למרות עשרת המכות ויציאת ישראל ממצרים, לא נסגר מעגל גאולתם של ישראל ממצרים אלא בים סוף. ברור, שאם נצרך היה "סיבוב שני' בין ישראל ומצרים על ים סוף, סימן הוא שמעשה היציאה בראשון של פסח אינו מספיק והוא מצריך השלמה. אנו נצרכים על כן לבאר מה חסר בגאולת היום הראשון של ישראל ממצרים שמצריך מהלך נוסף בים סוף, ומה ייחודי בהופעה זו המשלימה את מה שלא היה במצרים.

 

תשובה בדבר נוכל לקבל מן הלגיטימציה שנותן פרעה לעצמו לרדוף אחר ישראל.

 

"וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות י"ד, ג').

 

למרות עשרת המכות ויציאת ישראל ממצרים, ברור לפרעה שעם ישראל נבוך בארץ וסגור במדבר.

 

לשון הכתוב, אף משתף את ישראל עצמם במסקנה זו - "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אמנם רש"י במקום מבאר לשון זו מלשון "ואמר פרעה על בני ישראל'', אולם הקושי לבאר זאת על פי הפשט מביא את המדרש לייחס דיבור זה של פרעה לשניים ידועים מתוך בני ישראל - דתן ואבירם.

 

"ורבותינו דרשו ואמר פרעה לבני ישראל (שמות י"ד ג'). לדתן ולאבירם שנשארו במצרים, ובאו עם פרעה ואח"כ כשראו הים נבקע לבני ישראל מיד תהו בלבם ונתערבו עם אחיהם בני ישראל" (שכל טוב שמות י"ד ד"ה ורבותינו דרשו).

 

 על פי לשון פשט הכתובים, דתן ואבירם מיצגים את "בני ישראל" במסקנה הקשה של פרעה - "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר".

 

מדוע מגיע פרעה למסקנה שכזו? האם יתכן שלאחר הניסים הגדולים שהיו לישראל בעשרת המכות, קיימת אפשרות שעם ישראל בהנהגתו של ה' יהיה "נבוך בארץ" ו"סגור במדבר"? איך יתכן שבני ישראל שותפים למסקנה שכזו?

 

התבוננות בתחילת מהלכם של ישראל לאחר יציאתם ממצרים מלמד, שאכן ישראל מגלים חולשה למרות הוצאתם באותות ומופתים.

 

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, י"ז).

 

הקב"ה אינו מעלה את ישראל ישירות לארץ ישראל דרך ארץ פלישתים, מפני החשש שעם ישראל לא יעמוד במאורעות המלחמה ויסוג. נשאלת השאלה מדוע? האם אין בכוח הנהגת ה' בעשרת המכות בכדי להביא לאמון ישראל בה' גם במלחמות העתידות להם בהמשך?

 

מסתבר הוא שלא!

 

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל

 

הכתוב מספר לנו שעם ישראל יוצא חמוש מארץ מצרים.

 

"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם -  "אין חמושים אלא מזויינים".

 

אולם בד בבד לומדים חז"ל מלשון זו של ה"חֲמֻשִׁים", שרק אחד מחמישה זכו לעלות ממצרים, בעוד ארבעה חמישיות מתו במכת החושך.

 

"דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה" (רש"י במקום).

 

מדוע מתייחסים חז"ל לעלייה זו של ישראל חמושים, בדרך שלילית, עד כדי הגעתם למסקנה שרוב רובו של עם ישראל אינו זוכה לעלות ממצרים? נראה שסיבת הדבר היא שלא ניתן להתייחס לעליית עם ישראל חמושים למלחמה בתור מעשה שיש בו ביטחון בה', שהרי פתיחת הפרשה מבארת לנו בפרוש ש"לא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"!

 

נמצאנו למדים, שאותו העם היוצא חמוש ממצרים, הוא אותו עם שבראותו מלחמה ייסוג לאחור, הוא אותו העם שארבעה חמישיות ממנו לא זכו לעלות ממצרים, והוא אותו העם כלפיו פונה פרעה עם מסקנתו - "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר".

בניגוד לאופן הוצאתם של ישראל מארץ מצרים דרך עשרת המכות - בכוח החיפזון האלוהי, עם ישראל נאחז דווקא בדרכי ההתנהלות האנושית, זו שאמורה לגבור על האויבים בכלי זין. על כן הוא יוצא חמוש ממצרים. אולם דווקא בדרך זו אין וודאי לו כי האלוהי אליו התחבר, מסוגל לפעול. ממילא מסקנתו של פרעה זהה היא למסקנתם של ישראל, כי ישראל בהנהגת ה', אמנם יש בכוחם להתנהל בדרכי הנהגה ניסית כפי שהופיעו בעשרת המכות, אולם בארץ - הם נבוכים.  תפיסת ישראל בדרך התנהלות זו המלחמתית הרגילה, וחוסר האמון שהשכינה המביאה את עשרת המכות מסוגלת להתנהל בדרכי הארץ, היא המשאירה בסופו של דבר במצרים את רובם של עם ישראל - ארבעה חמישיות מן העם, כשאף החמישית הנותרת אמונה אף היא על דרך המלחמה, וממילא גם בהם ישנו החשש המתמיד שבראותם מלחמה אף הם ישובו מצרים.

 

קריעת ים סוף, נועדה לצמצם את הפאר הזה שבין הנהגת ה' את ישראל ביציאתם ממצרים, לבין ההתנהלות על פי דרך ארץ, ולקרב את הנהגת ה' את ישראל להיות ארצית יותר. הדבר מופיע בכמה אופנים.

 

בדרכי מִלְחָמָה

 

מול נסיות עשרת המכות שבינה לבין התמודדות בין עמים אין ולא כלום, הרי בים סוף מופיע ה' כאיש מלחמה

 

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'...ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות י"ד, י"ג -י"ד).

 

וכך בשירת הים - ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שמות ט"ו, ג').

 

גם המהלך המקדים את בקיעת הים מתדמה בהתנהלותו לדרכי המלחמה.

 

"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם - להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים" (שמות י"ד, י"ט).

 

וכך הוא הדבר בתוך הים.

 

"וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְקֹוָק אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" (שם פסוק כ"ד).

 

 

התלות בקפיצה נחשונית

 

גם מעורבות ישראל במהלך הנוצר מול מצרים, גוברת. מול דבריו של משה ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, אומר לו הקב"ה

 

"... מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, ט"ו).

 

בני ישראל נדרשים להכנס אל הים, ורק אז נבקעים המים.

 

דרישה זו היא המביאה את נחשון בן עמינדב לקפוץ תחילה אל הים

 

"...קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה...ועליו מפרש בקבלה: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד וגו' (תהלים סט) (סוטה ל"ו, ע"ב).

 

עד שלא הגיע נחשון לידי סכנת טביעה גמורה, לא התממשה ההשגחה האלוהית הבוקעת את המים.

 

הגעה לחרות הגמורה

 

דרכי התנהלות השכינה בים סוף בדומה למעשה המלחמה, היא גם זו הגורמת לכך שחרות ישראל הופכת להיות מארעית לקבועה.

 

עד לנס ים סוף, יציאת ישראל ממצרים היא עוד זמנית ורעועה - לשלושת ימים בלבד.

 

כך מגדיר את הדבר משה עצמו -

 

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ" (שמות ח', כ"ג).

 

כך גם מגדיר פרעה הרודף אחרי ישראל מיד עם תום שלושת הימים

 

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם - וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי" (שמות יד, ה').

 

לעומת זאת, נס קריעת ים סוף הופך את היציאה ממצרים לקבועה.

 

"...אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות י"ד, י"ג).

 

כך גם הדבר ביחס לרכוש.

 

הנהגת ה' ביציאת מצרים אינה מסוגלת להחיל עצמה על הרכוש והיא נאלצת לבקש את עזרת ישראל בדבר -

 

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב - אין נא אלא לשון בקשה" (שמות י"א, ב').

 

אף מה שכבר הוציאו ישראל ממצרים נשאר בגדר של "שאילה"

 

"וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב, ל"ו).

 

 

לעומת זאת, גאולת ים סוף מחילה את  עצמה עד לרמת הרכוש עד כדי שמשה נאלץ להסיע את ישראל בעל כורחם מפאת השלל.

 

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף - הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א', י"א) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם" (שמות ט"ו, כ"ב).

 

נמצאנו למדים שדווקא נסיותו הבולטת של מעשה יציאת מצרים בליל ט"ו, היא גם חולשתו, והיא מחייבת סגירת מעגל בדרך הנהגה הקרובה יותר לדרך ארץ.

 

אין סוף חיים מן הארץ

 

הצורך הזה להיות קרוב יותר ל"דרך ארץ" הוא המביא לכך שאין סוף החיים מופיע לעם ישראל בים סוף מנקודת מוצא שונה מזו שהופיעה בעשרת המכות.

 

אם בעשרת המכות מופיעה עוצמת החיים הזו מן השמים -

 

"וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות י"ט, ד').

 

הרי מהלך קריעת ים סוף מגלה וחושף לישראל את מקור החיים שמן הארץ

 

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ט).

 

עיון בדרכו של יונה במצולות הים במעי הדגה מלמד שהיבשה הנגלית לישראל בתוך הים, אינה כפי שניתן היה לדמיין בסרטים הוליוודיים, אלא גילוי של נקודת מוצא החיים מתחת למים המקבילה לזה שמן השמים.

 

"והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנ' סוף חבוש לראשי, וראהו מקום שנשברי הים וגליו יוצאין, שנ' כל משבריך וגליך עלי עברו, והראהו עמודי ארץ במכונה, שנ' הארץ בריחיה בעדי לעולם, והראהו שאול תחתית, שנ' ותעל משחת חיי, והראהו גיהנם שנ' מבטן שאול שועתי, והראהו תחת היכל ה', שנ' לקצבי הרים ירדתי, מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות..." (פרקי דרבי אליעזר פרק ט').

 

מיקום שבילי ים סוף הוא כמיקום "עמודי הארץ" ו"אבן השתיה" - תשתית היקום מן הארץ.

 

אם הנגיעה בנקודת המוצא הקיומית שמן השמים, מביאה לקלות, ריחוף וחיפזון, הרי הנגיעה בארץ שמתחת למים, מביאה לכבדות אין סופית המזכירה בדמיון חיצוני את דרך פעולתו של "חור שחור" בעל המסה והמשיכה האין סופיים.

 

כך מתאר הכתוב את מפגשם של מצרים עם הארץ שמתחת למים

 

"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת - בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם" (שמות י"ד, כ"ה).

 

האיזון העדין

 

נמצאנו למדים שבשלב השני של יציאת ישראל ממצרים, על מנת לאזן בין גילוי החיים האין סופי המתגלה לישראל במצרים לבין טבעם הבסיסי הארצי של ישראל, מופיע האין סוף בגילויו הנוסף בקריעת ים סוף - מן הארץ. הוא מתנהל על פי דרכי פעולה מציאותיות יותר ועל כן, תוצאתה של חלות שכינה זו היא ממשית, וקבועה יותר.

 

אמנם, גם בשלב הזה אין הנהגת ה' מגיעה להתנהל כפי דרכי המלחמה האנושיות מכוח מלחמתם של ישראל, והיא עוד בשלבה הניסי, דרך קריעת העולם וחשיפת היבשה שמתחת לים.

 

כך מבאר הכתוב בפרוש בתהילים, שאף ים סוף, במדבר הוא ולא בארץ.

 

" וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר -  ים סוף היה במדבר..." (תהילים ק"ו, ט').

 

אולם התקרבות של גאולה זו לדרכי הארץ, מביאה לסגירה המלאה של גאולת מצרים, כאמור.

 

מכאן יצטרכו ישראל להתמודד באופן קבוע עם האיזון הדקיק הזה שבין דרכי ההתנהלות הנבדלות הנצרכות מפאת גילויי החיים הבלתי מציאותיים שהם נחשפים מולם בהחלתם את האין סוף בתוכם, לבין דרכי ההתנהלות המציאותיות המחויבות על מנת שפירות השכינה יהיו אכן ממשיים וקבועים.

 

מטבע הדברים, התמודדות זו לא תפסח כנראה גם עלינו...!

 

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
אהבתי מאד (לת)
אייל (4/20/2014)