סגור חלון    |    שלח להדפסה

חוקת --- חוקת התורה - הדרך לשלמות הבלתי מושגת - המאמר המלא
מאת: הרב שמעון אור

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל...וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף...וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא" (במדבר י"ט, א' – ט').

 

ברור הוא שפרשיית פרה אדומה מצד תוכנה ההלכתי, אין מקומה כאן בין פרשיות ישראל במדבר, פרשת קורח שלפניה ופרשיות מות מרים, מי מריבה ומות אהרון שלאחריה. בהיותה פרשיה הלכתית העוסקת בטהרה, היה שייך לכאורה להביאה בספר ויקרא. הבאתה פה בלשון החורגת מן ההתייחסות ההלכתית שבה - זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, מרמזת לנו כי היא מהווה חלק בלתי נפרד מהתגבשות מאפייני השכינה בישראל הנוצרים במדבר.

 

יש אם כן לבחון איזה גורם כוח נוסף בפרשה זו ומה תרומתו לשכינת האין סוף בנו.

 

כפי שכבר הזכרנו, פרשת בהעלותך הציגה את המצב המוחלט בו השכינה היא הגורם הדומיננטי בעיצובם של ישראל. בשלב זה משה הופיע כמלך, וסדר המחנות הוא על פי קביעת ה'. כבר בפרשה זו ישראל מטים את מגמת השכינה לממד הבשר (המתאווים), מסרבים להיכנס לארץ ה"נפילים" (המרגלים) ומבקשים שהופעת השכינה בארץ ישראל תהיה במציאות אנושית כפי זו שהופיעה להם במצרים. מגמה זו של ישראל מביאה למצב בלתי אפשרי בו ההפרש בין מרחב השכינה האין סופי לבין ממד מימושה אינו ניתן לגישור ומחייב על כן דרך חיבור היררכית שאינה ישירה, לשכינה. איבוד החיבור הישיר לשכינה הוא העומד במרכז מרידתו של קורח המופיע דרך חיבור ישירה כפי שהופיעה לישראל בשתי הדברות הראשונות (אותם שומעים ישראל ישירות מן השכינה). מתוך כך  נחשפת לישראל משתית החיים שמן הארץ (פי הארץ). במפגש זה נכחדים קורח ועדתו. רק בהמשך הדרך יתברר כי בני קורח שורדים אותו ושמואל היוצא מהם מופיע מכוח קשר שכינה ישיר זה, נבואה ומלכות בכפיפה אחת.

 

פרשת חוקת יוצרת כלי נוסף להתמודדות מול ההפרש שבין עוצמת חיי האין סוף לבין הבעתו דווקא בכלים אנושיים מצרניים.

 

"חוקה" בשרות ה"דעת"

 

פתיחת הפרשה ב"חֻקַּת הַתּוֹרָה" מלמדת שדרך זו, מדלגת על המודע ההכרתי, לכיוון מישור קשר שאינו בר תפיסה ועל כן נחשב "גזרה" ביחס לעולם ההכרה.

 

"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י במדבר י"ט, ב' ד"ה זאת חקת התורה).

 

מול אילו חיים יש להשתמש בדרך מפגש זה אם השכינה? מתי יש לדלג על ממד ההכרה?

ממעשה פרה האדומה, אנו למדים כי דרך מפגש זו מגיעה ביחס לחיים אותם מביעים ישראל במעשה העגל.

 

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם -  פָרָה - תבא פרה ותכפר על העגלאֲדֻמָּה - שהחטא קרוי אדום -  תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל - כשם שפרקו מעליהם עול שמים" (רש"י במקום).

 

שרפת הפרה והזיית מי הנידה, מחזירים את ישראל לתמותם, לאחר שנהפכו לבעלי מומים במעשה העגל.

 

"תְּמִימָה - על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם".

 

מומן של ישראל בחטא העגל הוא מומו של האדם הראשון לאחר מפגשו עם הנחש.

 

"בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא...ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן - ונתקנו מכל מום כדכתיב (שיר /השירים/ ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (עבודה זרה כ"ב, ע"ב).

 

מן הכתוב אנו למדים כי ההזדווגות לנחש והזוהמא והמום המגיעים עימה, מיוחסים לאכילת עץ הדעת.

 

"וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ...וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל...וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ב', טז – פרק ג', י"ג).

 

לשון ה"הִשִּׁיאַנִי" המיוחס בכתוב כלפי אכילת עץ הדעת (מלשון "הטעני"), הוא גם חיבור האישות של הנחש עם האישה.

 

"כשבא נחש על חוה - כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני - לשון נשואין" (רש"י שבת קמ"ו, ע"א).

 

מהי אותה ה"דעת" המטילה דרך אישות הנחש "זוהמה" בישראל והופכת אותם ל"בעלי מומין"?

 

הגמרא בברכות מלמדת אותנו, שמודעות האדם והכרתו החושית, המופיעה ברמה הבסיסית בהכרתו את אביו ואימו, היא תכונת הדעת, המולדת בו בחטא האדם.

 

"שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא - וזה נקרא עץ הדעת" (רש"י על ברכות מ', ע"א).

 

ההכרה החושית היא גם זו המגדירה את חטא העגל.

 

"...אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז..." (כוזרי מאמר ראשון סעיף צ"ז).

 

כניסת האדם לעולם ה"דעת" וההכרה העצמית היא ההופכת אותו להיות "בעל מום" ביחס לשכינת האין סוף בו.

פעולתו של אפר הפרה מתייחס אם כן, למצב ההכרה החושי הזה הטבוע באנושות, מהאדם הראשון דרך חטא העגל, לאפשר בו שלמות של הופעת שכינה למרות חסרונו בעצם. את התהליך הזה עושה אפר הפרה מכוח "חֻקַּת הַתּוֹרָה", בלא שישראל יוצרים מעשה תהליכי מצידם.

 

את אותו דפוס פעולה יוצר הכתוב מיד לאחר פרשת פרה אדומה, במות מרים

 

מיתת צדיקים מכפרת

 

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ', א').

 

על פי הכתוב, אין כל סיבה למותה של מרים. כל חטא אינו מוצמד אליה.

 

רש"י במקום מחבר בין דרך הפעולה של פרה אדומה לבין מיתתה של מרים.

 

"ותמת שם מרים - למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת" (רש"י שם ד"ה ותמת שם מרים).

 

מכאן אנו נצרכים להסיק כי כפרת הצדיקים במותם, כעפר פרה אדומה, בה להשלים את ישראל לתמותם, במקום בו הם אינם יכולים להגיע בחייהם בכוח פעולתם.

 

בדרך זו  מבוארת פרשת מותו של אהרון.

 

מיתת אהרון – תשתית החיבור עם אדום

 

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ...נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ...וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ', י"ד – כ"ד).

 

מדברי הכתוב המפורשים, נראה כי אהרון מת מפאת הכישלון במי מריבה שם מכה משה את הסלע במקום לדבר עימו.

 

אולם רש"י במקום מחבר את מותו של אהרון לניסיון ישראל לעבור באדום.

 

"מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (ד"ה ב' כ, ל"ז) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך" (רש"י ד"ה על גבול ארץ אדום).

 

ניסיון ישראל לעבור דרך אדום ופנייתו אליהם בלשון "כֹּה אָמַר אָחִיךָ", מתבארים כפעולת התקרבות של ישראל כלפי אדום.

 

התבוננות בפרשת הכאת הסלע אכן מלמדת, שאף שהציווי להקהיל את העם והדיבור אל הסלע הוא למשה ואהרון יחדיו, משה הוא האומר לישראל "שמעו נא המורים" והוא המכה את הסלע.

 

 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר כ', ז' – י"א).

 

למרות זאת, מפנה ה' את עונשו הן למשה והן לאהרון.

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם פסוק י"ב).

 

אמנם, ניתן היה להבין שבאי מניעת אהרון את משה מלהכות את הסלע, נמצא הוא שותף למעשהו של משה, אולם התייחסות משה עצמו לפרשה בברכת שבט לוי, מלמדת שאכן הענשתו של אהרון היא ב"עלילה".

 

"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה -  נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ', י') שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו" (דברים ל"ג, ח').

 

החיבור שעושה משה בין זכאותה של מרים וזכאותו של אהרון, שופך אור שונה לגמרי על הקשר שעושה רש"י בין מיתת אהרון לבין חיבור ישראל עם אדום.

 

אם מצד הפשט קשה לראות איך רצון ישראל לעבור דרך ארץ אדום נחשב לרצון של התחברות, ואם מצד הפשט קשה להוציא מהצמדת הכתוב את הֹר הָהָר ל"גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם" את החיבור לאדום כסיבת מותו של אהרון, הרי הזיקה שיוצר משה בין מיתת אהרון למיתת מרים, מוביל אותנו להבנה מערכתית של מיתת אהרון כפי הבנת מתתה של מרים – כ"מיתת צדיקים מכפרת". ברמה זו, לא התהליך ההכרתי הוא הדומיננטי בפרשת מיתתו של אהרון, אלא המציאות והתהליכים המוחלטים הקודמים להכרה. ברמה זו, הרצון של ישראל לעבור דרך אדום וההווא אמינא כי יסכים, מבטאים מאפיינים של קשר תכונתי לאדום. הקבלת מיתת אהרון למיתת מרים, מבארת שמתתו של אהרון מכפרת על החיבור התכונתי הפוטנציאלי הזה. משמעות הדבר היא שכמו שמעשה פרה אדומה הקודם לפרשת מרים מאפשר לישראל לחזור לתמותם אף שעתה חייהם הוא בעולם הדעת החושי, כך מיתתו של אהרון נוטעת בהם בזמן מותו את התכונה המוחלטת המאפשרת להם לעגן את הקשר התכונתי שבין ישראל לאדום,  מה שלא ניתן שיצא אל הפועל ברמה ההכרתית (הערה: על היכולת התכונתית הקיימת דווקא באהרון להביא את חיבור ישראל לאדום למצב תמימות, לא נעסוק במאמר זה). 

 

ההשלכה ממעשה שרפת פרה אדומה ומותה של מרים, למותו של אהרון, משליכה ממילא גם על גזירת מותו של משה.

 

עונש שהוא כפרה לישראל

 

כיוון שדברי משה בברכת לוי – "תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה - נסתקפת לו לבוא בעלילה", מתייחסים לכל פרשת מי מריבה ולא רק לשאלת מעורבות מרים ואהרון בהם, הרי טענת ה"עלילה" מופנית בסופו של דבר אף ביחס למשה. ממילא אף מיתתו מחויבת להתבאר כחלק ממערך "מתת הצדיקים המכפרת" שנועד לקיים את תמותם של ישראל במקום שהם אינם יכולים להגיע לכך בעולם הכרתם הבחירית.

 

התבוננות מדוקדקת בפרשת הכאת הסלע מראה כי אכן הקב"ה מביא את משה להכות את הסלע באופן שכמעט ניטלת ממנו הבחירה החופשית במעשה זה.

 

"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם - לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר..., והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו" (במדבר כ', י' – י"א).

 

פרוט סיפור הכאת הסלע מציב מצב שכמעט בלתי אפשרי שלא לטעות בו. בשלב הראשון מסתלק הבאר ומסתתר לו כ"סלע" בין הסלעים האחרים. מתוך כך טועים משה ואהרון ומדברים אל סלע שאינו נכון. בשלב השני, כיוון שהסלע אליו הם מדברים אינו מוציא מים, עולה בדעתם כי נצרכים הם להכות את הסלע, שהרי כך בדיוק ציווה ה' את משה בתחילת מסעם במדבר ("וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" - שמות י"ז, ו'). רק כאשר בא משה להכות את הסלע, "מזדרז" הסלע ו"מזדמן" להם למעשה ההכאה.

 

מהלך מורכב זה מלמד כי הקב"ה "דואג" לשמר את כוח ה"הכאה" שבמשה, אף שהוא משנה את דרך ההנהגה הכללית של ישראל לדרך של דיבור.

בהענשתו של משה נשמר מצד אחד המרחק שבין ישראל להכאת המטֵה, אותה ההנהגה המובילה את מכות מצרים, אולם מצד שני היא משתמרת במשה, ודרכו בכל ישראל, לעולם.

 

פרשת הכאת הסלע הופכת אם כן אף היא להיות חלק ממגמת פרשת חוקת, המשתמשת בחוקת התורה, בממד החיים המוחלט הקודם לממד הבחירי, על מנת להשלים את ישראל. שרפת הפרה אדומה, מות מרים, מות אהרון והענשת משה הם האמצעי להשלמה זו, במקומות בו יכולת הבחירה החופשית והמעשה ההכרתי אינם מסוגלים לבצע זאת, מתוך קביעתם של ישראל את עצמם בעולם ההכרה החושי.

אם בפרשת קורח מתגלה את ערוץ החיבור הישיר שבין השכינה לישראל המגיע ממשתית הארץ, הרי עתה הנגיעה בשלמות ההוויה האלוהית של החיים, מושגת בעזרת החיבור לשלמות שמעבר לעולם ההכרה – עולם חוקת התורה.   

 


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות