אם עד עתה עסקו הכתובים בציווי המשכן וכליו, הרי עתה בפרשת ויקהל עובר הכתוב למעשה. משה ברדתו מן ההר מקהיל את ישראל אוסף מהם את תרומתם למשכן, וחכמי וחכמות הלב מן הציבור כולו, תורמים את כוח אומנותם לעשות את מלאכת המשכן.

 

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים..." (שמות ל"ה, כ"א - כו).

 

מהי אומנותם של חכמי וחכמות הלב? לכאורה יכולתם ליצור בזהב, בעץ ולטוות בחוטים ושאר מעשי אומנות שאנו מכירים.

 

אולם רמזים דקים אותם רומזת לנו התורה, מלמדים שהאומנות עליה מדברת התורה היא אומנות מזן אחר לגמרי מזו שאנו מכירים.

 

לטוות את העיזים

 

אחת מאומנויות הטוויה השגרתית לכאורה המובאת בתורה היא טווית העיזים. אולם שימוש הכתוב בלשון שאינה רגילה - "טָווּ אֶת הָעִזִּים", כאילו את העיזים עצמם טוו, מביאה את חז"ל למסקנה המדהימה שטווייה זו נעשתה על גבי העיזים עוד שהן חיים.

 

כך מביא התרגום יהונתן.

 

"וכל נשיא דאתרעי לבהון עמהון בחכמתא הוו עזלן ית מעיזיא על גוייתהון ומנפסין יתהין כד הינון חיין".

תרגום: וכל הנשים שנשא לבן אותן בחוכמה,  עשו את העיזים בעודם על גופן ומנפצים אותם בעודן חיות.

 

כך מבאר גם רש"י במקום:

 

"שזו הייתה אומנות יתרה, שמעל גבי העיזים טווין אותן".

 

ולכאורה לא מובן, לשם מה? מהו ההבדל בין טוויית צמר על גבי הבהמה ולאחר מכן גזיזת המוגמר, לבין גזיזת הצמר בתחילה ורק לאחר מכן טווייתו? הרי לכאורה בתוצאה הסופית של שניהם אין כל הבדל, אז מדוע לטוות באופן שכה קשה לבצעו?

 

דיוק באומנותו של בצלאל ושאר חכמי הלב, יפתח לנו פתח מפתיע שיוכל לשפוך אור גם ביחס לאומנות העיזים.

 

חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה

 

"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות ל"ו, א').

 

נראה היה שהכתוב מדבר שוב על חוכמת האומנות השגרתית שניתנה בליבם של בצלאל ושאר האומנים שעסקו במשכן, לכוון לרצון ה'. אולם גם פה חז"ל נתלים ברמז מן הכתוב, ו מן המילה המיותרת לכאורה  - "בָּהֵמָּה" הם מבינים שהחוכמה והבִּינה לא היו נחלתם רק של בני האדם אלא אף בחיה ובבהמה.

 

"ולא תאמר בצלאל בלבד אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן נתן בהם הקב"ה חכמה ודעת ובינה שנאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה, ולא תאמר בבני אדם אלא אפילו בחיה ובבהמה נתן בהם הקב"ה חכמה שנאמר אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שנתן הקב"ה חכמים בבני אדם ובבהמה ומכלם לא נתפרסם אלא בצלצל" (מדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן ד').

 

הבנה זו של חז"ל, נשמעת מדהימה אף יותר ממה שראינו ביחס לעיזים. מה שייכת לאומנות המשכן חוכמת הבהמה? גם אם נאמר שנתינת חוכמה שכזו אפשרית בדרך ניסית, מה תועלת יש לכך למעשה המשכן שנעשה מחומרי הגלם מן הבהמות והחיות לאחר הריגתן או שחיטתן?  

 

החשיבות שבכל אופן נותנים חז"ל לחוכמת הבהמות מחייבת אותנו להבין שאומנותם של החכמים בשימושם בחומרי הגלם במשכן, כולל בתוכו את חיי אלו שמהם נוצרו חומרי הגלם. על כן שותפות גם הבהמות וגם החיות בהטלת חוכמתן המיוחדת להן לבניין המשכן.

 

הבנה זו הבלתי אפשרית כמעט לתפיסה, מאירה באחת את פרשת טוויית העיזים.

על בסיס ההנחה שכוחות החיים מהם נוצרו חומרי הגלם שותפים ומופיעים באומנות מעשה המשכן, הרי טוויית צמר העיזים בעודו עליהן משתף את חיי הבהמה בצמר הנטווה ובמעשה הטווייה פי כמה וכמה מאשר במעשה טוויה הנעשה בחומר הגלם לאחר שהופרד מן הבהמה. על כן אומנות זו "לשאוב" לשמר ולשתף את חיי העיזים במעשה הטווייה מוגדרת בתורה כאומנות "יתרה" מעבר לשאר האומנויות.

 

מהלך זה, מציב בפנינו מעשי אומנות ותוצרי אומנות שאנו יכולים רק לדמיין אותם, ואולי לחוש קצה קצהו של משמעותם. מעטפת המשכן וממילא גם הכלים, אוצרים בתוכם את החיים מהם נלקחו חומרי הגלם. אם ברמת החיים שאנו רגילים אליה חומר הגלם הוא שיור מן המציאות החיה, הרי אומני המשכן השכילו בכוחם למשוך את החיים ולהמשיכם בחלקי המשכן השונים.

 

התבוננות במקורות מראה שאותה המגמה מופיעה במשכן ה' לא רק בחי אלא גם בדומם, בעץ באבן ובמתכות, חומרי גלם הנחשבים לדידנו דוממים.

 

הזהב החי

 

בהציגו  את מבנה בית המקדש, מתאר הכתוב את הזהב כ"זְהַב פַּרְוָיִם", תיאור שאינו ברור.

 

"וַיְצַף אֶת הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם" (דברי הימים ב', ג', ו').

 

על כך מבארים חז"ל

 

"שדומה לדם פרים מרוב שבחו ואדמימות" .

 

ברור, שאין יותר גרוע מלדמות "שבח ואדמימות", לדם פרים שהינו מאוס. האפשרות היחידה שבגינה ניתן לדמות דימוי שכזה, הוא אם נתייחס לדימוי לא מצד הצבע האדום של דם הפרים, אלא לחיים שבדמם. תיאור הזהב כ" פַּרְוָיִם ", בא לומר לנו אם כן, שהזהב במקדש היה בו חיים כמו החיים המופיעים בדם הפרים. כפי שבעורקי הפרים זורם דם חיים, כך בזהב פעמו חיים עד כדי שהופיע בהם גוון אדמדם.

 

את אותה המגמה ביחס לזְהַב הפַּרְוָיִם מביאים חז"ל באופן נוסף.

 

"...בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היו פרין ורבין... והזהב זהב פרוים (דברי הימים ב', ג', ו'), שהיה עושה פירות..." (מדרש תנחומא פרשת נשא סימן טז ד"א כה תברכו).

 

את לשון ה"פַּרְוָיִם" מבאר המדרש מלשון "פריה ורביה". גם על פי ביאור זה חומרי הגלם שבמשכן חיים היו.

 

אנו רואים אם כן גם ממעשה טוויית העיזים וגם משילוב חוכמת הבהמה באומנות המשכן, שאומני המשכן נצרכים להצליח להמשיך את החיים הקודמים של חומרי הגלם, ולאחר מכן ליצור מחיים אלו חיים בעלי צורה חדשה ולהביאם לידי הרמוניה מלאה בצוותא עם מערכות החיים האחרות במשכן. אם האומן העכשווי נצרך במקרה הקיצוני ליצור הרמוניה בין צבעים וצורות, הרי אומן המשכן נצרך ליצור הרמוניה שכזו בין מערכות חיים שלמות שאמורות להמשיך ולפעול יחדיו על פי תצורתן והרכבן החדש.

 

אומנות בריאת החיים

 

אין אם כן פלא שהמדרש מבאר לנו שהכוחות העומדים לרשותם של אומני המשכן, הם אותם הכוחות איתם נבנים השמים והארץ.

 

"ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. גדולה מלאכת המשכן, שהרי נאמר בה כל אלו המדות שנאמרו במעשה בראשית, ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג יט כ) (פסיקתא זוטרתא שמות פרק לא ד"ה ג ואמלא אותו).

 

 

מהו היחס שבין יכולות בלתי ניתנות לתפיסה אלו, לבין יכולת היצירה שלנו כיום.

על כך נוכל ללמוד מן היחס למעשה הטווייה על גבי הבהמה כדוגמת טוויית העיזים שראינו.

 

"הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת - חייב שלש חטאות... רב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי בכך" (שבת ע"ד, ע"ב).

 

על פי רב כהנא כיוון שאין דרך גזיזה בכך, הטווה על גבי הבהמה - פטור.

 

הסיבה שנותנת לכך הגמרא היא.

 

"חכמה יתירה שאני" - כדכתיב וכל אשה חכמת לב, אבל להדיוט - אין דרכו בכך, והוי כלאחר יד".

 

כך גם פוסק הרמב"ם

 

"הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך ואין דרך טויה בכך" (רמב"ם הלכות שבת פרק ט' הלכה ז').

 

החוכמה הגדולה ביותר של אומני המשכן, לשתף את חיי החי במעשה הטווייה, הופכת להיות בזמנים בהם הכוח לשתף את החיים במעשה היצירה אינו נמצא, כמעשה כלאחר יד, שכלל אינו מלאכה.

 

בכדי לעלות בחזרה מדיוטא נמוכה זו, אנו נצרכים לאחוז במעשה המשכן לא רק כאמצעי להגדרת איסורי מלאכת השבת, אלא כמנוף שיכול להחזיר אותנו לאותם היכולות של אומני המשכן. לדעת  לשמר בחומרי הגלם את החיים מהם נוצרו, לדעת לערב בהם את כוח מחשבת האדם ומתוך כך להוליד חיים חדשים מן המרקם הנוצר, כאלוהים הבורא את העולם.



למאמר המלא - לחץ כאן



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
כמו כן
יוני (3/20/2009)
יש עוד הרבה דוגמאות לכך שבחומרים יש את החיות של החומר גלם. דוגמא מהפרשה: עצי שיטים עומדים. עצי השיטים חייבים להעמיד אותם על פי ההלכה באופן שהם גדלו בטבע. מזה למדו חז"ל גם לעוד דינים כמו בלולב שכאשר מנענעים אותו חייב להיות בדרך גידולו כדי לצאת ידי חובה. ולכאורה לא מובן: הרי בקרשים לא ניכר בכלל אופן הגידול! אי אפשר בכלל לראות! ובכל זאת יש חובה כך להעמיד אותם- כלומר אף על פי שכבר נקצצו עוד יש עליהם את החיות של אופן גידולם הטבעי וכאילו עדיין יונקים מהקרקע אשר על כן חובה להעמיד אותם כאילו הם ממשיכים להיות כעץ רגיל. דוגמא נוספת: ויבוא האנשים על הנשים. רש"י מבאר שהביאו את התכשיטים של הנשים כשהם עדיין היו על הנשים. מה הקטע? האם בשביל להראות את ההתנדבות בלבד? זה לא ממש יעיל...וגם כאן ניתן לבאר שרוצים שיהיה זיקה חזקה בין התכשיטים של הנשים לנשים עצמם. לכן על פי ההלכה יש בעייתיות להסתכל על תכשיטי נשים( יש הבדך אם עודן עליהם ואם יודע של מי כמו בבגדים). בכל אופן רואים שכנראה עצם העובדה שהתכשיטין עדיין עליהם מביא לכך שאופי ורוח הנשים ממשיך להיות בתוך התכשיטים עצמם(גם רואים שהביאו את התכשיטים הכי אינטימיים שיש כמו כומז שהיה תכשיט שבמקום הערווה (ולא ברור מדוע יש צורך להזכיר זאת הרי בכל אופן התיכו הכל בסופו של דבר.ויש עוד להאריך בזה. שבת שלום לכל התנועה