבים אנו להבין שניקוז מותם של כל תלמידי רבי עקיבא לזמן הספירה, וקביעת זמן זה כזמן של אבלות, מבטאים נאמנה את מהותם של ימי הספירה, שהיא גם מהות כוח רבי עקיבא שכשלה בתלמידיו.

 

שכינה בממד האינדיבידואלי של החיים

 

התבוננות קצרה על קורבן העומר מראה שבניגוד לשאר הקורבנות, שמו של קורבן העומר נקבע על פי מידתו (עומר) ולא על פי סוגו (שעורים). מן המן למדו שמידת ה"עומר" היא מידה ניסית המתאימה אישית "איש לפי אוכלו"[3]. מעשה הספירה הנעשה ביחס לעומר במשך ארבעים ותשעה הימים מאדיר עוד יותר את מגמת ההתאמה האישית המופיעה מכוח העומר, מתוך שמעשה הספירה האישי נותן תוקף של עצמאות למגמה העצמית שכבר קיימת מכוחו. שם ה' המופיע הן במידת העומר והן במעשה הספירה מביא לכך שעצמיות עצמאית זו הנוצרת מכוח מעשה הספירה אינו מצומצם בצמצום העולם האנושי, אלא שואף לקרבו אל עוצמת האין סוף להיות כאלוהים.

 

עוצמה זו היא המופיעה בתורתו של רבי  עקיבא. כוח עצום של תורה אישית בעלת יכולת דקדוק וחידוש בלתי רגילים[4], עד כדי שמשה רבנו, מקור התורה שבכתב ושבעל פה, "אינו יודע מה הוא אומר"[5], עד כדי שהקב"ה עצמו מתעכב לתייג את התורה בכדי שיהיה לו לרבי עקיבא מקום לדרוש בו תלי תלין של הלכות[6]. אולם במקביל נגלית עוצמה זו כחרב פיפיות בתלמידיו המשלמים את מחיר עוצמתה של יכולת זו ותורה זו בחייהם, מתוך התגברות עוצמתה האינדיבידואלית הזו של תורתם על המאחד האלוהי שביניהם עד לכדי חוסר כבוד[7] ועיניים צרות[8], האחד בתורתו של חברו.

 

כשסכנה זו עומדת למולם, קובעים חכמים את זמן הספירה כזמן האבלות על תלמידי רבי עקיבא. בכך  מעקרים חכמים את כוחו של זמן זה, במונעם בכך את סכנת הנפילה שבמפגש עם עוצמתיות כוחו של זמן הספירה. אולם מתוך כך, נמנעת מאיתנו אף עוצמת כתרי אותיותיו של רבי עקיבא - כתר התורה וכתר ההנהגה.

 

אך לא עוד!!

 

התחדשות כוח ספירת העומר

 

הופעת יום העצמאות ויום ירושלים בעצם ימי הספירה, מבשרים על תחייתו של כוח הספירה. שוב אין האבלות על מות תלמידי רבי עקיבא מופיעה בשלמותה. בכך נפתח לנו הפתח להחזיר עטרה ליושנה.

 

מפתיחת פתח גאולתו המדינית של עם ישראל דרך זמן הספירה, אנו למדים שה"עצמאות" היא הכוח המניע את הגאולה הכללית. ברור על כן, שגאולת ישראל אינה יכולה להסתפק רק בעצמאות מדינית או לאומית, אלא חייבת היא להופיע אף עצמאות תורנית, כדוגמת זו של רבי עקיבא המסוגלת להוציא מן הכתובים ומן המקורות את עקרונות החיים ולהנהיג מכוחם את המשכם של החיים המדיניים שאך נוצרו. כל שאיפה נמוכה מזו המסתפקת ב"שקלא ותריא" בתוך מעגל הדתיות ההלכתית, מציבה תורה שאינה מגיעה ואינה נוגעת ברמת ההנהגה והשאיפה הלאומית ועל כן לא תוכל לעולם להנהיגה.   

 

אם רוצים אנו להוציא את מדינת ישראל מנקודת ה"אין מוצא" בה היא נמצאת כיום, אם שואפים אנו להוביל את מדינת ישראל למגמה של תורה, אנו חייבים לשאוף לקירבנו את כוחה של עצמאות ימי הספירה אף בלימוד התורה, ולהוליד מתוך בתי המדרש שלנו אישים שכוח עצמאות תורתם יהיה בו בכדי להנהיג אף את עצמאות מדינתם.

 



[1] שו"ע סימן תצג סעיפים א' - ב'.

[2] רמב"ן על ויקרא כג, לו, ד"ה עצרת היא.

[3] שמות טז יד

[4] סוטה מט, ע"ב ורש"י שם.

[5] מנחות כט ע"ב.

[6] שם.

[7] יבמות סב, ע"ב

[8] בראשית רבה ס"א, ג'.



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות