פרשת ויצא פותחת בהתגלות נוראת ההוד של מלאכי האלוהים ליעקב בבית אל. בתוך כך, מתגלה אף הקב"ה לפניו ונותן לו את הבטחת הארץ והשמירה בדרך - "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".

אולם, הכתוב אינו מסתפק בתוכן ההתגלות, משום מה, הוא מתעכב על סיפור לכאורה שולי - על מה שם יעקב את ראשו כשהלך לישון! - "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו". באופן מפתיע מקבלים האבנים האלו בהמשך מרכזיות מעבר לכל הגיון:

אבן שהיא "בֵּית אֱלֹהִים"
"וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח).

אם חושבים היינו שבחירת  האבן מקרית היא, ארבעה פסוקים לאחר מכן מכריז יעקב:

"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים", לא פחות ולא יותר!

רש"י במקום בשם חז"ל מקצין עוד יותר את מרכזיותה של אותה האבן ומספר לנו על מריבה שנוצרה בין האבנים עד שהפכו לאבן אחת.

"התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".

על בסיס סיפור ה"התכווצות" של כל האבנים לאבן אחת, ממשיך רש"י באותה הדרך, ואת הבטחת ה' - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" הוא מבאר כפשוטה - "קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו".

ולכאורה אופן התייחסות זו לאבן נראית מופרכת מיסודה -
וכי אכפת לנו על איזו "כרית" שם יעקב את ראשו?
האם יתכן שעל סתם אבן יהיה ניתן לומר "יהיה בית אלוהים"?
האם יתכן שאבנים רבות ביניהם? האם יתכן שיהפכו פתאום לאבן אחת?
האם ניתן לקפל ארץ שלמה תחת גוף של אדם אחד?
ואף אם יכולים דברים שכאלו להיות על ידי מעשה ניסים, מה החשיבות של נס כזה לענייננו?
וכי "סיפורי צדיקים" באה התורה לספר לנו?!

נראה שפתח להבנת המהלך הנ"ל נוכל למצוא בקביעת יעקב את האבן האחת הזו ל"בית אלוהים".

מדברי חז"ל יוצא שיעקב מכנס תחת ראשו את מקום המקדש (שהרי על הָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו הוא אומר, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים"), ותחת גופו הוא מכנס את כל ארץ ישראל.

מה  משמעות "כינוס" זה?

כינוס האבנים לאבן אחת, כינוס מקום המקדש תחת ראשו של יעקב וכינוס ארץ ישראל כולה תחת משכבו של יעקב - מה זה אומר?


אבן שהיא "שתיה"
המדרש בפרשיה זו (וכן הזוהר על פרשת ויחי) נכנס ומכוון אותנו לנקודת הכינוס המקורית ביותר של היקום - "אבן השתיה".

"ויקח את האבן אשר שם מראשותיו מה עשה הקב"ה ברגל ימינו הטביע האבן עד עמקי תהום ועשה אותו סניף לארץ...לפיכך נקרא אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נמתחת כל הארץ ועליה היכל עומד. שנאמר והאבן הזאת וגו' (ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קכ).

אבן השתיה ממנה הושתת העולם (יומא נ"ג, ע"ב) היא נקודת ריכוז החיים המקורית ממנו מתרחב העולם לפרטיו. הפיכתם של האבנים ל"אבן האחת" - "אבן השתיה" מלמדת, שאישיותו של יעקב היא כזו הגורמת לפרטי המציאות, לחזור ולהביע את מוצא החיים שלהם. בדימוי מדעי נוכל לומר, שבנגיעתו של יעקב בכל מציאות, מזדקרת טביעת ה די.אן.איי שלה. בפגישתו עמה היא חוזרת ומביעה את עצמה כפי תכונתה המקורית.


אֶבֶן יִשְׂרָאֵל
כוחו של יעקב להביע את נקודת המוצא הקיומית כ"אבן האחת" היא המגדירה אותו כ"אֶבֶן יִשְׂרָאֵל".

"ויקח מאבני המקום, אבן על שום שנאמר מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל " (פסיקתא זוטרתא ד"ה יא ויפגע במקום).
רש"י על ברכת יוסף מבאר לנו ש"אֶבֶן" מחברת במילה אחת "אב" עם "בן"". (בראשית מ"ט, כד).

אם נעתיק את האיחוד הזה שבין האב והבן ביחס שבין האדם ובוראו, אנו מגיעים למעשה לשיא השיאים של מגמת הבריאה - איחוד הבריאה עם בוראה.

מכאן אנו למדים שהיכולת שלנו כבני אדם לגעת במוצא החיים של הבריאה - "האבן האחת", היא בתנאי שהאדם מממש בעצמו ובחייו את מגמות השכינה בצורה המושלמת ובדבקות מלאה בינו ובין בוראו. אז גם ה"אבנים הרבות" שהוא פוגש, הופכים בידיו ל"אבן אחת", להיות חלק בלתי נפרד מתהליך מימוש המגמה המקורית של מעשה הבריאה.

למאמר המלא - "תלאות אבן ישראל" לחץ כאן



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות