סגור חלון    |    שלח להדפסה

בהר --- שלטון הר סיני באדמה, באדם וב...כסף! - המאמר המלא
מאת: הרב שמעון אור

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא כ"ה, א' - ב').

 

אכן, מוזר הוא שפתאום לקראת סוף ספר ויקרא, מייחס הכתוב את דין השמיטה להר סיני. הרי ברור הוא לכולנו שכל התורה מהר סיני הגיעה לנו.

 

התייחסות מדרש ההלכה - "תורת כוהנים" כפי שמביא אותו רש"י רק מגבירה את התמיהה בעניין.

 

"מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים (רש"י על פסוק א').

 

לכאורה, ברור היה לנו ללא כל צל של ספק שכל פרטי המצוות ודקדוקיהן נאמרו לנו מסיני? ומדוע צריך להזכיר לנו זאת? ואם מזכירים לנו זאת, מדוע דווקא עכשו בפרשת בהר לקראת סוף ספר ויקרא? ומדוע דווקא דרך דין השמיטה שאותו מחברים להר סיני וממנו למדים על כל שאר פרטי המצוות?

 

רש"י המודע לבעייתיות שבדברים אלו שב"תורת כוהנים" מבאר כך את דבריו:

 

"ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב".

 

ברור, שכל פרטי התורה מסיני ניתנו, ולא רק כלליהם. אולם השאלה העולה היא איפה עיקר כובד המשקל של פרטי התורה, האם הם מקבלים את עיקר משקלם מערבות מואב, או מהר סיני.

 

מהו ההבדל?

 

אם את עיקר משקלם מקבלים פרטי התורה מערבות מואב, כיוון שערבות מואב צמודה לארץ ישראל, פרטי המצוות יקבלו את אפיונם ואופיים, יותר מן הארץ. אולם אם אנו מצמידים גם את פרטי המצוות להר סיני, כיוון שבהר סיני דיבר ה' מן השמים והתורה נתנה למשה במשך ארבעים יום ששהה בשמים, הרי אפיונם ואופיים של פרטי המצוות יהיו יותר שמימיים.

 

מבאר לנו רש"י, שכיוון שדין שמיטת הקרקעות אינו מפורט בערבות מואב, "נמצאנו למדים כי הן כללותיה והן פרטותיה כולן נאמרו בסיני". משמעות הדבר היא שדין שמיטת הקרקעות קשור באופן מוחלט מהותית להר סיני עם כל המשתמע מכך. מתוך השייכות הגדולה של דין שמיטת הקרקעות להר סיני, ממשיך רש"י ומושך לאותו כיוון גם את שאר פרטי המצוות, שאף ששאר המצוות כן נשנו  בערבות מואב, פרטיהם ובדקדוקיהם נתנו מהר סיני ורק לאחר מכן חזרו ונשנו בערבות מואב..

 

"...ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב".

 

משמעות מהלך זה בפתיחת פרשת בהר היא ברורה. ייחוס כל המעשים המצוותיים למקור שמן החיים שמן השמים. את זאת הוא עושה הכתוב ברמה הבסיסית בכך שהוא מצמיד את הארץ עצמה אל הר סיני.

 

יש לציין שמול המגמה הזו שבספר ויקרא, ספר דברים יוצר מגמה הפוכה. שם בוחר הכתוב  להבליט דווקא את הארץ ביחס לשמים.

 

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ ..." (דברים א', ה' - ח').

 

דיוק בכתובים מראה שהמהלך הפותח - "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר", אינו ממשיך בביאור כלשהו של דברי התורה אלא באמירת הכתוב - "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה.. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו...". כלומר, "ביאור התורה" מתבטא בהוראה "להרפות" מן התלות בהר סיני וממאפייני התורה והחיים הקשורים בו, והצמדות לשכינה המופיעה לעם ישראל מן הארץ.

 

אולם, כאמור, פרשת בהר מחזקת את הכיוון השני - קבלת החיים מן השמיים

 

מהן ההשלכות שבהצמדת הארץ אל השמים? מהן ההשלכות שבהצמדת פרטי התורה כולה אל השמיים? אנו נתייחס לשלשה ההשלכות המרכזיות המופיעות בפרשה.

  • א. דין שמיטת הקרקעות.
  • ב. איסור הריבית.
  • ג. איסור ממכרת עבד.

שבת לארץ

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר...וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה, ב' - י').

 

דין השמיטה והיובל, מצמצמים את רמת השליטה של האדם בקרקע הן מצד עבודתו והן מצד מעשה הקניין שלו. בעבודתו הוא מוגבל כך שהשנה השביעית היא שבתון. בקניינו הוא מוגבל בכך שבשנת החמישים חוזר הקניין לבעל הנחלה המקורי.

 

דינים אלו, הם ההשלכה הישירה לחיבור הארץ אל השמים. אם החיבור אל הארץ נותן שליטה מלאה לאדם, לבחירתו החופשית ולמעשיו, הרי זיקת הארץ לשמים, משאירה את נקודת המוצא של הארץ להיות קבועה ומעבר לכוח הבחירה. נקודת המוצא הזו היא המשאירה את בסיס הארץ להיות חופשית מן האדם ואת הצורך להחזירה פעם בשבע שנים לקבל את כוחה מן השמים. נקודת מוצא זו היא גם המחזירה את הארץ לחזקת הנחלה שאינה נקבעת מכוח בחירתו של האדם אלא ממאפייני שיבטו שאינם בבחירתו (שאף הם שייכים יותר לגדרי החיים שמן השמים מאשר אלו שמן הארץ, עובדה המתבטאת בהובלת תכונות השבט דרך הזכרים, בעוד הגדרת הקיום הישראלי הוא מן האישה, ולא כאן המקום להרחיב).

 

אולם השפעת השמים על החיים בארץ, אינה נגמרת בדיני הארץ, והיא מחזקת את אחיזתה אף ביחס לאדם

 

כבר בנושא היובל מזכיר הכתוב את החזרה לא רק לאחוזה אלא גם למשפחה -

 

"וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

 

את המגמה הזו מחזק הכתוב בהמשכו באיסור ממכרת עבד.

 

הגבלת החזקת האדם

 

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כ"ה, ל"ט - מב).

 

הרמה המקסימאלית בה יכול האדם להחזיק באדם אחר מישראל הוא אך ורק ברמת "שכיר", העבדות הקרובה יותר לרמת הקשר של אישות (כפי שנלמד מהיות כסף קנייה של השפחה גם כסף קידושיה ומחיוב האדון במזונות אשתו של העבד העברי), מוגבלת ומתפוגגת ביובל.

 

בעניין זה מבאר רש"י.

 

"כי עבדי הם - שטרי קודם".

"אני ה' אלהיכם - כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה".

 

דברים אלו מדגישים את סיבת ההגבלה. שייכות האדם היא בבסיסה לשמים. שטרו של ה' באדם. על כן, שיעבוד למטה הוא גם שיעבוד למעלה. מצב בסיסי זה מונע כל אפשרות לשייכות מוחלטת לכל אדם בישראל.

 

את המגמה הזו המייחסת את המציאות שעל הארץ לשמים, ממשיך הכתוב באופן נוסף מפתיע ביותר - גם כלפי הכסף.

 

דין הרבית - רק בגלל השמים!

 

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כ"ה, ל"ה - ל"ח)

 

את דין איסור הריבית מביא הכתוב בין גאולת הקרקע ביובל לבין דין גאולת האדם ביובל.

ולכאורה נושא הריבית אינו שייך כלל לזיקת האדם והקרקע לה' ועניינו קרוב יותר למוסר והצרכים החברתיים?

 

אולם התבוננות נוספת תראה לנו שדווקא דין הריבית התורתי לא רק שהוא רחוק ביותר מלהיות דין חברתי, הוא אף דין אנטי חברתי.

 

התייחסות מושכלת לצרכים החברתיים, מראה שהסכנה בריבית לחברה סוציאלית היא דווקא ביחס להלוואה בריבית גבוהה. מצב זה מכניס את הלווה לסחרור וחובות שאין הוא יכול לעמוד בהם. אולם הלוואה בריבית נמוכה או סבירה לא רק שאינה פוגעת, אלא היא מהווה תנאי בסיסי לקיום הכלכלה ומתן האפשרות לחסרי ההון להצליח. ללא רווח כלשהו מ"הפעלת ההון", אין לאדם שיש לו הון זמין את האינטרס להוציאו מרשותו וממילא ההלוואות הופכות להיות לבלתי זמינות. גם המוסריות שבמעשה לקיחת הריבית אינה מוטלת בפקפוק. כפי שהחנווני מוכר את כיכר הלחם ברווח אף שהלחם הוא מוצר בסיסי לחיים, וכפי שמשכיר הדירה לוקח רווח על השימוש בדירתו אף שמגורים הוא צורך קיומי, כך גם סביר הוא שזכות השימוש בכסף תתן לבעל הכסף רווח סביר.

נמצאנו למדים שאיסור מוחלט של לקיחת הריבית, יש בו דווקא בכדי לפגוע אנושות בחלשים.

לא במקרה, כיום מושתת המסחר כולו גם בחברה הדתית על "היתר עיסקה" המעקר למעשה את דין הריבית ממעשיותו.

 

שלילת האפשרות לראות בדין איסור הריבית דין "חברתי", פותרת את בעיית מיקום דין זה בין  דין גאולת הקרקע לבין דין גאולת האדם. אנו נצרכים להבין בהכרח שגם דין הריבית הוא חלק בלתי נפרד מהשפעת "הר סיני" על המציאות. כפי שהשמיים מגבילים את רמת הנגישות אל הקרקע, וכפי שהשמיים מגבילים את רמת הנגישות לאדם, כך השמים מגבילים את רמת הנגישות אל הכסף.

איסור הריבית, מגביל את שימוש בכסף רק מצד השימושים היוצאים ממנו, אבל לא בעצם הכסף עצמו. על כן אסור הרווח היוצא מעצם הכסף.

 

חיבור איסור הריבית לגאולת הקרקע מצד אחד וגאולת האדם מן הצד השני, מצריך אותנו למחשבה נוספת, מהו הכסף ואיך הוא פועל עלינו.

 

הבאת איסורו עוד לפני הבאת דין גאולת האדם, מיד לאחר דין גאולת הקרקע, מלמדת אותנו שהכסף קרוב יותר לקרקע מן האדם. הגדרה זו נכונה רק אם אנו מתייחסים לכסף מצד החומר שבו (כסף, זהב נחושת וכו'), המגיע מן הארץ. משמעות הדבר היא שעל פי התורה, פעולת הכסף במעשה הקניין הוא בעיקר מצד  החומר שבו ולא מצד כוח הקניין שהוסכם בעדו, כפי שהדבר היום. כלומר הכסף אינו מוגדר כ"כוח קניה", אלא יש בו הגדרה עצמית הפועלת מצד החומר שבו. ברור שהגדרה זו רחוקה היא יותר מעולמו הפועל של האדם ועל כן איסור הריבית קשה ביותר לקבלו.

 

כך מביא רש"י במקום, את הקושי של האדם לפרוש מן הרבית.

 

"ויראת מאלהיך - לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך".

 

על כן נצרך גם הכתוב להוסיף - "' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - ...על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפילו הן כבדות עליכם"

 

על פי דרכנו, משיכת האדם לדרוש ריבית על כספו, היא משיכה אמיתית העומדת בכל קרטריון של חברה מתוקנת. הקושי לקבל את איסור התורה, נובע מפאת החודרנות הכמעט בלתי נסבלת של "הר סיני" עד לרמת הכסף, הבלטתו דווקא מצד החומר שבו, וקיבועו כמציאות היוצאת מגדר שליטת האדם.

 

את המהלך הזה לשמר את כוח השמים שמהר סיני בגורמי החיים שעל הארץ - הקרקע, הכסף והאדם, מסיים הכתוב באיסור ההצמדות אל הקרקע.

 

אֶבֶן מַשְׂכִּית - איסור המשכב עם הקרקע.

 

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ  - אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש" (ויקרא כ"ו, א').

 

ברור שמצד דיני עבודה זרה, אין כל מקום לכתוב דין זה בפרשת בהר. הפרשה כלל אינה עוסקת בנושאים אלו.

 

כיוון שאיסור זה הוא גם לשם שמים, נמצאנו למדים שהבעייה חורגת מבעייה של עבודה זרה.

 

התבוננות מהותית על מושג ה"מַשְׂכִּית", מלמד שהוא ביטוי לחיבור אינטימי של האדם לארץ.

 

מצד אחד לשון זו מגדירה מצב של "כיסוי" - כיסוי הקרקע ברצפת אבנים.

 

"ואבן משכית - לשון כסוי, כמו (שמות לג כב) ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים" (רש"י במקום).

 

אולם דרך העבודה עליה בפישוט ידים ורגלים, מחבר אותנו למשמעות נוספת של המושג "משכית" מלשון "משכב"!

 

 "וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ..."(יחזקאל ח', י"ב).

 

את המושג "ְחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ", מגדיר התרגום כ"בית משכביה"

 

הגדרה נוספת את לשון "מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב" כ"תאוות לבם" (תהילים ע"ג, ז' ורש"י שם), מלמדת אותנו ש"אֶבֶן המַשְׂכִּית אינה סתם כיסוי אבנים תמים על הרצפה, אלא הדרך לחיבור האינטימי ביותר- חיבור של משכב, עם הארץ.

 

הבנה זו מבארת ביותר את סיבת הבאתו של איסור זה דווקא בפרשת בהר. לאחר הגברת מעורבות "הר סיני" בקרקע, בכסף ובאדם, מבטיח איסור זה את הקשר הנאות עם השמים, דרך הגבלת החיבור האינטימי של האדם עם הארץ גם אם הוא עושה זאת להקב"ה.

 

מתוך ידיעה שיכולת האדם לשמור על עצמיותו האלוהית היא קשה, דואגת התורה לחזק את מגמת השמים בכוחות החיים הקיומיים הבסיסיים - בקרקע, בכסף ובאדם (בדין השמיטה, היובל ואיסור הריבית), ומאידך גם מרחיקה אותו מרחק בטוח מן הקרקע (באיסור ההשתחוויה על אבן המשכית).

 

בכך מבטיחה התורה שבהתנהלותו של האדם בארץ, הפן האלוהי שבו ישמר לעד כחלק בלתי נפרד מהוות קיומו.


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות