לאן לוקחת אותנו פרשת תצווה? האם היא המשך סדר בניין המשכן, המחולק משום אורכו לשלשה פרשיות?

נראה היה לכאורה לומר שכן. לאחר הבאת הכתובים את ציווי הכתוב על הארון, השולחן, המנורה, יריעות המשכן, קרשיו ומזבח הנחושת, עובר הכתוב לפירוט בגדי הכהונה ואופן הכשרתם של הכוהנים לעבודה - "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי..." (שמות כ"ט, א').

 

אולם, פתיחת הפרשה בציווי על שמן המאור והדלקת המנורה שאינה במקומה, הבאת ציווי קורבן התמיד שלא במקומו, וציווי מזבח הקטורת רק בסוף פרשת תצווה אף הוא שלא במקומו, פותחים לנו פתח להבין שאף פרשיות כלי המשכן ובגדי הכהונה, לא נועדו לסדר לנו את חלקי המשכן, אלא לבנות תהליך ההתפתחותי של הופעת השכינה בישראל שחלקי המשכן וכליו, הם חלק בלתי נפרד מתוואי הופעתה.

 

מקומה של פרשת המנורה אכן אינו כאן, אלא בויקרא. כך מבאר רש"י שם במקום.

 

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד -  זו פרשת מצות הנרות. ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך" (ויקרא כ"ד, ב').

 

כך גם פרשת קורבן התמיד, מקומה בספר במדבר. גם שם מביא רש"י ביאור שנועד להצדיק הבאתה של פרשה זו פה אצלנו.

 

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ - אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט, לח) וזה אשר תעשה וגו', היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צוה לדורות" (במדבר כ"ח, ב').

 

פרשת מזבח הקטורת מופיעה כאמור רק בסוף פרשת תצווה, לאחר הציווי על בגדי הכוהנים וסדר הקרבת ימי המילואים, בעוד שכלי המקדש הפנימיים האחרים - הארון, השולחן, המנורה ומזבח הנחושת מופיעים בפרשת תרומה.

 

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (שמות ל', א').

 

יש אם כן להבין, איזה מבנה של הופעת שכינה נוצר בפרשת תצווה דרך נקודות אלו.

 

שלשה תחנות בהופעת ה"תָּמִיד"

 

התבוננות נוספת בפרשיית המנורה, פרשיית קורבן התמיד ופרשת מזבח הקטורת, מגלה  שבפרשיות אלו מובא לא רק עצם הציווי על פרטי הכלים ועבודתם, אלא ישנו בהם הדגש לסדר הופעה קבוע של השכינה.

 

כך הדבר ביחס למנורה.

 

"...שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד...חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז, כ').

 

כך הוא ביחס לקורבן התמיד.

 

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם" (שמות פרק כט מב).

 

וכך הוא ביחס למזבח הקטורת.

 

"וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל', ח').

 

 

פרשת תצווה מציבה לנו אם כן, שלש תחנות בתהליך הופעת השכינה.

 

 

 

התחנה הראשונה היא "נר התמיד". תרומת המשכן ומעשה הכלים שבפרשת תרומה יוצרים את המעגל הראשון של הופעת שכינה תמידית בישראל, ברמה של אור המנורה - "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

 

מה המאפיין של שכינה זו. על כך עומד הכתוב בהציגו את השכינה התמידית הזו בלשון ציווי מוחלט.

 

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כ"ז, כ').

 

זאת בניגוד ללשון הכתוב בפתיחת פרשת תרומה -

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב').

 

גם החומר הנדרש למנורה, הוא נבדל לגמרי מעולמו של האדם ותואם את מגמת הציווי שבו  -

 

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר - הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות...".

 

השמן היחיד הכשר למנורה הוא אך ורק הטיפה הראשונה ולא השאר, אע"פ שמצד טיב התאורה אין כל הבדל בין טיפה זו לשאר השמן היוצא מן הזית.

 

נמצאנו למדים שהמשכן והכלים שבו, יוצרים בשלב הראשון הופעת שכינה המופיעה כאור נבדל, הנוצר מחומר שאף הוא הנבדל ביותר האפשרי בחומר.

 

בין שכינת ה"תמיד" המופיעה במנורה, לבין שכינת ה"תמיד" המופיעה בקורבן התמיד, מעמיד הכתוב את פרשיית בגדי הכהונה והכנת הכוהנים לכהונתם.

 

הבגדים ככלי מקדש

 

אם כרגיל הבגדים הם כלי בשימוש האדם, הרי בגדי הכהונה מקבלים הגדרה של "כלי קודש" שבכוחם לפעול פעולות שאין בכוחו של האדם לפעול.

 

כך החושן מכפר על קלקול הדין של האדם.

 

"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט - שמכפר על קלקול הדין" (שמות כ"ח, ט").

 

על כן הוא נקרא "מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

"... וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ - שהחשן מכפר על מעוותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט" (שם, פסוק ל').

 

הציץ מכפר על הדם והחלב שקרבו בטומאה.

 

"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר...וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים - לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה" (שמות כ"ח לו - ל"ח).

 

באופן דומה המזבח מכפר על הקורבנות שהיו ראויים להקרבה ונפסלו משבאו לעזרה.

 

"... וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ - ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד... כל ראוי, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן" (שמות כ"ט, ל"ז).

 

הגמרא בזבחים אף משווה את הבגדים לקורבנות מכוח הכפרה שבם.

 

"ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם...מכנסים מכפרת על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח... אבנט מכפר על הרהור הלב...חושן מכפר על הדינין...אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע...וציץ מכפר על עזות פנים..." (זבחים פ"ח, ע"ב).

 

האדם ככלי מקדש

 

אולם לא רק זאת. אם כרגיל, הבגדים מהווים גורם נלווה המשלים את האדם, הרי בגדי הכהונה הם המשליטים על האדם את תכונתם.

 

בגדי הכהונה הם המקדשים את אהרון להכניסו בכהונה.

 

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי - לקדשו להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי..." (שמות כ"ח, ג').

 

על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה.

 

"וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם - על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה" (שמות כ"ט, כ"ט).

 

כבר בשלב הזה אנו רואים שהאדם במקדש (הכוהנים), יותר משהוא פועל, הוא נפעל על ידי כלי הקודש - הבגדים, להיות חלק מכלי הקודש המופיעים במשכן את השכינה.

 

השלב הבא בתהליך הופעת השכינה במשכן, מקצין עוד יותר את נפעלותם של הכוהנים, המתוקנים לעבודתם בדיוק כמו קורבן העולה על המזבח.

 

בשלב הראשון מתקדשים הכוהנים על ידי מעשה הקרבת קורבנות ומנחה.

 

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם:(ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (שמות כ"ט, א').

 

לאחר מכן - טבילה.

 

"וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (שם פסוק ד').

 

לאחר מכן הלבשת הבגדים

 

"וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת ...וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת" (שם, פסוק ה' - ח').

 

אם רגילים היינו להזיית דם הקורבן על המזבח, הופכים אהרון ובניו להיות מושאי הזהת הדם המקדשים אותם ואת בגדיהם יחד כאילו היו חטיבה אחת של כלי קודש.

 

"וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שם פסוק כ' - כ"א).

 

שלב נוסף מופיע בהנפת הקורבן עם אהרון ובניו יחדיו.

 

הנפת האדם כקורבן

 

"וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד ...(כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (שמות כ"ט, כ"ב).

 

המדרש בפרשת קורח, מבאר לנו, את מי מניף משה.

 

"ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח, איתתיה דקרח אמרה ליה חזי מאי קא עביד לכו, איהו הוה ליה מלכא לאחוה שוויה כהנא רבה...ועוד דגייז לכו למזייכו ומיטלל בכו, עינא יהב במזייכו לפיכך אמר לכם העבירו תער על כל בשרם, ועוד אמר והנפת אותם תנופה בעי למעבד בכו כאימרי, אמר לה והא איהו נמי קא עביד הכי, אמרה ליה כיון דכולה רבותא דידיה לא חייש תמות נפשי עם פלשתים" (ילקוט שמעוני תורה פרשת קרח רמז תשנ).

תרגום: "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, זו אשתו של קורח. אשתו של קורח אמרה לו, ראה מה עשה לכם (משה), הוא מלך, ולאחיו נתן כהונה גדולה...ועוד שגוזז אתכם ומהטל בכם, עיניו נתן בשערכם (כדי שלא יהיה בכם צורה כמותו), לפיכך אמר לכם העבירו תער על כל בשרם. ועוד אמר והנפת אותם תנופה, רוצה לעשות בכם כאימורים. אמר לה קורח והרי הוא עצמו גם עשה כך לעצמו (גילח עצמו)? אמרה לו, כיוון שאת דבריו מקיימים, אינו חושש לעצמו ואומר תמות נפשי עם פלשתים.

 

את פשט הכתובים "וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" מבין המדרש לא רק ביחס לקורבנות אלא גם ביחס ללווים (ואצלנו הכוהנים) העוברים את תהליך הכשרתם לעבודה במקדש.

על כך מתלוננת אשת קורח, המזהה את ההתבטלות המוחלטת שיש בתהליך הזה ההופך את האדם להיות ככלי שאין בו בחירה חופשית לעבודת המשכן.

 

התבטלות מוחלטת זו של האדם להיות כאחד מכלי המקדש, היא המביאה לעליית המדרגה בהופעת השכינה מהופעה של "נֵר תָּמִיד" להופעה של "עֹלַת תָּמִיד".

 

"וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד...עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם" (שמות כ"ט, ל"ח - מ"ב).

 

הבאת ה"תמיד" פה אינה מובאת פה, כ"פרשת קורבנות", אלא כציון לעליית מדרגה בהופעת השכינה מהופעה תמידית באור, להופעה תמידית בבשר, העולה באש לשם ה' - "אִשֶּׁה לַה'".

 

התבטלות כקורבן

 

באותו המשפט המסכם מהלך זה של הופעת השכינה, נוגע הכתוב ברמת אחדות גבוהה עוד יותר

 

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי - שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי" (פסוק מ"ג).

 

ביאור "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" הן כ"תשרה שכינתי בו", שהיא תוצאת כל הכנות הכלים, בגדי הכוהנים והקרבת הקורבנות בימי המילואים, והן כרמז למתת בני אהרון, מעלים אותנו למדרגה נוספת בלתי ניתנת לתפיסה בה השלמת השראת השכינה בישראל, נעשית דרך האדם באופן הנוטל את נשמתו.

 

כך אומר משה בזמן מיתתן של נדב ואביהו המתים לפני ה' ביום השמיני למילואים.

 

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ...וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד - אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (ויקרא י', א' - ג').

 

תפיסת משה את מות נדב ואביהו כחלק מהתקדשות הבית במיודעיו, מציגה את מות נדב ואביהו כביטוי השלם של הופעת השכינה.

נקיטת הכתוב בלשון "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם", אכן מדמה את מותם לדרך אכילת האש את הקורבן.

 

התייחסות הכתוב בפרשת תצווה למות בני אהרון כחלק בלתי נפרד מתהליך השראת השכינה במשכן, ודימוי דרך מותם לאופן ירידת האש על הקורבנות, מקדמים את האדם בתוך מערכת השראת השכינה, לשיא ההתבטלות האפשרית - לא רק ככלי קודש שתיפקודו במעשה השראת השכינה אינו תלוי בבחירתו, אלא להתבטלות של הקרבה כפי ההתבטלות המופיעה באברהם ויצחק במעשה העקדה.

 

מצב זה הוא לכאורה שיא הופכיות טבעו של האדם החי הבחירי והפועל מכוח עצמו. התייחסותנו למשכן ותהליך השראת השכינה בישראל באופן זה, מציגה את השראת השכינה בישראל כמהלך ההופך את האדם להיות כמו המשכן והקורבנות הקרבים בו כמציאות המאבדת לחלוטין את בחירתה החופשית מול ה' עד להתבטלות קיומה.

 

פרשת מזבח הקטורת, המובאת כאמור שלא במקומה הטבעי, תהפוך לנו את הקערה על פיה! רמזים לכך ניתן לקבל כבר מפרשיית מות נדב ואביהו, המגלה לנו שמותם מגיע מתוך הפעלתם עודף בחירה חופשית בעבודתם.

 

התבטלות המביאה לעצמאות

 

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א').

 

הכתוב מלמד אותנו שהאש המכלה את נדב ואביהו, מגיעה כיוון שהקריבו אש זרה מעצמם, בלא שצוו על כך מה'.

 

הבנת מיתתם כחלק מ"וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" הבסיסי שבפרשתנו, אינו מאפשר להבין "אש זרה" זו במובנה הפשוט - כאש אסורה. אם כך היה הדבר, לא יכולה הייתה "אכילתם" להיות חלק מתהליך השראת השכינה במשכן, אלא רק כעונש על עברתם על ציווי ה'.

 

אנו נצרכים על כן להבין שמה שמכונה בספר ויקרא כ"אש זרה", בפרשתנו הוא צעד נוסף לקראת השראת השכינה המלאה - "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי". אם בשלב הקודם ציווי ה' הוא המוביל את היחס שבין ה' וישראל, הרי בשלב הזה של  מגיע חיבור השכינה עד כדי הסרת מחיצת הציווי שבין ה' והאדם, כשמעשה האדם מעצמו, אף הוא מביא להשראת שכינה. הסרת המחיצה הזו היא האיחוד המלא ביותר של השכינה עם האדם, מביאה ממילא להתכללות מוחלטת שלו באין סוף החיים עד כדי ביטול של מיתה.

 

את הפאן הזה שבאישם של נדב ואביהו המבליט את יכולת פעולת האדם בהשראת השכינה מביאה הגמרא בבארה שמיתתן של בני אהרון הגיעה מכך שהורו הלכה בפני משה רבן.

 

"...תניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש - (ויקרא א') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט" (עירובין ס"ג, ע"א).

 

ההלכה אותה מחדשים בני אהרון היא אכן אמת. תוכן חידושם מערב את האדם בהופעת האש שמלמעלה, מה שלא היה קיים לפני חידושם של בני אהרון.

 

יוצא אם כן שאכן בני אהרון מקדמים את הופעת השכינה במשכן צעד נוסף, אולם הצעד הזה המערב את כוחו ורצונו של האדם בהופעת השכינה, טומן בחובו סכנות עצומות - דילוג על מערכת הסמכות - הוראת הלכה בפני רבן. אש עצמית שיש בה בחינה גם של אש זרה. וביטול ה"רוָוח" המפריד בין בורא לנברא עד כדי התכללות מוחלטת - מיתה.

פרשת תצווה בביטוייה וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי, מציגה את השלמות שבמגמה זו, שביטויי העצמאות המופיעים בה אינם גלויים.

 

את העצמאות והכוח לפעול הנוצרים דווקא מתוך ההתבטלות המוחלטת בשכינת ה' עד כדי רמה של קורבן, מביא הכתוב דרך כלי המשכן הנוסף - מזבח הקטורת - מזבח הזהב.

 

כלֵי המקדש - בידיו של האדם

 

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (שמות ל', א')

 

כפי שכבר הזכרנו, הציווי על מזבח הקטורת אינו נמצא במקומו, שהרי את כלי המשכן הפנימיים (הארון, השולחן והמנורה) הביא הכתוב כבר בפרשת תרומה.

 

על כן, כפי שזיהינו בציווי על הדלקת המנורה ובציווי על קורבן התמיד, גם פה אנו נצרכים לומר, שיותר משהוא בא לתת נתונים על מבנה המזבח, הוא בא להגדיר שלב נוסף בהופעת השכינה, המובעת גם פה בלשון "תמיד".

 

"וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם" (שם פסוק ח').

 

לאיזו עוצמה מעלה החיבור למזבח הקטורת את הופעת השכינה בישראל. על כך עומד הכתוב בהתייחסותו לכוחו של הכוהן הגדול "לכפר עליו" פעם בשנה.

 

"וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לה' (שמות ל', י').

 

אף שחז"ל (ורש"י בתוכם), מייחסים את הכפרה הזו על מזבח הקטורת לכפרת דם הפר ושעיר יום הכיפורים על טומאת המקדש וקודשיו (רש"י ד"ה חטאת הכיפורים), הרי פשט הכתוב מייחס לכוהן הגדול יכולת פעולה של כפרה בעזרת כלי הקטורת.

 

את כוחו של אהרון לכפר בעזרת כלי הקטורת, אנו פוגשים לאחר פרשת קורח.

 

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְקֹוָק הֵחֵל הַנָּגֶף" (במדבר י"ז, י"א).

 

אמנם מעשה הכפרה פה אינו מתייחס לכפרה הקבועה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ואמנם אין המדובר פה במזבח הקטורת, אלא במחתה, אולם היא מלמדת על עוצמתו של הכוהן הגדול כשכלי הקטורת בידיו.

 

דברי חז"ל בעניין, מעצימים עוד יותר את כוחו של אהרון בקטורת.

 

"רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטרת עוצר המגפה כדאיתא במס' שבת" (שבת פט א) (רש"י ד"ה וכפר אליהם).

 

כבר מדברים אלו אנו למדים שכוח הכפרה בידיו של הכוהן הגדול עומד כנגד גזרת המוות של מלאך המוות.

 

המשך דברי חז"ל בעניין מלמדים שכוחו של אהרון כשלוחו של משה, גדול עוד יותר מכוחו של מלאך המוות כשלוחו של ה'.

 

"אחז את המלאך והעמידו על כרחו. א"ל המלאך הנח לי לעשות שליחותי. א"ל משה צוני לעכב על ידך. א"ל אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. א"ל אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל. וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה..." (רש"י ד"ה ויעמוד בין המתים וגו').

 

אנו רואים אם כן, שאהרון עם כלי הקטורת, הופך להיות לגורם החיים, כשבידיו נמסר כוח זה מידיו של הקב"ה, לפעול אותו בבחירתו החופשית.

 

על בסיס הכוח הזה שראינו נמצא אצל הכוהן הגדול כשכלי הקטורת בידיו, סיום פרשת תצווה בפרשיית מזבח הקטורת,  סוגר את מעגל הופעת השכינה בישראל, באופן מפתיע ביותר.

 

לאחר התבטלות האדם כלפי השכינה, מהתלבשותו בכהונה על ידי הבגדים, דרך הפיכתו ל"כלי קודש", הנפתו כקורבן, עד לאכילת האש בו כפי אכילת האש את הקורבן, נוצר בו אור חיים חוזר מן האין סוף שכלפיו התבטל, לא רק לחיות בעצמו, אלא להיות שולט על החיים מכוחו.

 

רק התבטלות מוחלטת כלפי אין סוף החיים, המגיעה עד כדי מיתה, מאפשרת לאדם לאחוז בכלֵי הקודש, כאילו שלו הם, ולהופיע מכוחם חיים דרכו. אם יש לאדם את הכוחות להגיע להתבטלות כלפי כלי הקודש האלוהיים למיניהם (כיום, התורה והמצוות), גם כשהוא רואה איך כוחו העצמי מתדלדל ונעלם, והוא הופך להיות כלי מימוש לחיים שאין לו בהם שליטה, רק ברגע שאחרי האחרון, כשיגיע לשיא ההתבטלות האישית, יפרוץ לתוכו אין סוף חיים, שעתה יכול לחול, לאחר שהאגו האישי פינה לחלוטין את מקומו.

 

אמנם, פרשת תצווה אינה מביעה את מגמת הכוח הפועל עצמו הנוצר באדם מכוח עבודתו במקדש, אלא מציינת עוצמה זו דרך הבאתה את כלי מזבח  הקטורת כסיומת למפעל הדלקת הנרות הנבדל שבה החלה בתחילת הפרשה. בכך היא מציינת את מהלכה של השכינה, כפי שמופיעה דרך כלי הקודש, ועלינו מוטלת המשימה להגיע עד כדי היכולת להפיק מכלי הקודש את כוחם ועוצמתם.



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות