ארבעה ראשים לשנה

במסכת ראש השנה מגדירה המשנה את ט"ו בשבט כאחד מארבעת ראשי השנים

 

"ארבעה ראשי שנים הם...באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו...".

 

אין ספק, שהתייחסות ליום הזה כ"יום הולדת לאילן", אינה יכולה לספק אותנו כשאנו רוצים לבחון את ההשלכות של ראש השנה הזה עלינו.  אולם גם ניסיון הקבלה בין יום זה ל"ראש השנה" שאנו מכירים מיום הדין של תשרי, נראה על פניו תמוה, שהרי קשה לראות ב"ראש השנה לאילן" כיום מכריע לקיומו של האדם.

האיסור לעשר פירות אילן שחנטו קודם שבט על אלו שחנטו לאחר שבט (רש"י ר"ה משנה ראשונה) הוא מקומי מידי מכדי להצדיק מעמד שכזה ליום זה.

 

אולם המשנה הראשונה במסכת ראש השנה אינה מתלבטת והיא כותבת בפרוש - "ארבעה ראשי שנים הן".

ההשוואה הזו ממשיכה ומחלחלת עד להלכה. ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תקעב הלכות תענית) לומד בפרוש על איסור להתענות בט"ו בשבט מתוך האיסור להתענות בראש השנה - ".דלא אשכחן תענית בראש השנה" ומכך שארבעת ראשי השנים מגיעים כקבוצה אחת - "...דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי".

 

קביעת שם "ראש השנה" לט"ו בשבט ושייכותו לקבוצה אחת עם ראש השנה של תשרי, מחייבים אותנו לבחון לעומק את משמעותו והשלכותיו של "ראש השנה לאילן".

 

"ראש" לחיים

 

על חשיבות ראש השנה של תשרי כ"ראש השנה לשנים" עומדת מסכת ראש השנה בהמשכה  בהגדרתה יום זה כ"יום הדין".

 

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא - ...לדין דכתיב מראשית השנה ועד אחרית השנה - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה" (ראש השנה ח', ע"א).

 

משמעות הדבר היא, שה"ראש" המופיע בתשרי אוצר בתוכו את כל מאגר החיים הפוטנציאלי המתעתד לצאת אל הפועל במשך השנה. על כן שלב יצירה זה הוא קריטי לכל באי עולם.

 

קביעת חכמים שישנם "ארבעה ראשי שנים", וההשוואה ביניהם, מחייבות להבין שבמקביל לערוץ החיים המופיע בתשרי, ישנם ארבעה ערוצי חיים נוספים למציאות, שגם בהם קיים זמן "ראש" וגם בהם נוצר פוטנציאל כוח חיים שעתיד להביא בהמשך פריון לכל השנה כולה.

 

על פי דברינו ברור ש"ראש השנה לאילן" אינו הגדרה פרטית לקביעת זמן מעשר פרות האילן, אלא הוא נקודת מוצא של חיים לאדם וליקום כולו. ההתייחסות ההלכתית למעשרות פירות האילן, היא אך קצה הקרחון לחיים אלו האמורים להגיע לנו מן העץ דרך פירותיו, שיש בהם בכדי ליצור דרך התנהלות ותרבות חיים הייחודיים לנקודת המוצא הזו.

אנו צריכים אם כן לבחון מהו ערוץ החיים הנקרא "אילן" ואיזה ממד של חיים הוא מעניק לנו.

 

מנטיעה לאילן

 

התבוננות נוספת באותה המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מראה שהמושג "אילן" והמושג "נטיעה" הם שונים. בעוד ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, תשרי הוא ראש השנה לנטיעה.

 

"באחד בתשרי - ראש - השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו" (ראש השנה ב', ע"א).

 

פסיקת ההלכה מגדירה את ההבדל בצורה ברורה.

 

שלש שנים ראשונות נקרא העץ "נטיעה" וראש השנה שלו למניין שנות העורלה נקבע על פי אחד בתשרי (רש"י ר"ה דף ב' ע"א ד"ה ולנטיעה). לעומת זאת מן השנה הרביעית הופך  העץ להיות "אילן", ואז מוגדר מעגל השנה שלו על פי טו בשבט (רש"י שם ד"ה לאילן). הנפקא מינא להתפתחות זו היא שסיומת שנת העורלה השלישית של הנטיעה לא תסתיים בתשרי אלא ארבעה וחצי חודשים מאוחר יותר בט"ו בשבט שלאחר מכן (ראש השנה דף ט' ע"ב ורש"י במקום).  

 

אם היינו רוצים להתייחס ל"אילן" כפי שאנו מתייחסים לנטיעה הניטעת בקרקע, הרי השוני ההלכתי בזמני ראש השנה של כל אחד מהם מונע זאת מאיתנו. מן השוני הזה אנו למדים שכל עץ מזמן שניטע בקרקע מוגדר כנטיעה. לאחר שלש שנים הוא עובר לסטאטוס חדש להיות אילן.

 

מהו הסטאטוס החדש הזה, ומה ייחודו עד כדי שנקודת מוצא החיים שלו עוברת מתשרי לשבט, נוכל ללמוד מחג הביכורים - חג פירות האילן.

 

לחם ב"גובה" של עץ

 

הזמן בו מובאים פרות האילן לבית המקדש בחג השבועות מוגדר הן כ"חג הקציר" והן כ"חג הביכורים":

 

נראה היה לכאורה שהמדובר בשתי סוגים שונים של יבול שהרי הקציר מתייחס לתבואה, והביכורים לפירות האילן. אולם הכתוב  מחבר בין שניהם באומרו - וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כ"ג, ט"ז).

 

המשנה במסכת ראש השנה מבליטה את החיבור הזה עד כדי קביעתה שדווקא שתי הלחם הוא שמביא לברכת פירות האילן.

 

"בארבעה פרקים העולם נידון...בעצרת על פירות האילן. גמרא: ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן".

 

ולכאורה, היינו מצפים שאם ברכה לפירות אנו מצפים, הקורבן שאמור להביא ברכה זו יהיה אף הוא מן הפירות ולא מן החיטה? אולם לא כך קובעת הגמרא.

 

הן רש"י והן הברטנרנורא מביאים פיתרון לא רגיל לקשר הזה

 

"שתי הלחם - ירצו על פירות האילן... דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע, ב) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה" (רש"י ראש השנה ט"ז ע"א).

 

וכך ה"ברטנורא":

 

"....וחיטה עץ קרייה רחמנא, דכתיב (בראשית ב'): ומעץ הדעת טוב ורע, כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה" (ר"ה פרק א' משנה ב').

 

יוצא אם כן, שהיכולת לאחד בין החיטה ופירות העץ עוברת דרך העולם שלפני חטא האדם הראשון, בו הייתה החיטה אף היא גבוהה כעץ.

 

מה משמעות זקיפות הקומה הזו? האם מדובר פה אף ורק על שינוי שהיה בו בגודלו במטרים?

על כך נוכל ללמוד באופן הפוך מאיבוד זקיפות הקומה אצל הנחש.

 

בקללו את הנחש אומר לו ה'.

 

"עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (בראשית ג', יד)

 

על כך מבאר רש"י -

 

"רגלים היו לו ונקצצו"

 

על כך מוסיפה התוספתא  -

 

"אני אמרתי תלך בקומה זקופה כאדם עכשיו שלא רצית על גחונך" (סוטה פרק ד'  הלכה יז).   

 

ברור ש"זקיפות קומה כאדם" אינה מסתכמת בעיקרה בגובה הפיזי אלא בעמדת כוח ובמרכזיות ההשפעה. נפילת זקיפות הקומה של הנחש ושל החיטה כעץ הדעת, משמעותה היא אם כן, איבוד מרכזיות כוחם בעולם המתהווה לאחר חטא האדם.

 

הבאת החיטה כקורבן על פירות האילן לבית המקדש, אינה יכולה להתפרש רק כ"זיכרון" רחוק מהיות החיטה עץ, שהרי "זיכרון" אינו יכול להביא לברכה למה שכבר אינו קיים. יכולת החיטה להביא ברכה לפירות האילן שנים רבות לאחר כשלון האדם מלמדת בהכרח על יכולת עכשווית של החיטה להופיע כעץ, וממילא בגם במקביל על יכולת עצי הפרי להופיע עצמם במעמד כפי שהיה לפני חטא האדם.

 

על תיקון העולם לאחר חטא האדם ויכולתו לחזור למעמדו הקדמון, למדנו במקום אחד - במעמד הר סיני.

 

במעמד הר סיני עולה תכונת החיים של ישראל מן הפחיתות שלאחר החטא וחוזרת לזקיפות קומתה -

 

"...שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" (שבת קמה ע"ב).

 

תיקון זה מוצא את ביטויו הממשי בבית המקדש ביכולת שתי הלחם להביא ברכה לפירות האילן. בבית המקדש מצליח הלחם להופיע שוב בזקיפות קומה כעץ, וכוח קיומם של פרות האילן חוזר להיות בדרגה קיומית בסיסית השווה לזה המופיעה בלחם.

 

מהו הכוח הקיומי המופיע בלחם? ולאיזו עוצמה של השפעה הוא אמור להגיע כשהוא מופיע בזקיפות קומה? זאת נוכל ללמוד מהגדרת עץ החיטה כעץ הדעת.

 

זקיפות מערכת החיים החושית

 

על כוחו הקיומי של הלחם כגורם להופעת הדעת אנו למדים מדברי הגמרא בברכות

 

"אילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות דף מ' ע"א).

 

את היכולת הזו "לקרא אבא ואמא" מגדיר רש"י - "וזה נקרא עץ הדעת".

 

מכאן אנו למדים שה"דעת" הוא כוח ההכרה הבסיסי ביותר של החיים.

 

ברמה המורכבת יותר, מיוחס הלחם הנוצר מן החיטה לרמת ההכרה שבמעשה האישות.

 

"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל - "היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה" (בראשית ל"ט, ו').

 

הלחם אם כן, הוא הנשא של כוחות הקיום והחוויה הבסיסיים ביותר שבאדם, המופיעים הן כהכרת חיים בסיסית בקשר ההורות והן כהכרת חיים בסיסית שבקשר האישות.

 

חזרת החיטה והלחם לזקיפות קומה כזקיפות קומתו של האדם, משמעותה היא אם כן חריפה ביותר. יכולת רמת ההכרה החושית להיות הגורם המוביל את האדם. זאת כנגד המציאות הנוכחית שבו השכל הוא המוביל את האדם בהתוויית דרכו, כשכוחות החוויה והחוש, נחשבים נמוכים ו"בהמיים"

הופעת הלחם כ"עץ" למעשה מגביהה חזרה את החוש מרמתו הרדודה למגמה המתגלה באדם הראשון, שלא נצרך היה להסתיר את גופו, כיוון שגופו וכל כלי החוש המתלווים אליו, הופיעו בנאמנות את גבהות החיים האלוהיים.

השימוש בלחם כגורם הברכה לכל פירות האילן, מלמד על היות פירות האילן כולם, ביטויי חיים שונים שהופיעו לאדם מן האדמה את תכונותיו ויכולותיו ושהם אלו שנתנו לא את מעמדו כאדם, ולא רק אמצעי לתזונה כפי שמהווה היום התוצר החקלאי.  

 

משמעות האחיזה בגובה זה של פירות האילן היא אם כן קריטית ביותר.

 

אם ברמת החיים הקיימת כיום אנו מתחברים להוויית החיים האלוהית דרך ממד המחשבה, הדיבור והכתיבה (לימוד תורה, תפילה וכו'), הרי רמת החיים בה פירות האילן היו הגורם הדומיננטי בהובלת מערכת החיים, מחברת אותנו ליכולת ההכרה החושית, ההרגשות והגוף להוביל את הערכים האלוהיים. נקודת המוצא ליכולת זו מופיעה בט"ו בשבט, בעליית השרף באילנות. אז מופיעה בנו היכולת הזו כתכונת כוח פוטנציאלית, אותה אנו אמורים להוציא אל הפועל בהמשך חיינו.

חגיגת טו בשבט אינה אם כן, חגיגה של פרות יבשים מתורכיה, וגם לא טקס נטיעות של הקרן הקיימת לישראל. חגיגה זו היא שלב ההכשרה הראשון שלנו להחזיר את מרכז הכובד של ההתפתחות התורתית שלנו מאזור ה"שכל" לאזורי החוש, ההרגשה והגוף, ששם ורק שם מגיעה מלכות ה' לשיא הופעתה ויופיה.

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות