באופן מוזר, נקראת הפרשה המבשרת לנו על מות שרה דווקא - "חיי שרה". באופן עוד יותר מוזר עוסקת הפרשה באריכות שלא תאמן במשא ומתן של אברהם עם בני חת ועפרון על קניית חלקת הקבר לשרה (היא מערת המכפלה) אף יותר מקניין מקום המקדש (על ידי דוד).

מדוע?


יופי שהוא שכינה

סיכום הכתוב את חיי שרה, פותח לנו פתח הבנה בדבר:

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כ"ג, א').
 

מהגדרת הכתוב את חייה של שרה כ"מֵאָה שָׁנָה", וכ"עֶשְׂרִים שָׁנָה" וכ"וְשֶׁבַע שָׁנִים" כל אחד באופן נפרד (כשהמילה "שָׁנָה" מפרידה בין כל אחד מהמספרים), לומדים חז"ל על כוחה של שרה לשמר את צדקותה ויופייה -
 
"מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא ובת עשרים כבת שבע ליופי" (רש"י במקום).

לנו הרגילים בחשיבות הצִדְקוּת, אכן מובנת מעלתה של שרה שבגיל מאה הצליחה עוד לשמור על שלמות צדקותה. אולם ביחס לשמירת היופי, נראית מעלה זו כמעלה זניחה. מדוע יש צורך להדגישה?

על עוצמת היופי שבשרה עומד הכתוב היטב בשמה הנוסף - יִסְכָּה:

"שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה" (בראשית י"א, כ"ט).

השימוש בלשון "סיכה" ביחס לרוח הקודש, לשון המתייחסת לעור הגוף וההקבלה שבין סיכתה של שרה ברוח הקודש לבין סיכתם של הכל ביופייה, מלמדים אותנו שרוח הקודש שורה אצל שרה במראה גופה. מסיבה זו משווה המדרש (ילקוט שמעוני על לך לך רמז סז) בין שרה ובין חווה ומבאר שהתפעלות מצרים משרה -

"כִּי יָפָה הִוא מְאֹד"
(בראשית י"ב, י"ד),

מגיעה מכוח "איקונין (דמות) של חוה" שבה. עוצמת חיים זו השורה ביופיה של שרה, הוא הגורם לכך שבפתיחת מכסה התיבה (בה מחביא אברהם את שרה בירידתו למצרים),

"מבהיקה כל ארץ מצרים מאורה" (שם במדרש).

אם כן, יופיה של שרה אינו מגדיר רק שלמות גופנית גולמית כפי שאנו מכירים אותה היום, אלא מהות חיים גבוהה המקבילה למהות הצדקות.


גניזת יופיה של שרה בעפר הארץ

התחברותו של אברהם עם בני חת ועפרון בתוכם, נועדה בכדי לשמר עוצמה זו בעם ישראל .
כך מבקש אברהם מבני חת -  תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם (בראשית כ"ג, ד').

וכך עונים לו בני חת- "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ" (שם, פסוק ו').

מלשון הכתובים אנו למדים שהקברים לבני חת הם להם כנחלות.
אפילו שמו של עֶפְרוֹן, כשם עפר הארץ הוא. ממקום הקבורה, מקבלים בני חטא (ובראשם עפרון) את כוחם. דברי ה' לאדם - "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג', י"ט), אינם לבני חת בבחינת קללה, אלא התדבקות למקום בו גוף האדם הוא הסמוך ביותר למקור יצירתו -

"וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב', ז').

במרחב זה מעוניין אברהם לקבור את שרה, שבחייה הצליחה להביע בגופה שכינה. קבירתה במקום זה אמורה לתת לכוח השכינה שבגוף את קיומו ה"על מוות". מסיבה זו המאבק לקבירתה של שרה הוא עצום.
בקבלתם של בני חת את שרה, הם מקבלים אותה כ"גבירת האדמה" -

"מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית - אברהם ושרה משם נטלו גדולת' ובני חת נתנו לה קבר" (יחזקאל ט"ז, ג').


כאן נתקעת היתד להמשך מימוש השכינה בארץ.

כאן נקבעים "חיי שרה" לעד כחלק בלתי נפרד מעתיד האנושות.



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
אליעזר ורבקה הגירסה ללבן אחיה
שרון יעיש (11/19/2008)
לאחר שרבקה שאבה מים והשקתה את אליעזר ואת האנשים אשר היו איתו אליעזר נותן לה נזם וצמידים. בנוסף אליעזר שואל את רבקה האם יש לאביה מקום בשבילהם ללון אצלו? רבקה מסדרת מקום לאליעזר ללון. לבן רואה את אחותי קצת שונה פתאום יש לה נזם וצמידים כנראה שואל בלימו מהיכן הנזם והצמידים הללו? כשאליעזר מספר את המעשה ללבן הא סיפר לו כך:"ואשאל אותה ואומר הת מי את ותאמר בתואל בת נחור... ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה". רש"י במקום מבאר לנו שהרגיש לבן שאליעזר שינה את סדר המאורעות וקום שם לה את הנזם והצמידים ולאחר מכן שרל אותה בת מי היא. אולם אם נדייק מהמילים נראה ששינה עוד בלשון שאמר ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה, משמעות משפט זה שתיקן/סידר רת הנזם והעגילים שכבר היו עליה. ואילו בגוף המעשה כתוב:"ויקח האם נזם זהב..." ולא הזכיר שכבר היה עליה נזם או צמידים. ולכן בהתחלה שלא ידע מי היא ומה היא רק נתן לה כמשכורת ואחר שהכיר וגילה בת מי היא סידר את הנזם והצמידים מהסיבה שכרגע יכולה כבר להיכנס לביתו של אברהם וצריכה להיות מסודרת.