סגור חלון    |    שלח להדפסה

בלק - למשוך שכינה לעולם ה"זעם" - מאמר מקוצר (בלק)
מאת: הרב שמעון אור

 

 

פתיחה

 

כפי שבארנו לא אחת, ברור הוא שפרשיות התורה לא נועדו לשם סיפור מהלכיו ההיסטוריים של עם ישראל, אלא להתוות את הדרך ולתת את הכלים ליצירת הופעתה העתידית של האלוהות בנו.

אם כן, בהגעתנו לפרשת בלק, יש לבחון את המשמעות המוספת של בלעם ונבואותיו, במהלך "התחככות" ישראל עם השכינה במדבר, ואילו כלים הוא נותן לנו ביכולת הופעתה מחדש בעתיד. 

 

התבוננות בדרכי פעולתו של בלעם חושפת אותנו למהלך בלתי נתפס ביחסי הגומלין שבינו לבין הקב"ה.

 

לכוף את ה' לרצון האדם

 

באופן תמוה, אף שכל מטרתו של בלעם היא ללכת לקלל את ישראל, הוא פונה בעניין זה לה'.

 

 "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" (במדבר כ"ב, ח').

 

הוא גם אינו מעוניין ללכת בלא רשותו של ה'.

 

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (פסוק י"ג).

 

מול שליחיו הנוספים של בלק, אף מגדיר בלעם את ה' כ"אֱלֹהָיו".

 

"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (פסוק י"ח).

 

ברור, שלא ניתן להגדיר את בלעם כדמות המעוניינת לפעול על פי רצון ה', שהרי אין הווא אמינא כי ה' רוצה בקללת ישראל. אולם מאידך, מהתניית בלעם את הליכתו בהסכמת ה' אנו נצרכים להבין כי בלעם רואה את הקשר שלו אל ה' כקשר מחויב על מנת שיוכל להוציא את רצונותיו אל הפועל.

התבוננות בדרך המשא ומתן של בלעם מול ה', מלמדת על חוצפתו הגדולה של בלעם, לנסות ולהשתמש בקשר הזה ובעוצמות שהוא מקנה לו, אף כנגד רצון ה', מתוך ההבנה שאין הכול גלוי לפני ה' וישנו מצב בו ניתן לפעול "בלא שיבין". 

 

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ - להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין" (במדבר כ"ב, ט').

 

בלעם אף יודע כי הוא אינו חשוב בעיני ה'. למרות זאת, הוא אינו נרתע ומחשיב יותר את מעמדו בעיני המלכים, כגורם המפתח .

 

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי - אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים" (במדבר כ"ב, י'). 

 

אי התבטלותו של בלעם מול ה' עולה באופן חריף אף בניסיונו החוזר לקבל את אישורו של ה' לשליחות, אף שבפעם הראשונה מסרב ה' לו.

 

 "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי" (במדבר כ"ב, י"ט).

 

באופן מפתיע בפעם הזו, נעתר ה' לבלעם, למרות שאסר עליו בתוקף ללכת בפעם הקודמת בכל עניין.

 

 "...וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כ"ב, כ').

 

אף שאת ההיתר הזה מתנה ה' בהתנהלותו של בלעם על פי הוראותיו, הליכתו של בלעם אינה צייתנית.

 

"וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה - ...ואעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה".

 

תגובתו של ה' להליכתו של בלעם לאחר שכבר נתן לו את אישורו, מלמדת כי אפילו הסכמתו זו באה בכפייה.

 

 "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ..." (במדבר כ"ב, כ"ב).

 

אולם גם פה, אם מצפים היינו כי התייצבות המלאך, תרתיע אותו, מתברר שלא כך הדבר.

 

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (במדבר כ"ב, ל"ד).

 

תגובתו של בלעם, אינה יכולה להיתפס ככניעה לרצון ה', שהרי עמידת המלאך כנגדו היא ברורה. ממילא אמירתו "אם רע בעיניך אשובה לי", מיותרת לחלוטין. מכך מסיק רש"י, כ תגובתו של בלעם היא בלשון התרסה.

 

"וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי -  להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו', וע"י מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב".

 

ביחסי הגומלין שבין הקב"ה למלאכים, רואה בלעם את כוח המלאכים גדול מכוחו של ה'. כך הוא מבאר את מעשה המלאך המונע מאברהם את שחיטת בנו לאחר שה' עצמו ציווה את אברהם – "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". כך הוא מתייחס לשליחות המלאך עתה המונע אותו מללכת, לאחר שה' עצמו אישר את הליכתו אל בלק. על בסיס הבנתו זו של בלעם את היחס שבין ה' למלאכים, רציונאל היחס שבין הקב"ה והברואים אף הוא ברור. על פי הבנת בלעם, ככל שהמציאות היא תחתונה יותר, כך יכולתה לפעול ולממש היא גדולה יותר. אם כוחו של המלאך הוא גדול משל ה', הרי כוחו של האדם גדול עוד יותר ממנו.

תפיסה זו של בלעם, משתלבת היטב בדרך התנהלותו מראשיתה, החותרת ליציאה אל בלק אף שה' אומר לו מפורשות כי אינו מסכים לכך. לבלעם ברור, כי כוחו גדול יותר לנתב את דרכו, מכוחו של ה' למנוע זאת ממנו. אולם אין המדובר הוא סתם ביכולת סירוב לרצונו של ה'. מהתעקשותו של בלעם לפנות אל ה' ולקבל את "אישורו" לשליחות, ומאמירתו הברורה -  "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי", בעוד שבפועל כל ישותו של בלעם פועלת כנגד רצונו של ה', אנו למדים שלא רק שבלעם רואה את כוח האדם לפעול במציאות חזק מכוח ה', אלא שהוא רואה את כוחו של האדם לרתום את האלוהי לרצונותיו, גם אם הדבר נוגד את רצון ה'. יכולתו של בלעם להביא את ה' להסכים להליכתו, אף שחורה אפו בשל כך, היא כוחו האמיתי.

 

אנו אכן רואים שאף לאחר מפגשו של בלעם עם המלאך, מקבל בלעם את מבוקשו.

 

"וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (פסוק ל"ה).

 

היכולת הזו של בלעם להתנהל במחוזות בהם כוח האדם בו הוא חזק מה' אף להשתמש בכוחו לרצונו, מוגדר מזווית נוספת כיכולת בלעם "לכוון אל השעה שהקב"ה כועס בה".

 

השעה שה' כועס – עולם בלא השגחה.

 

כך מבארים חז"ל את הגדרת כוחו של בלעם כ"יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן".

 

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן - לכוין השעה שכועס בה" (במדבר כ"ד, ט"ז).

 

לכך מתייחס בלעם בניסיונו הראשון לקלל את ישראל.

 

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' - אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך..." (במדבר כ"ג, ח').

 

מה משמעות כוח זה של בלעם? מהי השעה שה' כועס בה? האם יש זמן כזה ביום או בשנה שבו ה' "מאבד עשתונות" וניתן לנצל אתו בכדי לקלל? ברור שלא יתכן לייחס מצב שכזה כלפי ה'.

את השעה שבה ה' כועס יש לבאר ברמה מערכתית.

 

התבוננות על מצב הכעס מלמד כי הכועס נמצא מרוחק ממי שעליו הוא כועס.

 

כך אומר ה' למשה לאחר חטא העגל – שוב אל המחנה!

 

"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה - ...ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם" (שמות ל"ג, י"א).

 

אם נתרגם את מצב הכעס למציאות אובייקטיבית, נוכל לומר כי בלעם מתחבר לאותו ממד במציאות בו בולט מרחק השכינה מן העולם הנברא. בממד זה, מגיע האדם ליכולתו המלאה לפעול כפי רצונו ושם הוא יכול לממש את רצונו עם כוח האלוהים שברשותו. כוחו של בלעם לכוון לשעה שה' כועס בה הוא אם כן שיקוף של דרך פעולתו המבליטה את העולם בו השגחת הבורא נעדרת. ממילא בחירת האדם וכוחו לפעול במציאות הם חופשיים אף כנגד רצון ה'. דרך זו אכן מתממשת בהצלחתו של בלעם ללכת לבלק, אף שרצון ה' מתנגד לכך.

 

עד היכן מגיעה יכולת זו של האדם לפעול על פי רצונו עם כוח ה' שבו? עד היכן הוא יכול להוביל מהלכים הנוגדים את רצון ה', כפי שרצה בלעם לעשות? התבוננות בפרשת בלעם מלמדת כי ליכולת הזו ישנם גבולות ברורים, אף שהישגיה גדולים ביותר.

 

הופעת הסגולה בעולם ה"זעם".

 

על מוגבלותו עומד בלעם כבר בהגעת שליחיו הנוספים של בלק אליו.

 

"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' - על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה" (במדבר כ"ב, י"ח).

 

גבול העצירה של בלעם הוא ברכות ה' לאבות הנוגעות בתכונתם הבסיסית של ישראל.

 

גבול זה נרמז לבלעם גם בפרשת האתון

 

"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים - מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו" (במדבר כ"ב, כ"ח).

 

במקום זה, נרמז לו גם על מציאות בסיסית נוספת.

 

"זה שלש רגלים - רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה" (רש"י).

 

גם פה, גבול עצירתו של בלעם, אינו נוגע למעשיהם ולכישלונם של ישראל, אלא לאופי הקשר הבסיסי שיש לישראל עם הקב"ה הבולט בשלשת הרגלים.

 

"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרכת ומראין להן את הכרובים שהן מעורין זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (ילקוט שמעוני תורה פרשת במדבר רמז תרצד).

 

אם כן, יוצא לכאורה, שמכל כוחו הגדול של בלעם למשוך את ה' להסכים שילך אל בלק, לא נוצר מאום. כוח הקשר הסגולי שבין ה' לעם ישראל גובר, ורצונם של הרשעים לא יוצא אל הפועל.

אם אכן כך הוא הדבר, יוצא שבלעם אינו מוריש לנו מאום. הוא מהווה אך אמצעי בלבד להבלטת הקשר הסגולי הבסיסי שבין ישראל לה' העומד להם גם כנגד חסרונותיהם בהתנהלותם הבחירית.

 

אולם סיומת הופעתו של בלעם בנבואתו האחרונה, מלמדת שכנראה לא כך הוא הדבר.

 

לגעת באחרית הימים

 

באופן מופלא, מצליח בלעם לגעת בנבואתו באחרית הימים.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים...אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר - ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח) (במדבר כ"ד, י"ד – י"ט).

 

המדרש ותרגום יהונתן אף מדגישים כי בלעם זכה לראות מה שלא ראו כל הנביאים.

           

"שתום העין. פתוח העין, שראה מה שלא ראו כל הנביאים..." (מדרש אגדה במדבר פרק כד ד"ה [ג] נאם בלעם).

 

"...ורזיא סתימיא, מה דאתכסי מן נביא הוה מתגלי ליה" (תרגום יהונתן על במדבר כד, טז).

 

במה ייחודי בלעם שנבואתו מקבלת מקום מיוחד? הרי גם נביאי ישראל זכו להתנבא על אחרית הימים?

 

נראה שהתשובה לכך נעוצה במיקומו המיוחד של מרחב פעולתו של בלעם. בניגוד לנביאי ישראל הפועלים במרחב האלוהי ומשם הם מנסים לשנות את המציאות הבחירית, הרי מקום כוחו ופעולתו של בלעם הוא במרחב ה"זעם" וה"כעס" של ה'. בעולם הבחירי המוחלט הרחוק ביותר מהשגחת ה' והשגחתו הישירה. המאמץ שעושה בלעם לשעבד לגמרי את האלוהי לרצונותיו, מביא לחשיפת סגולת הקשר המוחלט שבין האלוהי וישראל, גם במחוזות אלו, מקום שלעולם לא ניתן היה לחזות בקשר הזה.

 

מחוזות פעולתו של בלעם כה שונים ממחוזות הופעת התורה, עד כי פרשת בלעם מוגדרת באופן נפרד לגמרי מכל פרשיות התורה.

 

"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב".

רש"י: ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו" (בבא בתרא י"ד, ע"ב).

 

פרשת בלעם אינה נחשבת כחלק אינטגראלי של התורה, אלא מציאות נפרדת "שאינה צורכי משה ותורתו". סיבת הדבר היא כאמור, היותו מופיע שכינה במחוזות הקיום שבמהותם הבסיסית נעדרים לגמרי מהשגחתו ו"שליטתו" של ה'.

 

להשתמש בחוצפה של בלעם

 

יוצא אם כן,  שטריטוריית פעולתו של בלעם, מצליחה להוריד את השכינה למחוז החיים החזק ביותר של הברואים – המקום בה עצמאותה היא מוחלטת. היכולת להופיע איחוד עם השכינה במרחב חיים זה ולהגיע לאחרית הימים בלא וויתור על מחוזות חיים אלו, מצריך חוצפה והעזה למשוך את ה' למקומות שבו הוא "מסרב" להיות לכתחילה. את כוח החוצפה הזו, אנו נזקקים ומחויבים ללמוד מבלעם. על כוח החוצפה הזה עומדת הגמרא בסנהדרין.

 

"אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם - דאהני ליה מה שהחציף פניו לומר לשלוחי בלק לינו פה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילה לא תלך - והדר אמר לך" (סנהדרין ק"ה ע"א).

 

על בסיס ההבנה הזו, מבאר רב צדוק בצדקת הצדיק את חוצפתם של המעפילים כנובעת מזו של בלעם, ומעתד אותה כגורם מחולל בזמן עקבי המשיח, שהם זמננו אלה.

 

"...ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) חוצפתא מלכותא בלא תגא. [ולמדוה מבלעם שאח"כ הסכים הש"י, כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא ולכך ידע סוד זה... ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לה ...שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" (צדקת הצדיק סעיף מ"ו).

 

למאמר המלא -לחץ כאן


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות