סגור חלון    |    שלח להדפסה

המאבק על מעמדו של הגוף
מאת: הרב שמעון אור

לאחר שנים רבות של מאמץ לטשטש את ההבדלים המהותיים בין התפיסה התרבותית של התורה לבין התפיסה התרבותית האזרחית השולטת כיום במדינת ישראל וניסיון ליצירת חיבורים ואחדות דרך הצבא והלאומיות, יוצא המרצע מן השק דווקא מאותם גורמים בציבור הדתי לאומי שניסו בכל כוחם לשמר ולתחזק את צורת האיחוד הזו – בעימות על נושא המגדר וההומוסקסואליות.

 

מכאן אנו למדים כי, לא ניתן להתעלם מן השוני הבסיסי בין התרבויות, וכי ניסיון לאחוז במכנה המשותף הנמוך או הכללי, תוך התעלמות מן השונות הבסיסית ושורש התרבויות, סופם להיכשל.

 

אז מהו אם כן שורש הקונפליקט והשונות שבין התרבויות?

 

מעמדו התרבותי של הגוף

המכנה המשותף הבולט בשתי הסוגיות – המגדר וההומוסקסואליות, נוגע בשאלת מעמדו של הגוף. האם תצורתו המולדת של האדם, מגדירה או שותפה בהגדרת מעמדו הערכי והתרבותי, או שלגוף מעמד של "חומר גלם" בלבד, שמיועד לכתחילה להיות מנוהל ולהשתנות מכוח רצונו ומחשבתו של האדם.

 

התפיסה המערבית הליבראלית, רואה בגוף מציאות גולמית סטאטית. גוף האדם והחי חד הם. השוני המהותי בין האדם והחי, הוא בכוח המחשבה של האדם. על כן, כפי שצבע עור, גובה או גודל אינם שותפים על פי תפיסה זו, בעיצוב אישיותו או תרבותו של האדם, כך הדבר גם ביחס לשונות המגדרית. השונות הקיימת כיום, מוסברת על פי תפיסה זו כתוצאה מהבנייה תרבותית בלבד, מתוך השפעות חברתיות שהתגבשו לאורך הדורות.

 

ומה התפיסה התרבותית של התורה בעניין זה?

 

פה יש להבדיל בין התפיסה התורנית הרווחת לבין האמת.

 

התפיסה הסגולית החונקת את הגוף

העובדות הפשוטות ידועות פחות או יותר לכולם.

 

הגוף, מהותי בהגדרת הזהות של האדם. הגדרת הלאום תלויה בגוף ובאופן ייחודי בגוף האישה. רק הנולד מאישה יהודייה הוא יהודי. גם הבכורה נקבעת על פי הנולד ראשון מן הרחם. כלומר בכור מן האישה ולא בכור מן האיש, כשכל פחת בתהליך (בכור שנולד בניתוח קיסרי), מחסר ממנו את המעמד הזה. אף הכהונה והלוויה נקבעים על פי הולדה גופנית – הפעם מן האב.

 

אלא שפה נעצרים מובילי התרבות התורנית ונתקעים. אמנם ברורה להם חשיבות הגוף המובלטת כל כך בתורה ובתורה שבעל פה, בקביעת המעמד הערכי והתרבותי האישי והלאומי, אולם המקסימום שהם מסוגלים לראות בו, הוא כבסיס סגולי להופעת הרוח.

 

ההשלכות המשמעותיות ביותר לכך, מופיעות בהבדלה המגדרית הבולטת כל כך בתרבות היהודית. קביעת לאום הוולד והבכורה על פי הנולד מן האישה, נתפסות כקביעות הולדתית שאינן בחיריות, כשמעבר לכך, שולטת תפיסה פטריארכלית, המציבה את הגברים בכל עמדות המפתח - הן בלימוד התורה, פסיקת התורה, הדיינות וההנהגה. בעוד שהאישה פסולה לדיינות, עדות, מלכות וכהונה ותלויה בבעל במעשה הקידושין והגירושין.

 

האם זוהי באמת תפיסת היהדות? עיון מדוקדק מלמד שממש לא כך. מעמד הגוף המופיע דרך האישה, הוא הרבה יותר ממה שמעלים על הדעת וממילא מציב יחסי גומלין מגדריים שונים לגמרי מן הנראה לעין.

 

הגוף – סוכן התירבות המרכזי של האדם והלאום

אם ניקח את קביעת ההלכה היהודית כי הלאום היהודי והבכורה נקבעים על פי האישה ונוסיף לכך את פסיקת רוב הפוסקים כי באם פונדקאית, האם היא הפונדקאית ולא בעלת הביצית, נוכל לגעת במרחב השפעתו של הגוף ובאופן ייחודי גוף האישה בקביעת הערכים והתרבות היהודיים.

 

ברור, כי הגדרת "יהודי", מעמד שבטי, או שייכות אימהית, אינם יכולים להתבסס על נתונים ביולוגיים גנטיים. באם פונדקאית הדבר בולט במיוחד, שהרי אף שהגנים הם של בעלת הביצית, ההימצאות ברחם היא הקובעת את השייכות האימהית. גם הבכורה, הינה מעמד ערכי מוביל תרבות (ייחוס הכהונה והמלכות לבכורים עד לחטא העגל). כמו כן, ראשוניות בהולדה, אין לה כל משמעות מבחינה ביולוגית.

 

אנו מחויבים על כן להבין, כי הקיום הרחמי הינו ערכי במהותו. בתפיסת התרבות היהודית, הקיום הרחמי בגוף האישה, הוא הסוכן התרבותי החזק והמשמעותי ביותר של האדם. הרחם אינו כלי ביולוגי ליצירת וולד, אלא הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר להעברת הערכים התרבותיים הבסיסיים ביותר, האחראיים להגדרת קיומו, שייכותו המשפחתית ושייכותו הלאומית של האדם.

 

מהיכן הכוח העצום הזה של הרחם?

 

את התשובה לשאלה זו אנו מקבלים מהגדרת כינויו של הרחם בשם "מקור" ["וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ" (ויקרא כ', י"ח וכן במסכת נידה, פרק ב' ותוספות יום טוב שם)]. היות הרחם מקור לחיים, מביא לכך שהכלתו את הוולד, מעצבת אותו עיצוב מקור ומשום כך היא בעלת ההשפעה המרכזית על הוולד.

 

השפעה מתמשכת בחירית על מרקם הזוגיות.

התבוננות נוספת על מערכת הזוגיות שבין האיש והאישה, מלמדת כי ההשפעה הרחמית אינה מסתיימת בתהליך ההיריון וההולדה החד פעמיים של הוולד. תפיסת החיבור הזוגי כתהליך הולדתו של הבעל [המופיע בשיר השירים בתיאור הקשר בין הדוד והרעיה בתחילה כקשר זוגי ("תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ - לשון חיבת אשת נעורים), אך נמשך כקשר אימהי ["שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ - שם נהיתה לך לאם. שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ" – לשון חבלי יולדה" (שיר השירים ח', ה')] ודיני הייבום המציגים את הקמת הבעל המת על ידי אשתו ["וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת" (דברים כ"ה, ו')], מלמדים כי תהליך ההכלה הריוני והלידה, הינם תרחישים תמידיים גם במערכת הזוגית שבין האיש והאישה.

 

מדרך פעולתן של נשות המקרא, אנו למדים, כי לא רק שהעוצמה הרחמית, הינה סוכן תרבות מרכזי בהוויית האדם והלאום, אלא היא בחירית וניתנת לשליטה מלאה של האישה. כך שרה המכניסה את הגר לביתה על מנת להיבנות מכוחה (בראשית ל', ג'). כך בנות לוט היוצרות את עמון ומואב נאמר כי "שלטו בעצמן והוציאו ערותן לחוץ" (רש"י על בראשית י"ט ל"ו) שהוא ביטוי לכוח פעולה בחירי של מעשה הריונן. כך רחל ולאה המצליחות לשנות ברחמן את מגדר הוולד. לאה את בנה לבת. ורחל את בתה לבן (רש"י על בראשית ל', כ"א). כך תמר המושכת את יהודה אליה בעל כורחו (בראשית רבה פרשת וישב פרשה פ"ה). כך אסתר עליה נאמר כי היא "חוטפת את המלוכה" אע"פ שנלקחה לאינוס בעל כורחה (בראשית רבה פרשת ויחי פרשה ק').

 

הבית - מקום הכינוס והיציאה מן המקור

תפיסת הרחם כמחולל לאום ותרבות, הרחבת התרחיש הרחמי למערכת הזוגיות וכפועל השפעה תמידית ולבסוף זיהוי השליטה הבחירית של האישה בכוח זה, משליכים ישירות על מעמד הבית בתרבות היהודית. קריאת האישה בשם "בית" ["אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא: לאשתי ביתי (שבת קי"ח, ע"ב)], מלמדת כי האישה מהווה רחם הכלה והולדה לכל בני ביתה. מתוכו הם יוצאים לעבודת יומם ואל תוכו הם חוזרים עם עבודת יומם. היותה מקור, מביא לכך שביציאתם של בני הבית מן הבית, הם יוצאים עם מצפן ברור הנמשך להם מן המקור אל פעולת יומם ובחזרתם אל הבית, הם מושכים את פעולת יומם, להיות מעוצבה מן המקור אליו הם מגיעים.

 

אמנם כוח זה של הגוף והבית להביע ולמשוך אל המקור ולהיות הגורם המשפיע הדומיננטי על פעולות האדם, נפגע קשות מאת חורבן בית המקדש שסימן גם את חורבן כוחו של הבית להיות הגורם המעצב את החיים. מתוך כך נסוג מעמדה של האישה, וכוחו הפועל של האיש הפך להיות הדומיננטי, כשהוא נעדר מעתה את מצפן קיומו ופועלו.

 

תהליך התיעוש מאמצע המאה השמונה עשרה, החריף את הניתוק מן הבית, הוביל מיליוני אנשים אל הערים והפך אותם לכוח אדם אנונימי. הפמיניזם הוסיף אף הוא לגימוד כוח הבית, בשאיפת הנשים להידמות לגברים בדרך פעולתם ובהכנסת עבודות הבית וגידול הילדים, כחלק מן הפעולות הפרודוקטיביות בעלות הערך הכלכלי. עולם התעסוקה ההייטקיסטי השלים את הפגיעה בתפקיד הבית, בהכנסת העבודה אל תוך הבית במסווה של חופש ונוחות.

 

אז מה צופן לנו העתיד?

אין ספק שההתפתחות המרתקת ביותר שאנו עתידים לצפות לה על פי הדברים שהבאנו, היא חזרת הגוף והבית למעמדם כסוכני חיברות ומעצבי אישיות ולאומיות בחיריים. משקל ושותפות הנשים בתהליך זה עתיד להיות מרכזי, זאת לאחר כמובן ההכרה בחוסר התוחלת בתחרות על התיפקודים הזכריים הנעדרים כיום את מצפן ה"מקור" שיורה להם את כיוון הפעולה הנכון.


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות