סגור חלון    |    שלח להדפסה

נוח והעורב - דיבור עורב, היתכן? (נח)
מאת: הרב שמעון אור

פתיחה

לו התבוננו על פרשת המבול והתיבה בדרך ילדותית, יכולים היינו לצייר לעצמנו, תיבה השטה לה על פני המים כשבתוכה בני אדם וחיות, המנסים להתחמק מן המים הגועשים סביבם. בספרי ילדים אף היינו מטיבים לצייר את ראשי החיות מבצבצים מן התיבה (ובראשם מי אם לא הג'ירפה ארוכת הצוואר). 

אמנם התבוננות בוגרת דוחה דימוי שכזה, מתוך היותו ילדותי, בלא כל אחיזה במציאות.

אולם אנו המאמינים, לעולם לא טרחנו לבחון באיזה אופן יש כן לבחון פרשיה זו. ואולי הסיבה לכך היא, שבאמת אין בנו הכוח לפתוח תיבת פנדורה שהשלכותיה עלולות להיות לא רק על פרשה זו אלא על הרבה מפרשיות התורה, ואולי על כל התפיסה הקיומית שלנו כבני אדם מאמינים.

ע"מ להקצין את הקושי שיש לנו ביחס לפרשה זו, הזכיר את פרשיית נוח והעורב.

 

וויכוח נוקב בין אדם לעוף?!

מפורסמת ביותר פרשת שליחת העורב וסירובו לבצעה.

"וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ".

רש"י: "יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (בראשית ח', ז').

הגמרא בסנהדרין אף מפרטת את תוכן הדו שיח שבין נוח והעורב:

וישלח את העורב, אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני - מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני - שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע: במותר לי נאסר לי - בנאסר לי לא כל שכן                                           (סנהדרין קח ע"ב).

והתמיהות עולות מיידית במלא עוזן - הייתכן?

# האם אפשרי הדבר שקשר מילולי יהיה בין אדם לבין עוף, ועוד בדבר חשד לקשר אישותי? האם יכולים אנו להתחמק ולהציג פרשה זו רק כמשל, או כ"אגדה"?

# עד כמה ריאלית להיום יכולה להיות תורה שוויכוח בין אדם וציפור בענייני אישות, הוא חלק בלתי נפרד מן הרפרטואר שלה?

# האם יכולה תורה שכזו להוות אלטרנטיבה חליפית לדרכי החשיבה, ההובלה וההכרעה העכשוויים? או אולי נחלק ונאמר שאמנם חלק זה ואולי עוד חלקים אחרים דומים לו, אינם רציניים, אולם ישנם חלקים אחרים בתורה, במיוחד הפן ההלכתי שבה, שהוא הרציני והמהותי בה?

בחינת משמעות תהליך כניסת החיים לתיבה ופרשת העורב בתוכה, תפתח לנו צוהר לרף התובנה והמציאות הגבוהים בו מופיעה ומבטאת התורה את תכניה, ע"מ להעלות לדיון את שאלת הפער שבין רמת תפיסת התורה כיום, מול רצוננו למימוש תכניה ברמה הלאומית.

 

התבוננות בעניינה של התיבה, כפי שמציג לנו אותה הכתוב מראה, שעיסוק הכתוב הוא דווקא בנתונים שלנו הקוראים נראים סתמיים ובלתי מהותיים: הכתוב וחכמים עוסקים באופן מדוקדק בזמן תחילת המבול וסופו, גובה המים, משך זמן התגברות המים, עומק שקיעת התיבה במים, זמן תחילת חיסור המים, זמן הנחת התיבה על הרי אררט, זמן גילוי ראשי ההרים, זמן פתיחת החלון, זמן שליחת העורב והיונה, זמן חרבת האדמה והסרת המכסה וזמן התייבשות האדמה. לעומת זאת אין הם נותנים ביטוי אלא ברמז בלבד[1], למצב בתיבה, יחסי הגומלין בין היושבים בה, וכו', עניינים שלנו נראים מאוד מהותיים, ושבהם היינו עוסקים, לו כתיבת התורה נתנה בידינו - יד בני האדם.

 

מידות התיבה - הייתכן?

דרך אחד מן הנתונים הללו - גודלה של התיבה, אנו ננתב לשינוי הגישה כולה ביחס למשמעות ה"מבול", הכנסת היקום ל"תיבה", ובתוך כל אלו, דו השיח שבין נוח והעורב. כפי שנבאר, דו שיח זה, אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן התהליך שנוצר במבול.

תרגום מידות התיבה[2] למטרים[3] מלמד, שהתיבה אורכה 150 מטר, רוחבה 25 מטר, וגובהה 15 מטר. אם לוקחים בחשבון שתיבה שכזו צריכה להכיל "מכל החי מכל בשר", "מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה","מכל מאכל אשר יאכל" ומקום לזבל[4], הרי ברור שממדים שכאלו אינם יכולים להכיל את כל באי התיבה. היכולת להכניס את כל סוגי הבריות, החי והצומח שבעולם לתוך התיבה, מחייבת להבין שה"כניסה לתיבה" היא שינוי מהותי באופן קיום הבריות, המביא ליכולת כינוס שכזו. על כך נוכל ללמוד מתהליך המבול, שבתוכו התיבה נמצאת.

 

מבול - בלות הגוף

המשמעות הלשונית, מייחסת לשון זו לתהליך הבליה  הנגרם לחיים.

"מבול - שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך..." (רש"י בראשית ו', יז).

התבוננות מדוקדקת מראה שתהליך ה"בליה", ה"בלבול", וה"הובלה", מתייחס באופן מיוחד למציאות הגוף:

"...וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול (המשך רש"י שם).

מלשון רש"י אנו למדים, שאין ההתייחסות למות החיים, אלא להתנערות המתים בבבל, לשון המנקזת את תהליך הבלייה, הבלבול וההובלה, כלפי מציאות הגוף של דור המבול, ופחות כלפי איבוד רוח החיים.

אכן בדור המבול אנו נפגשים במצב בו הוויית החיים האלוהית מתראה בעיקרה דרך ממד הגוף והבשר, עד כדי יכולת זיווג המלאכים עם בני האדם בשר ודם[5]. איבוד הוויית חיים זו, מתרחש בשיאו בבבל, מקום המופיע הוויית חיים אלוהית חליפית לבשר הגוף - הדיבור, שהוא הכוח שיוביל את המציאות בהמשך, בדור הפלגה[6].

 

קיום בממד של דיבור

הבנה זו את משמעות ה"מבול", מאירה באור בהיר יותר את התהליך המתרחש בתיבה. אם עיקרו של תהליך המבול, משמעותו היא באיבוד הוויית החיים האלוהית המופיעה בעיקרה בבשר הגוף, יש להבין שתהליך זה המביא לאיבודם כליל של החיים שמחוץ לתיבה, הוא התהליך המתרחש אף בכניסת ה"חיים" לתיבה, באופן שמציאות הבשר והגוף מצטמצמים ביותר בשלב זה. הוויית החיים האלוהית מתנקזת בשלב זה, דרך מערכת החיים הערטילאית יותר - דרך ממד הדיבור, כפי שחזינו ביחס לבבל.

מגמה זו של צמצום הוויית החיים הגופית במערכת החיים הכללית, מבארת קודם כל את יכולת החלת התיבה במידותיה הקטנות, את כוחות החיים כולם. כניסת החיים ל"תיבה", מהווה בעיקרה, צמצום הווייתם כמציאות של גוף ובשר, והופעתם בממד מציאות ערטילאי כמעט, כשנשא החיים המרכזי עתה הוא כוח הדיבור. ברמת חיים זו, יכולת הקיבול של התיבה אינה תלויה בנפח הפיזי שבה, כפי שהיה לו היו מופיעים החיים בשלמותם הגופית, אלא במרחב כמעט רוחני, שנתוני הגובה הרוחב והאורך המספריים של התיבה הם נשאיה. ממד מציאות זה, על אף שנתוני המשקל והנפח שבו הם מינימאליים ביותר, הוא אינו מנותק כליל מן הממד המרחבי, כפי שניתן לחזות מקיום נתוני רוחב, אורך וגובה בתיבה, היוצרים בהכרח ממד של מרחב, ומהקצאת מדור המיוחד לזבל, שאינו קיים אלא בעולם שיש בו ממשות.

בדרך הופעת חיים זו, מהווים אף ה"נתונים המספריים" האחרים, של זמני האירועים השונים[7], עומק שקיעת התיבה במים, גובה המים וכו', להיות בעלי משמעות מהותית ביותר, מתוך ש"עולם המספרים" ועולם ה"זמן", הופכים להיות בעלי משמעות מרכזית יותר ואף נהירים יותר, ככל שמערכת החיים הופכת להיות תלויה פחות בגורמי הבשר והגוף, ושייכת יותר למגמות החיים ה"שכליות" הערטילאיות. בהתייחסותנו לתהליך המבול, חובה אם כן עלינו לדעת ולבטא את עוצמות החיים ושרשרת התהליכים המופיעים דרך הנתונים המספריים המופיעים בכתוב. אולם כיוון שיכולת זו להגדיר ולהרגיש את עולם המספרים, אם ביחס לגורם הזמן ואם ביחס לגורמים אחרים אינו קיים אצלי ואף איני מדמיין בשלב זה לדעת להופיעה, לא הגע בפרטיה. אולם, בנקודה אחת חשובה אנו יכולים בכל אופן ליישם את השינוי הנוצר בעולם בעקבות תהליך ה"מבול", וזאת ביחס ליכולת "דו השיח" והמעשה האישותי, שמאפשר עולם זה שנוצר בתיבה, בין האדם לבין רמות חיים נמוכות יותר, שלא היינו יכולים לחלום שיתאפשרו במערכת העולם הפיזי שבו אנו נמצאים.

 

שיח העורב ונוח - יחסי אישות בין ערכים כמעט מופשטים

אם מתייחסים אנו לכוח האלוהי המקיים את המציאות, עלינו להבין, שקיומה הבשרי של כל ברייה הוא המגביל את רמת החיות שבה, באופן המתאים לכלי גופה. ההבדל המהותי שבין רמות החיים השונות - חי צומח דומם וכו', הוא תוצר של התגשמות הוויית החיים האלוהית בכל ברייה, כפי כלי גשמיותה. ברור על כן, שבמצב של התפשטות החיים מגשמיותם הבשרית, יתבטלו ההפרשים שבין רמות החיים, ותתאפשר זיקה קיומית ביניהם, יחסי גומלין והשפעה הדדית (עד כדי זיווג אישותי), כפי הגדרת החיים הערכית שבכל אחד. צמצום ממד החיים הגופי, והפניית כוח החיים לערוץ הדיבור, יביאו אף להופעת כוחות החיים דרך ערוץ הדיבור אף במציאויות חיים נמוכות ברמת החי, למרות ש"דיבור", כלל לא שייך היה שיופיע בהם, לו היו נשארים כפי הווייתם הגשמית הרגילה. זהו הבסיס להבנת הופעת יכולת הדיבור בעורב, ויכולת הזיווג שבין נוח ובת זוגו של העורב.

 

העורב - כוח, דרך ואפיון של חיים.

בתוך מערכת החיים והכוחות המרכיבים את ה"תיבה", חושפים אותנו חכמים אך במעט ליחסי הגומלין שביניהם. מתוך דיוק מן הכתוב, אנו למדים על האריה שמשום מה "מכיש" (ולא נושך) את נוח[8], ולקראת היציאה מן התיבה, אנו נפגשים עם העורב והיונה, ה"נשלחים" מן התיבה. על פי דרכנו בהבנת המבול, הכניסה לתיבה ומערכת החיים שבה, שליחת העורב והיונה מן התיבה, תחובר אף היא לשרשרת התהליכים העקרוניים - כניסיון הרחבה של מעגל החיים החוצה כלפי העולם העומד לשוב ולהתגשם, כפי מגמת כל אחד מהם. ע"מ להבין תהליך זה, חובה עלינו לבחון את ערכם של העורב והיונה כל אחד בנפרד, ולאחר מכן אף את יחסי הגומלין שביניהם.  

על העורב אנו למדים שהוא אכזרי על בניו.

"נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו".

רש"י: "לבני עורב - פירשו רבותינו שהוא אכזרי על בניו והקב"ה מרחם עליהם...".                                                (תהלים קמז, ט')

את תכונת האכזריות ה"עורבית", מייחסים הגמרא והמדרש לתלמידי החכמים שמתוך דבקותם בתורה, מתאכזרים לגופם, בניהם, וביתם:

"שחרות כעורב, - במי אתה מוצאן - ...רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב.

רש"י: "עורב אכזרי על בניו - כדכתיב (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו..."                                                (עירובין כא, ע"ב).

"א"ר שמואל בר אמי דברי תורה צריכין השחרה והערבה בפרנסה מנין מי יכין לעורב צידו כך אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה אינו זוכה לדברי תורה"

(ויקרא רבה פרשה יט ד"ה א ואשה כי).

תכונה זו היא המאפיינת את אלו שהוויית ה' העוברת דרכם היא כזו, שדבקותם בהוויה האלוהית מגיעה עד כדי התנכרות לצרכי הגוף והמציאות. כך הדבר באליהו, שהעורבים הנשלחים אליו לזונו, מבטאים את דרכו הוא בהתייחסותו לעם ישראל[9], התייחסות המגדירה את נבואתו כ"תביעת כבוד האב ולא כבוד הבן", עד כדי אי יכולת לשאתה[10].

תכונת ה"עורביות", מכוונת אם כן את כוחה כלפי ההוויה האלוהית, תוך דחיקת צרכי המציאות שכנגדה. אופן הגדרת תכונת ה"עורביות", בעורבים עצמם, בלומדי התורה, ובאליהו, תואם ביותר את המגמה שהבאנו ביחס לכניסת ה"חיים" לתיבה, שהרי אף בתהליך זה מצומצמת הוויית החיים הגופית, תוך הבלטת המגמה הערכית ה"רוחנית" שבכל חי.

התאמה זו של התכונה ה"עורבית", למגמה השלטת בתיבה, מתגלה אף מסירוב העורב להתנתק מן התיבה[11], ומיכולתו של העורב לשמש בתיבה[12]. יש להבין שהאיסור לשמש בתיבה, הוא תוצר ישיר לצמצום הוויית החיים הגופית שיצר תהליך הכניסה לתיבה. שימוש בתיבה בכל אופן, יכול לנבוע משתי סיבות הופכיות, או מתכונתיות גופית בעלת עוצמה יוצאת מגדר הרגיל, שאינה מתבטלת מכוח צמצום ההוויה הגופית שנוצרת בתיבה. או מתוך התאמה בסיסית מקדימה של בעל החי לאפיון החיים המופיע בתיבה. ביחס לעורב אנו למדים שיכולתו לשמש בתיבה מגיעה מתוך התאמה לאפיון החיים המופיע בה, מתוך עונשו - "רוקק זרע מפיו לפיה של נקבה"[13]. "שימוש" דרך הפה, תואם את תהליך התעצמות כוח הדיבור בהופעת הוויית החיים האלוהית בתיבה, תהליך שהביא בכנפיו אף את יכולת הדיבור שנוצרת בעורב ודו השיח שלו עם נוח. הובלת הדיבור את עיקר הוויית החיים, הוא היוצר את "כוח הזרע המוליד" של העורב, בפיו[14].

 

על בסיס ההקבלה שבין אפיון החיים שתיבה לבין אפיון החיים המופיע מכוחו של העורב, ועל בסיס הבנתנו את מעשה שליחת העורב והיונה מן התיבה, כניסיון של הרחבת מעגל החיים החוצה כלפי העולם העומד לשוב ולהתגשם, כפי מגמתם, רצונו של נוח בשליחת העורב, יתפרש ככוונה להמשיך את המגמה המופיעה בתיבה, אף מחוצה לה - מגמה בה האחיזה בצרכי הוויית החיים האלוהית היא כזו, הדוחקת את הוויית החיים הגופית והטבעית מפניה[15]. חשד העורב לחיבור אישותי בין נוח לבין זוגתו של העורב, מהווה על פי דרכנו, הקצנת שלטון ערך ה"עורביות" במערכת החיים העולמית מעבר לפרופורציה הנכונה, ע"י חיבור האדם למגמה זו עד לרמה ה"אישותית".

 

מהלך זה שעשינו ביחס לעורב, יכולים וצריכים אנו לעשות אף ביחס ליונה[16], תוך בחינת ההבדלים בין שתי גישות החיים[17] אותם מנסה נוח לפתח דרך השתמשותו בעורב וביונה. זאת לא נעשה מקוצר היריעה, אולם המסקנות העולות ממאמר זה ברורות ביותר.

 

הבשר, הגוף והאדמה, כמוליכי ערכים של חיים.

כל הגופים השותפים במהלך הכניסה והיציאה מן התיבה, הינם כוחות ערכיים של חיים, הפועלים על מערכת החיים הכללית ומשפיעים את תכונתם בה.

האם יכולים אנו להסיק מכך, שכל פרשת נוח, התיבה, ושיח העורב עם נוח ושאר הפרטים הינם משלים שתפקידם לבטא את התהליכים הערכיים אותם עובר העולם בשלב המבול, בלא שהופיעו באופן מעשי? התשובה לכך היא - לא ולא!! אופן כתיבת התורה הוא ברור מידי ואינו ניתן להבנה שכזו, בלא שהדבר יעמיד באור שאינו אמין את דרך כתיבתה של התורה. נאלצים אנו על כן לחבר בין שתי הוויות שלא קל לנו לחברם. בין הוויה ערכית עליונה, לבין הוויה  גופית בשרית, חיבור המופיע יצירה חדשה של עולם גופני בשרי, שהעוצמות שלו הן עוצמות שאנו מכירים רק בעולם הרוחני השמימי. אף שהתהליך הספציפי של הכניסה לתיבה, ביטא מהלך של צמצום ההוויה הגופנית, יכולת נשיאת דמויות ממשיות את ערכי המציאות ויכולת ההובלה והשינוי שבכוחם ליצור, נותנות משמעות עצומה ורחבת עקף לגורם הפיזי הנחשב לגבינו אף פחות ערך, ומציבות בפנינו שאלות דרישה עצומות.

 

# אם "העמסנו" עומק ערכים שכזה, על תיבה, עורב ויונה, האם נוכל להתחמק מלהביע עומק חיים שכזה אף ביחס למציאויות גופיות אחרות המופיעות בכתוב - האבות, השבטים, הדמויות הגויות, הבהמות, החיות, ושאר הגורמים הפיזיים הנוספים[18]?

# האם יכולים אנו לנתק את המערכת הדינית, וההלכתית מהוויית מציאות זו, אם כל דיניה והלכותיה מן התורה הן נלמדות?

# האם נוכל להתחמק מלהשליך עומק חיים זה, אף לגבינו אנו. לבטא עומק כזה של תכנים וערכים, במערכת הגופית שבנו, ולממש בעצמנו רמת קיימות שכזו, שכלל אינה מדומיינת בעולם ה"מדעי" שבו אנו חיים?

# עד כמה תלוי המשך התפתחות הווייתנו במדינת ישראל וחוזק תפיסתנו בארץ ישראל, בפיתוח מגמות אלו בנו, ובאיזה אופן אנו מסוגלים לממשן?

 


[1] "... וישאר אך נח ואשר אתו בתבה". רש"י: "אך נח -...ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו...(בראשית ז', כג).

[2] "וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה" (בראשית ו', טו).

[3] על בסיס חישוב אמה שהיא המידה מן המרפק ועד לראשי האצבעות, בערך כחצי מטר.

[4] "תחתים שנים ושלשים - ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם אמצעים למדור תחתים לזבל" (רש"י בראשית ו' טז).

[5] כפי המובא בבראשית: "ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם ויראו בני האלוקים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו מכל אשר בחרו" (בראשית ו' א'). על כך מבאר רש"י: "בני האלוקים - בני השרים והשופטים. דבר אחר, בני האלוקים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם...". וכן: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלוהים את בנות האדם...(יומא סז, ע"ב). ובבמדבר: "הנפילים - ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש" (רש"י במדבר יג, לג).

[6] כפי שעולה מפרשת המגדל: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם...וַיֹּאמֶר יְדֹוָד הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת..." (בראשית יא, א'-ו'). 

[7] זמן תחילת המבול וסופו, משך זמן התגברות המים, זמן תחילת חיסור המים, זמן הנחת התיבה על הרי אררט וכו'.

[8] "אך נח - ... ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו..." (רש"י בראשית ז', כג).

[9] עיין מלכים א', יז, א'-ד' ומצודת דוד במקום.

[10] עיין מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה א'.

[11] "יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו (רש"י בראשית ח', ז').

[12] תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו: כלב, ועורב, וחם" (סנהדרין קח, ע"ב).

[13] המשך הגמרא ורש"י במקום.

[14] כמובן, שתכונה זו של העורב הרוקק זרע מפיו לפיה של נקבה, אינה יכולה להיתפס בדרך ההתבוננות הטבעית של היום, שאינה רואה וחווה את המציאות בדרך הוויה התורתית, המזהה בתכונת העורב את אפיון הוויית החיים המייחדת את התיבה.

[15] דברי רש"י בנושא שליחת העורב, מלמדים על דחיית מגמה זו ה"עורבית", דווקא ביציאת המציאות ממצב הצמצום שלה בתיבה, אך שייכותה בזמן אחר - זמנו של אליהו: "עד יבשת המים - ...אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר (מלכים א' יז ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (רש"י בראשית ח', ז').

[16] תוך בחינת מגמות החיים המופיעות דרכה, בין השאר מדרך התנהלותו של יונה בספר יונה.

[17] הבדל העולה במלא תוקפו מתוך ההשוואה שבין אפיון נבואתו של אליהו, לבין זו של יונה: "...אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן...יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב..." (מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה א' ד"ה בארץ מצרים).

[18] אם רק ניקח כדוגמה את תיבתו של משה רבינו, הרי ברור שהשינוי הדרמטי, באופן הופעת הוויית המציאות, אותו בארנו בכניסת המציאות לתיבה מפני המבול, מלמד על קיום שינוי דרמטי שכזה אף בכניסת משה לתיבה, שכבר אינה יכולה להתפרש כשיט של אמבטיה באגם. השוואת רש"י בין התיבות באופן בנייתן, תצטרך אף היא להתבאר ברמות עקרוניות, כשוני בתהליכי הצמצום שנעשים בכל אחת מן התקופות. אופן תפיסה והובלה שכזה את התורה, כמובן שיוצר מהפך עצום לא רק באופן לימודה, אלא במטרות שאנו מציבים לנו מתוך כך.


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות