סגור חלון    |    שלח להדפסה

נח והעורב - דיבור העורב בתיבה - אילמות האדם בתורה (נח)
מאת: הרב שמעון אור

פתיחה
לו התבוננו על פרשת המבול והתיבה בדרך ילדותית, יכולים היינו לצייר לעצמנו, תיבה השטה לה על פני המים כשבתוכה בני אדם וחיות, המנסים להתחמק מן המים הגועשים סביבם. בעלי הדמיון אף היו מטיבים לצייר את ראשי החיות מבצבצים מן התיבה (ובראשם מי אם לא הג'ירפה ארוכת הצוואר), הנותנים למתבונן הרגשה של ספארי משייט. 

 

אמנם התבוננות בוגרת דוחה דימוי שכזה, מתוך היותו ילדותי, בלא כל  אחיזה במציאות.

 

אולם אנו המאמינים, לעולם לא טרחנו לבחון באיזה אופן יש כן לבחון פרשייה זו. ואולי הסיבה לכך היא, שבאמת אין בנו הכוח לפתוח תיבת פנדורה שהשלכותיה עלולות להיות לא רק על פרשה זו אלא על הרבה מפרשיות התורה, ואולי על כל התפיסה הקיומית שלנו כבני אדם מאמינים.

 

ע"מ להקצין את הקושי שיש לנו ביחס לפרשה זו, אזכיר את פרשיית נוח והעורב.

 

וויכוח נוקב בין אדם לעוף?!

 

מפורסמת ביותר פרשת שליחת העורב וסירובו לבצעה:

 

"וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ".

רש"י: "יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו

באגדת חלק "(בראשית ח', ז').

הגמרא בסנהדרין אף מפרטת את תוכן הדו שיח שבין נוח והעורב:

 

"וישלח את העורב, אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני - מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני - שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע: במותר לי נאסר לי - בנאסר לי לא כל שכן" (סנהדרין קח ע"ב).

והתמיהות עולות מיידית במלא עוזן - הייתכן?

 

  • האם אפשרי הדבר שקשר מילולי יהיה בין אדם לבין עוף, ועוד בדבר חשד לקשר אישותי בן האדם ובין בת זוגו של העוף?
  •   האם יכולים אנו להתחמק מדו שיח זה ולהציגו רק כמשל, או כ"אגדה"?
  •   עד כמה ריאלית להיום יכולה להיות תורה שוויכוח בין אדם וציפור בענייני אישות, הוא חלק בלתי נפרד מן הרפרטואר שלה?
  •   האם יכולה תורה שכזו להוות אלטרנטיבה חליפית לדרכי החשיבה, ההובלה וההכרעה העכשוויים? או אולי נחלק ונאמר שאמנם חלק זה ואולי עוד חלקים אחרים דומים לו, אינם רציניים, אולם ישנם חלקים אחרים בתורה, במיוחד הפן ההלכתי שבה, שהוא הרציני והמהותי בה?

התבוננות בעניינה של התיבה, כפי שמציג לנו אותה הכתוב, מראה שעיסוק הכתוב הוא דווקא בנתונים שלנו הקוראים נראים סתמיים ובלתי מהותיים: הכתוב וחכמים עוסקים באופן מדוקדק בזמן תחילת המבול וסופו[1], גובה המים[2], משך זמן התגברות המים[3], עומק שקיעת התיבה במים[4], זמן תחילת חיסור המים[5], זמן הנחת התיבה על הרי אררט[6], זמן גילוי ראשי ההרים[7], זמן פתיחת החלון[8], זמן שליחת העורב והיונה[9], זמן חרבת האדמה והסרת המכסה[10]. זמן התייבשות האדמה[11]. לעומת זאת אין הם נותנים ביטוי אלא ברמז בלבד[12], למצב בתיבה, יחסי הגומלין בין היושבים בה וכו', עניינים שלנו נראים מאוד מהותיים, ושבהם היינו עוסקים, לו כתיבת התורה נתנה בידינו - יד בני האדם. 

 

התבוננות באחד מאותם  נתונים "טכניים" לכאורה (גודלה של התיבה) תחייב אותנו לשינוי הגישה כולה ביחס למשמעות ה"מבול", הכנסת היקום ל"תיבה", ובתוך כל זאת דו השיח שבין נוח והעורב, שאינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן התהליך שנוצר במבול.

 

מידות התיבה - הייתכן?

את מידותיה של התיבה מביא הכתוב, בציווי ה' לנח.

 

"וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה" (בראשית ו', טו).

אם נתרגם מידות אלו למטרים[13], המדובר הוא על תיבה שאורכה הוא 150 מטר, רוחבה 25 מטר, וגובהה 15 מטר. אם לוקחים אנו בחשבון שתיבה שכזו צריכה להכיל "מכל החי מכל בשר", "מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה","מכל מאכל אשר יאכל" ומקום לזבל[14], הרי ברור שממדים שכאלו אינם יכולים להכיל  את כל באי התיבה[15]. היכולת להכניס את כל סוגי הבריות, החי והצומח שבעולם לתוך התיבה, מחייבת להבין שה"כניסה לתיבה" היא שינוי מהותי באופן קיום הבריות, המביא ליכולת כינוס שכזו. על כך נוכל ללמוד מתהליך המבול, שבתוכו התיבה נמצאת.

 

מבול - בלות הגוף

המשמעות הלשונית, מייחסת לשון זו לתהליך הבליה  הנגרם לחיים.

"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע". רש"י: "מבול - שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך..." (בראשית ו', יז).

התבוננות מדוקדקת מראה שתהליך ה"בליה", ה"בלבול", וה"הובלה", מתייחס באופן מיוחד למציאות הגוף:

"...וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול " (המשך רש"י שם).

מלשון רש"י אנו למדים, שאין ההתייחסות למות החיים, אלא להתנערות המתים בבבל, לשון המנקזת את תהליך הבלייה, הבלבול וההובלה, כלפי מציאות הגוף של דור המבול, ופחות כלפי איבוד רוח החיים.

 

אכן בדור המבול אנו נפגשים במצב בו הוויית החיים האלוהית מתראה בעיקרה דרך ממד הגוף והבשר, עד כדי יכולת זיווג המלאכים עם בני האדם בשר ודם[16]. איבוד הוויית חיים זו, מתרחש בשיאו בבבל, מקום המופיע הוויית חיים אלוהית חליפית לבשר הגוף - הדיבור, שהוא הכוח שיוביל את המציאות בהמשך, בדור הפלגה[17].

 

קיום בממד של דיבור

הבנה זו את משמעות ה"מבול", מאירה באור בהיר יותר את התהליך המתרחש בתיבה. אם עיקרו של תהליך המבול, הוא באיבוד הוויית החיים האלוהית המופיעה בעיקרה בבשר הגוף, יש להבין שתהליך זה המביא לאיבודם כליל של החיים שמחוץ לתיבה, הוא התהליך המתרחש אף בכניסת ה"חיים" לתיבה, באופן שמציאות הבשר והגוף מצטמצמים ביותר. בשלב זה, הוויית החיים האלוהית מתנקזת דרך מערכת החיים הערטילאית יותר - דרך ממד הדיבור, כפי שחזינו ביחס לבבל.

 

מגמה זו של צמצום הוויית החיים הגופית במערכת החיים הכללית, מבארת קודם כל את יכולת החלת התיבה במידותיה הקטנות, את כוחות החיים כולם. כניסת החיים ל"תיבה", אינה סתם כניסת בעלי חיים ואנשים לאוניה העשויה עץ, אלא מהווה בעיקרה צמצום הווייתם כמציאות של גוף ובשר, והופעתם בממד מציאות ערטילאי כמעט, כשנשא החיים המרכזי עתה הוא כוח הדיבור. ברמת חיים זו, יכולת הקיבול של התיבה אינה תלויה בנפח הפיזי שבה, כפי שהיה לו היו מופיעים החיים בשלמותם הגופית, אלא במרחב כמעט רוחני, שנתוני הגובה, הרוחב והאורך המספריים של התיבה הם נשאיה. ממד מציאות זה, על אף שנתוני המשקל והנפח שבו הם מינימאליים ביותר, הוא אינו מנותק כליל מן הממד המרחבי, כפי שניתן לחזות מקיום נתוני רוחב, אורך וגובה בתיבה, היוצרים בהכרח ממד של מרחב, ומהקצאת מדור המיוחד לזבל[18], שאינו קיים אלא בעולם שיש בו ממשות.

 

בדרך הופעת חיים זו, מהווים אף ה"נתונים המספריים" האחרים- של זמני האירועים השונים[19], עומק שקיעת התיבה במים, גובה המים וכו'- להיות בעלי משמעות מהותית ביותר, מתוך ש"עולם המספרים" ועולם ה"זמן", הופכים להיות בעלי משמעות מרכזית יותר ואף נהירים יותר, ככל שמערכת החיים הופכת להיות תלויה פחות בגורמי הבשר והגוף, ושייכת יותר למגמות החיים ה"שכליות" הערטילאיות. בהתייחסותנו לתהליך המבול, חובה עלינו אם כן, לדעת ולבטא את עוצמות החיים ושרשרת התהליכים המופיעים דרך הנתונים המספריים המופיעים בכתוב. אולם כיוון שיכולת זו להגדיר ולהרגיש את עולם המספרים, אם ביחס לגורם הזמן ואם ביחס לגורמים אחרים אינו קיים אצלי ואף איני מדמיין בשלב זה לדעת להופיעה, ולכן לא אגע בפרטיה.      אולם, בנקודה אחת חשובה אנו יכולים בכל אופן ליישם את השינוי הנוצר בעולם בעקבות תהליך ה"מבול", וזאת ביחס ליכולת "דו השיח" והמעשה האישותי, שמאפשר עולם זה שנוצר בתיבה, בין האדם לבין רמות חיים נמוכות יותר, שלא היינו יכולים לחלום שיתאפשרו  במערכת העולם הפיזי שבו אנו נמצאים.

 

שיח העורב ונוח - יחסי אישות בין ערכים כמעט מופשטים
אם מתייחסים אנו לכוח האלוהי המקיים את המציאות, עלינו להבין שאין כוח קיומי זה, משנה את הווייתו מברייה לברייה, אלא קיומה הבשרי של כל ברייה הוא המגביל בה את רמת החיות המתאימה לה באופן המתאים לכלי גופה. ההבדל המהותי שבין רמות החיים השונות - חי צומח דומם וכו', הוא תוצר של התגשמות הוויית החיים האלוהית בכל ברייה, כפי כלי גשמיותה. ברור על כן, שבמצב של התפשטות החיים מגשמיותם הבשרית, יתבטלו ההפרשים שבין רמות החיים, ותתאפשר זיקה קיומית ביניהם, יחסי גומלין והשפעה הדדית (עד כדי זיווג אישותי), כפי הגדרת החיים הערכית שבכל אחד. צמצום ממד החיים הגופי, והפניית כוח החיים לערוץ הדיבור, יביאו אף להופעת כוחות החיים דרך ערוץ הדיבור אף במציאויות חיים נמוכות ברמת החי, למרות ש"דיבור", כלל לא שייך היה שיופיע בהם, לו היו נשארים כפי הווייתם הגשמית הרגילה. זהו הבסיס להבנת הופעת יכולת הדיבור בעורב, ויכולת הזיווג שבין נוח ובת זוגו של העורב.

 

הבנת מציאות המבול  ו"כניסת החיים לתיבה", כצמצום הממד הפיזי, והבלטת הממד הערכי נטול הצמצום הגופי שבכל "חי" כמגדיר העיקרי של המציאות, מצריכים אותנו אם כן, לבחון את יחסי הגומלין שבין ערכי ה"חיים" השונים בתיבה, מכניסתם ועד ליציאתם חזרה להווייתם הגופית המתחדשת.

 

העורב - כוח, דרך ואפיון של חיים
בתוך מערכת החיים והכוחות המרכיבים את ה"תיבה", חושפים אותנו חכמים אך במעט ליחסי הגומלין שביניהם. מתוך דיוק מן הכתוב, אנו למדים על האריה שמשום מה "מכיש" (ולא נושך) את נח[20], ולקראת היציאה מן התיבה, אנו נפגשים עם כוח העורב והיונה, ה"נשלחים" מן התיבה. על פי דרכנו בהבנת המבול, הכניסה לתיבה ומערכת החיים שבה, שליחת כל אחד מהם מן התיבה, תחובר אף היא לשרשרת התהליכים העקרוניים - כניסיון הרחבה של מעגל החיים החוצה כלפי העולם העומד לשוב ולהתגשם, כפי מגמת כל אחד מהם. ע"מ להבין תהליך זה, חובה עלינו לבחון את ערכם של העורב והיונה כל אחד בנפרד, ולאחר מכן אף את יחסי הגומלין שביניהם. 

 

על העורב אנו למדים שהוא אכזרי על בניו:

 

"נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו".

רש"י: "לבני עורב - פירשו רבותינו שהוא אכזרי על בניו והקב"ה מרחם עליהם...". (תהלים קמז, ט')

את תכונת האכזריות ה"עורבית", מייחסת הגמרא והמדרש לתלמידי החכמים שמתוך דבקותם בתורה, מתאכזרים לגופם, בניהם, וביתם:

 

"שחרות כעורב, - במי אתה מוצאן - ...רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב".

רש"י: "עורב אכזרי על בניו - כדכתיב (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו..." (עירובין כא, ע"ב).

"א"ר שמואל בר אמי דברי תורה צריכין השחרה והערבה בפרנסה מנין מי יכין לעורב צידו כך אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה אינו זוכה לדברי תורה" (ויקרא רבה פרשה יט ד"ה א ואשה כי).

 


תכונה זו היא המאפיינת את אלו שהוויית ה' העוברת דרכם היא כזו שדבקותם בהוויה האלוהית מגיעה עד כדי התנכרות לצרכי הגוף והמציאות. כך הדבר באליהו, שהעורבים הנשלחים אליו לזונו, מבטאים את דרכו הוא בהתייחסותו לעם ישראל.

 

"ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ידוד אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. ויהי דבר ידוד אליו לאמר. לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן. והיה מהנחל תשתה ואת הערבים צויתי לכלכלך שם". מצודת דוד: "ואת העורבים וכו' - בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו ואיך לא יחמול הוא על ישראל" (מלכים א' יז, א'-ד').

תכונת ה"עורביות", מכוונת אם כן את כוחה כלפי ההוויה האלוהית, תוך דחיקת צרכי המציאות העומדים כנגדה.

 

"נמצאת אתה אומר שלשה בנים הם אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן. ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן. ואחד תבע כבוד הבן ולא בכבוד האב...אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי ליי' אלהי צבאות וגו' (מלכים א' יט יד) ומה נאמר שם ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגומר ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין תלמוד לומר לנביא תחתיך אלא שאי איפשי בנבואתך..." (מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה א). 

אופן הגדרת תכונת ה"עורביות", בעורבים עצמם, בלומדי התורה, ובאליהו, תואם ביותר את המגמה שהבאנו ביחס לכניסת ה"חיים" לתיבה, שהרי אף בתהליך זה מצומצמת הוויית החיים הגופית, ובולטת המגמה הערכית ה"רוחנית" שבכל חי. התאמה זו של התכונה ה"עורבית", למגמה השלטת בתיבה , מתגלה אף מסירוב העורב להתנתק מן התיבה:

 

"וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ"

רש"י: "יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו" (בראשית ח', ז').


ומיכולתו של העורב לשמש בתיבה:

 

"תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו: כלב, ועורב, וחם. כלב - נקשר, עורב - רק, חם - לקה בעורו".

רש"י: "רק - רוקק זרע מפיו לפיה של נקבה" (סנהדרין קח ע"ב).


יש להבין שהאיסור לשמש בתיבה, הוא תוצר ישיר לצמצום הוויית החיים הגופית שיצר תהליך הכניסה לתיבה. שימוש בתיבה בכל אופן, יכול לנבוע משתי סיבות הופכיות, או מתכונתיות גופית בעלת עוצמה יוצאת מגדר הרגיל, שאינה מתבטלת מכוח צמצום ההוויה הגופית שנוצרת בתיבה, או מתוך התאמה בסיסית מקדימה של בעל החי לאפיון החיים המופיע בתיבה. ביחס לעורב אנו למדים שיכולתו לשמש בתיבה מגיעה מתוך התאמה לאפיון החיים המופיע בה, מתוך עונשו - רוקק זרע מפיו לפיה של נקבה. "שימוש" דרך הפה, תואם את תהליך התעצמות כוח הדיבור בהופעת הוויית החיים האלוהית בתיבה, תהליך שהביא בכנפיו אף את יכולת הדיבור שנוצרת בעורב ודו השיח שלו עם נח. הובלת הדיבור את עיקר הוויית החיים, הוא היוצר בפיו של העורב את "כוח הזרע המוליד"[21].

 

על בסיס ההקבלה שבין אפיון החיים שתיבה לבין אפיון החיים המופיע מכוחו של העורב, ועל בסיס הבנתנו את מעשה שליחת העורב והיונה מן התיבה, כניסיון של הרחבת מעגל החיים החוצה כלפי העולם העומד לשוב ולהתגשם, כפי מגמת כל אחד מהם, רצונו של נח בשליחת העורב, יתפרש ככוונה להמשיך את המגמה המופיעה בתיבה, אף מחוצה לה - מגמה בה האחיזה בצרכי הוויית החיים האלוהית היא כזו, הדוחקת את הוויית החיים הגופית והטבעית מפניה. חשד העורב לחיבור אישותי בין נח לבין זוגתו של העורב, מהווה על פי דרכנו הקצנת שלטון ערך ה"עורביות" במערכת החיים העולמית מעבר לפרופורציה הנכונה, ע"י חיבור האדם למגמה זו עד כדי חיבור "אישותי".

 

דברי רש"י בנושא שליחת העורב, מלמדים על דחיית מגמה זו ה"עורבית" ביציאת המציאות ממצב הצמצום שלה בתיבה, אך שייכותה בזמן אחר - זמנו של אליהו.

 

"וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ".

רש"י: "עד יבשת המים - ...אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו,

שנאמר (מלכים א' יז ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (בראשית ח', ז').

 


מהלך מקביל לזה שעשינו ביחס לעורב, יכולים וצריכים אנו לעשות אף ביחס ליונה[22], תוך בחינת ההבדלים בין שתי גישות החיים[23] אותם מנסה נח לפתח דרך השתמשותו בעורב וביונה. זאת לא נעשה מקוצר היריעה, אולם המסקנות העולות ממאמר זה ברורות ביותר.

 

הבשר, הגוף והאדמה כמוליכי ערכים של חיים

גם לו רצינו להמשיך ולבחון את פרשת המבול, התיבה, נוח, העורב והיונה, כפשוטם, לא ניתן הדבר להיעשות, בלא להביא לזילותה הן שלנו והן של התורה, מתוך הנתונים הבלתי נתפסים והבלתי אפשריים בהם נתקלנו במהלך הכתובים. נתונים אלו, הם שחייבו אותנו לראות בכל הגופים הפיזיים השותפים במהלך הכניסה והיציאה מן התיבה, כוחות ערכיים של חיים, הפועלים על מערכת החיים הכללית להשפיע את תכונתם בה.

 

האם יכולים אנו מתוך כך לומר שכל פרשת נוח, התיבה, שיח העורב עם נוח ושאר הפרטים הינם משל שתפקידו לבטא את התהליכים הערכיים אותם עובר העולם בשלב המבול? התשובה לכך היא - לא ולא!! אופן כתיבת התורה הוא ברור מידיי ואינו ניתן להבנה שכזו, בלא שהדבר יעמיד באור שאינו אמין את דרך כתיבתה של התורה. נאלצים אנו על כן לחבר בין שתי עולמות שלא פשוט לנו לחברם. הכרח לתרגום מהותי ערכי גבוה ואדיר, של גורמי המציאות, של ההוויה הבשרית הפשוטה, מהלכיה ומעשיה,  כשיכולת מימושן היא דווקא בתוך ודרך הוויית בשר זו.

 

נתינת משמעויות כה עצומות למציאויות פיזיות הנחשבות לגבינו אף פחותות ערך, מציבה בפנינו שאלות ודרישות עצומות.

 

  •   אם "העמסנו" עומק ערכים שכזה, על תיבה, עורב ויונה, האם נוכל להתחמק מלהביע עומס שכזה אף ביחס למציאויות גופיות אחרות המופיעות בכתוב - האבות, השבטים, הדמויות הגויות, הבהמות, החיות, ושאר הגורמים הפיזיים הנוספים[24]?
  • האם יכולים אנו לנתק את המערכת הדינית, וההלכתית העוסקת בדיני ממונות, אישות, קרקעות וכו', מהוויית מציאות זו, אם כל דיניה והלכותיה מן התורה הן נלמדות?
  • האם נוכל להתחמק מלהשליך עומס חיים זה, אף לגבינו אנו, לבטא עומס כזה של תכנים וערכים, במערכת הגופית שבנו, ולממש בעצמנו רמת קיימות שכזו, שכלל אינה מדומיינת בעולם ה"מדעי" שבו אנו חיים?

קביעת רש"י את טעם פתיחת התורה בספר בראשית משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", נותנת תשובה ברורה בעניין:

 

"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית א', א').

 

ברור, שאין כוונת רש"י לומר, שכתיבת ספר בראשית עד ל"החודש הזה לכם וכו', תשפיע על כל המערערים על זכותנו על ארץ ישראל, לוותר על דרישתם. אלא "כוח מעשיו הגיד לעמו", משמעותו היא - שנטיעתו בנו את "כוח מעשיו", דרך תכני ספר בראשית ותחילת שמות, היא שמולידה בנו את חוזק התפיסה בארץ ישראל. מהבנתנו את תהליך הכניסה לתיבה ומשמעות מעורבות העורב בתהליך זה, אנו יכולים להסיק שהופעת הוויית החיים האלוהית דרך ממשות הגוף והבשר, דרך התנועות והמעשים הפיזיים ממש, היא היא "כוח מעשיו" שאותו "הגיד לעמו", ע"מ לאפשר את החיבור שבינינו לבין ארץ ישראל, שהיא עצמה מתייחדת בכך שהווייתה הפיזית ממש, היא הוויה של ערכים חיים[25], המופיעים ברגבי הקרקע הממשיים. יכולת ההתחברות המוחלטת לקרקע, יכולה אם כן להתממש רק בעזרת מימוש תכונות אלו, בדרכי החיים שבנו. קבלת התורה עם ספר בראשית בתוכה, נועד להשלים בנו מגמה זו.

 

דרישה שכזו מלומדי התורה, מעמידה בסימן שאלה גדול את יכולתנו להגיע לאחיזה כיאות בארץ ישראל, בשנים הקרובות, כיוון שהיא מחייבת התקדמות עצומה בדרך לימוד התורה, עד כדי הבאתה ליכולת הבשר, הגוף והמעשה הפיזי להוביל ערכי חיים - בנו, יכולת שאינה עוד בידינו. אולם היא מביאה למסקנה עצומה (ואולי גם איומה):

 

המפתח לחיזוק האחיזה שלנו בארץ, החסרה לנו כל כך דווקא בתקופה זו, אינו תלוי בעשייה הפוליטית, ואף לא הצבאית הקיימות כיום, אלא בקידום לומדי התורה ותלמידי החכמים שבה את לימוד התורה להיות כזה שמסוגל להוליד בעם ישראל כולו מחדש, את מציאות הבשר והגוף, כמציאויות ערכיות של חיים, המופיעות על פי תצורתן הפיזית, ומתנהלות על פי תנועותיהן הגופניות. ומכיוון שהעיסוק בגורל ארץ ישראל, אינו נידון בבית המדרש אלא במישורים המדיניים והפוליטיים, לא תהיה ברירה, אלא שדווקא אותם תלמידי החכמים שיגיעו למעלה זו בעצמיותם, גופם ובשרם, הם אלו שלא רק יצטרכו להנחיל מגמה זו לעם כולו, אלא "יאלצו" אף להתמודד ולהוביל בפועל את המהלכים המדיניים והפוליטיים, שעד  כה אין הם חולמים להובילם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

[1] "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". רש"י: "בחדש השני - רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה אייר". ארבעים יום וגו' - אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסליו, לרבי אליעזר שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי שנים עשר ממרחשון ועשרים ושמונה מכסליו" (בראשית ז' יא - יב).

[2] "ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התבה על פני המים. והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים". רש"י: "חמש עשרה אמה מלמעלה - למעלה של כל גובה כל ההרים לאחר שהושוו המים לראשי ההרים" (בראשית ז', יח-יט).

[3] "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום" (בראשית ז', כד).

[4] "ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ"  רש"י: "ותרם מעל הארץ - משוקעת היתה במים אחת עשרה אמה כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים ומקראות שלפנינו יוכיחו" (בראשית ז', יז).

רש"י: "בשבעה עשר יום - מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים" (בראשית ח' ד').

[5] "וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום רש"י ד"ה מקצה חמשים ומאת יום - התחילו לחסור, והוא אחד בסיון. כיצד בעשרים ושבעה בכסליו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסליו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלושים ושתים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמשים" (בראשית ח', ג').

[6] "ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט". רש"י: "בחדש השביעי - סיון והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים" (בראשית ח', ד').

[7] "והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים". רש"י: "בעשירי נראו ראשי ההרים - זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה. אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה, ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן" (בראשית ח', ה').

[8]."ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה". רש"י: "מקץ ארבעים יום - משנראו ראשי ההרים". (בראשית ח', ו').

[9] "ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה:וישלח את הערב ...וישלח את היונה ...ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ ...ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה...וידע נח כי קלו המים מעל הארץ.  וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד:" (בראשית ח', ז'-יב).

[10] "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה". רש"י: "בראשון - לרבי אליעזר הוא תשרי, ולרבי יהושע הוא ניסן". "חרבו - נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה"  (בראשית ח', יג).

[11] "ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ". רש"י: "בשבעה ועשרים - וירידתן בחדש השני בי"ז, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה". "יבשה - נעשה גריד כהלכתה" (בראשית ח', יד).

[12] "... וישאר אך נח ואשר אתו בתבה". רש"י: "אך נח - לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישולם" (בראשית ז', כג).

[13] על בסיס חישוב אמה שהיא המידה מן המרפק ועד לראשי האצבעות, בערך כחצי מטר.

[14] "תחתים שנים ושלשים - ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם אמצעים למדור תחתים לזבל" (רש"י בראשית ו' טז).

[15] ואם רוצים אנו לפקפק בגודל מידת ה"אמה" של אז, מול זו של היום, אין סוף לדבר, שהרי אם כך, נפקפק שאולי גם פרה של אז אינה הפרה של היום וכן הלאה, כפי יד הדמיון הטובה עלינו. 

[16] כפי המובא בבראשית: "ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם ויראו בני האלוקים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו מכל אשר בחרו" (בראשית ו' א'). על כך מבאר רש"י: "בני האלוקים - בני השרים והשופטים. דבר אחר, בני האלוקים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם...". וכן: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלוהים את בנות האדם...(יומא סז, ע"ב). ובבמדבר: "הנפילים - ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש" (רש"י במדבר יג, לג).

[17] כפי שעולה מפרשת המגדל: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם...וַיֹּאמֶר יְדֹוָד הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת..." (בראשית יא, א'-ו'). 

[18] "...תחתים שנים ושלשים תעשה - עליות זו על גב זו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתים לזבל" (רש"י בראשית ו', טז).

[19] זמן תחילת המבול וסופו, משך זמן התגברות המים, זמן תחילת חיסור המים, זמן הנחת התיבה על הרי אררט, זמן גילוי ראשי ההרים, זמן פתיחת החלון, זמן שליחת העורב והיונה, זמן חרבת האדמה והסרת המכסה, זמן התייבשות האדמה.

[20] "אך נח - ... ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו..." (רש"י בראשית ז', כג).

[21] ברור שתכונה זו של העורב הרוקק זרע מפיו לפיה של נקבה, אינה יכולה להיתפס בדרך ההתבוננות הטבעית של היום, שאינה רואה וחווה את המציאות בדרך ההווייה התורתית, המזהה בתכונת העורב את אפיון הוויית החיים המייחדת את התיבה.

[22] על מגמות החיים המופיעות דרכה, יכולים היינו ללמוד בין השאר מדרך התנהלותו של יונה בספר יונה.

[23] הבדל העולה במלא תוקפו מתוך ההשוואה שבין אפיון נבואתו של אליהו, לבין זו של יונה: "...שלשה בנים הם אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא בכבוד האב...אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן...יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב..." (מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה א' ד"ה בארץ מצרים).

[24] אם רק ניקח כדוגמה את תיבתו של משה רבינו, הרי ברור שהשינוי הדרמטי, באופן הופעת הוויית המציאות, אותו בארנו בכניסת המציאות לתיבה מפני המבול, מלמד על קיום שינוי דרמטי שכזה אף בכניסת משה לתיבה, שכבר אינה יכולה להתפרש כשייט של אמבטיה באגם. השוואת רש"י בין התיבות באופן בנייתן, תצטרך אף היא להתבאר ברמות עקרוניות, כשוני בתהליכי הצמצום שנעשים בכל אחת מן התקופות. אופן תפיסה והובלה שכזה את התורה, כמובן שיוצר מהפך עצום לא רק באופן לימודה, אלא במטרות שאנו מציבים לנו מתוך כך.

[25] המופיעה בשבטים השונים, בדרך הולדתם, שמם, מעשיהם, ומעשי השבטים.


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות