סגור חלון    |    שלח להדפסה

תרומה --- לבנות מקדש מתרומה - המאמר המלא
מאת:

תרומה של מי?

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, א' - ז').

 

מהם יחסי הכוחות במשכן ובמקדש בו מתעתד ה' לשכון?

 

דברי ה' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח') מלמדים שציווי ה' בפרשת תרומה, נועדו לעצב עקרונות כלליים בשכינת ה' בתוך ישראל, ולא רק את המבנה הזמני של המשכן.

 

דברי הכתוב בתחילתו, מלמדים שמבנה המקדש בנוי על תרומתן של ישראל.

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (שמות כ"ה ב').

 

אשר ידבנו ליבו אומר רש"י - "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב".

 

אולם  מיד לאחר מכן ממשיך הכתוב - "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". לשון זו תמוהה היא, שהרי היא מייחסת את התרומה להיות תרומתו של ה'? הכתוב צריך היה לכאורה לנקוט בלשון "תִּקְחוּ אֶת תרומתכם"?

 

המשך דברי הכתוב יוצרים הגבלה קשה אף יותר, אם לא ביטול של מגמת התרומה בצוותו -

 

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...".

 

קביעת הכתוב לכתחילה אילו חומרים להביא למשכן הופכת לכאורה את התרומה להיות ציווי ולא תרומה מכוח רצונו של האדם.

 

מה אם כן מגמתו של הכתוב בהתבססותו על תרומת ישראל בבניית המשכן, האם אכן רצון חופשי של האדם יש פה בבניין המקדש בתהליך שכינתו של ה' בתוך ישראל? אם אכן שכינת ה' בישראל חייבת ציווי ופרוט מאת האלוה, מדוע לנסות ולכסות זאת במעשה נדבה שאינו כזה?

 

נמכרתי לכם

 

התבוננות נוספת בלשון הראשונה אותה נוקט הכתוב - וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מורה על זיקה ותלות של ה' בתרומה זו. לשון ה"לי", מורה על צורך התרומה למענו של ה'.

 

המדרש לומד מלשון זו על מכירת ה' את עצמו לישראל בנתינתו להם את התורה.

 

"ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש" (שמות רבה פרשה לג ד"ה א ויקחו לי).

 

דברי הקב"ה "מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה" מציבים לנו מצב בלתי יאמן שנתינת התורה לישראל מציבה את שכינת ה' בארץ באופן שישראל הם השולטים על הופעתה. שליטת ואחריות ישראל על המשפטים (אותם מביא הכתוב בפרשה  הקודמת), נותנות לישראל את השליטה והאחריות אף על שכינת ה' במקדש. מגמה זו מופיעה בכתוב בפרשת תרומה בלשון המדגישה את צורך ה' בתרומה זו - "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". מכאן גם עולה הצורך הטבעי שמקדש זה יבנה מתרומתם של ישראל, מרצונם החופשי - שיא עוצמת כוחו של האדם.

 

אולם יחד עם לשון זו מופיעות שתי לשונות נוספים

 

תרומה שהיא שלי

 

הלשון האחת - "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

 

לשון זו למעשה מנכסת את התרומה לה', כתרומה שלו.

 

עד כדי כך בולטת שליטת ה' בתרומה זו שמלשון "תְּרוּמָתִי"  לומד המדרש, שלאחר שהתנדב האדם, נחשב כספו כבר כשייך לה' ועל כן לוקחים ממנו בעל כורחו.

 

"תקחו את תרומתי. מאחר שהתנדב מלבו, תקחו את תרומתי בעל כרחו" (פסיקתא זוטרתא שמות פרק כה ד"ה ב דבר אל).

 

אף שהמדרש מתייחס למצב של אדם שהתנדב כבר תרומה, לימוד המדרש על תרומה שיש בה כפייה, נובע מלשון הכתוב המנכסת את התרומה לה' - "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

 

תרומה שהיא ציווי

 

הלשון הנוספת המגדילה עוד יותר את משקל הקב"ה בתרומה היא - "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם".

 

לשון זו, לכאורה מעקרת את -  הנדבה והרצון הטוב שבתרומה והופכת אותה לציווי ככל שאר ציוויי התורה.

 

הרמב"ן  במקום עומד על העניין, ויוצר שילוב בין כוחו של האדם ומגמת הציווי המגיעה מלמעלה. 

 

"וזאת התרומה - על דרך האמת הוא כמו וה' נתן חכמה לשלמה (מ"א ה כו')...וכתיב מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (ק' י"ב) במדרש מזקנים אתבונן, והמבין יתבונן" (רמב"ן שמות כ"ה, ג').

 

את "חדירת" הציווי האלוהי למגמת התרומה ורצונו הבחירי של האדם, מבאר הרמב"ן כמו הופעת החוכמה האלוהית אצל שלמה. אף ששלמה פועל את בניין הבית בחוכמתו, חוכמה זו ניטעת בו מכוח ה'.

את הבסיס למגמה זו מביא הרמב"ן מן המדרש.

 

"... דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשנו, לא כפרעה שאמר (יחזקאל כ"ט) לי יאורי ואני עשיתני, ורבי אחא אמר דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנו משלימים את נפשותינו" (בראשית רבה פרשה ק', א').

 

קביעת המדרש היא, שבעצם בריאתנו מעורבות ה' בתוכנו היא לא רק ביצירתנו, אלא אף בהשלמת נפשותינו, שאינה רק מכוח עצמנו אלא מכוחו של ה'.

יחסי הגומלין הללו בין ישראל לבין ה' הם המביאים לכך שגם חוכמתנו האישית, היא חלק בלתי נפרד מחוכמת ה' המופיעה אלינו מכוחו.

 

מגמה דומה מביא הכתוב בדברי הימים ביחס לבניין המקדש על ידי שמואל ודוד.

 

"הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית - ... והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש...ולִמֵד לדוד כן" (דברי הימים א', כ"ח, י"ט).

                            

אף ששמואל ודוד מכוח חוכמתם לומדים את מלאכת תבנית המקדש, חוכמה זו מה' מגיעה.

 

כך גם ביחס לתרומת המשכן. תרומת ישראל  מכוח בחירתם החופשית ורצונם היא מגיעה. אולם רצונם של ישראל היא גם רצונו של ה' הטבוע בישראל כחלק בלתי נפרד מעצמותם. ממילא ניתן לומר על תרומה זו בד בבד גם  וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, גם תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי וגם את לשון הציווי - "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם".

 

אולם גם תשובה זו עוד אינה פותרת את בעיית השילוב שבין כוחם ועוצמתם הבחירית של ישראל שאמורים היו להיות מובעים בכוח רצונם הטוב, לבין כוח הציווי והכפייה של החוכמה האלוהית את דברה. אם אכן החוכמה האלוהית מתלבשת דרך חוכמתו של האדם וכופה עליה את חוכמתה, איזו מעלה יש בכך מעבר למעשה הציווי הרגיל? האם אין זו רק מראית עין של בחירה חופשית שאין בה ממש?

 

תרומה מהר סיני.

 

נראה שתשובה לדבר נוכל לקבל דרך שאלת מיקום פרשת התרומה בסדר פרשיות התורה, האם נאמרה לאחר עלייתו של משה להר סיני, או לאחר ירידתו של משה ביום כיפור בקבלתו את הלוחות השניים.

 

על פי פשט הפסוקים, פרשת תרומה מגיעה לאחר עלייתו של משה אל ההר (בסוף פרשת משפטים). 

 

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (שמות כ"ד, י"ח - כ"ה, ב').

 

כך גם מבאר האבן עזרא במקום

 

"בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם, שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו, ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר" (אבן עזרא שמות פרק כה ד"ה וידבר).

 

על פי הבנה זו המשכן הוא חלק מן התוכנית האלוהית המקורית - החוכמה האלוהית הניתנת למשה בהיותו בהר סיני לקבל את התורה.

 

אולם נראה שאת ציווי המשכן, ממקמים חז"ל גם אחרת.

 

תרומה מהעגל

 

לאחר שהכתוב מביא את תכני וציוויי התורה בפרשות משפטים, תרומה, תצווה וכי תישא, לאחר פירוט מבנה המשכן וכליו, מסיים הכתוב את המהלך כולו בנתינת ה' למשה את לוחות הברית.

 

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות ל"א, י"ח).

 

נראה היה באופן פשוט לראות את כל הציוויים שנכתבו עד עתה כדברים שנאמרו למשה בהר, אולם רש"י דווקא פה מבאר לנו שכל ציוויי המשכן רק לאחר יום כיפור נאמרו.

 

"ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן" (רש"י שמות ל"א, י"ח).

 

כך סובר רש"י אף שהערת הסוגריים על ביאורו מקשה על הדבר.

 

"צריך עיון טובא דילמא הכל כסדר וציווי הקדוש ברוך הוא למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל וקודם רדתו מההר עשו את העגל. ומשה לא הגיד לישראל צווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקדוש ברוך הוא".

 

ברור אם כן שמצד פשט הכתובים לא חייב היה רש"י לייחס את כל פרשיות המשכן לשלב שלאחר ירידת משה עם הלוחות השניים ביום הכיפורים. הבנתו את מיקום פרשיות המשכן באופן זה, ממקם את נושא תרומת המשכן על רקע חטא העגל.

 

אילו כוחות כנוסים בתרומה שכזו? זאת ניתן ללמוד מן הירושלמי המתייחס לכוחם של ישראל לתרום.

 

"אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי שקלים פרק א ה"א).

 

את אותם הכוחות שתורמים ישראל לעגל, הם תורמים לאחר מכן למשכן. על פי הבנה זו כל תרומת המשכן, היא ניתוב כוחותיהם ומגמתם של ישראל שהופיעו בחטא העגל, להיות חלק ממעגל הופעת  השכינה, גם אם לא תוכנן כך לכתחילה.

 

"כך אמר משה לישראל ודי זהב למשכן ודי זהב לעגל...עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל...(שמות כ"ה, י"ז) ועשית כפרת זהב טהור, יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל". (ספרי דברים פיסקא א ד"ה רבי שמעון )

.

להופיע שכינה במוחש

 

מדברי ספר הכוזרי אנו למדים שמגמתם של ישראל במעשה  העגל להרחיב את הופעת השכינה עד כמה שאפשר בממדי המוחש.

 

"...אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז... חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כוח אלוקי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצות האלוה...." (כוזרי מאמר ראשון סעיף צ"ז).

 

משיר השירים אנו למדים, שמגמת השכינה הנוצרת מתוך חטא העגל מעמיקה ביותר את מעורבות השכינה במוחש.

 

"צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין - דודי נעשה לי כמו שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עונם ואמר התנדבו למשכן ויבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (שיר השירים א', י"ג).

 

המשכן הוא על פי המגמה שמופיעה בשיר השירים שדרוג של הופעת השכינה בישראל "טוב מן הראשון", כששכינת ה' המופיעה בין בדי הארון מוגדרת מעתה " בֵּין שָׁדַי יָלִין" (רש"י במקום).

 

אם טועים היינו לחשוב שדימוי זה הוא מקרי, הרי את אותה מגמה ואף מורחבת יותר אנו מוצאים במסכת יומא.

 

"רב יהודה רמי: כתיב (מלכים א' ח') ויראו ראשי הבדים וכתיב (מלכים א' ח') ולא יראו החוצה - הא כיצד? - נראין ואין נראין... הא כיצד - דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר (שיר השירים א') צרור המר דודי לי בין שדי ילין" (יומא נ"ד, ע"א).

 

את המגמה הזו מעצימה הגמרא בהביאה את דברי רב קטינא.

 

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה".

 

ברור שאיחוד ישראל עם השכינה "בדמות כרובים המדובקין זה בזה ואחוזין ומחבקין זה את זה כזכר החובק את הנקבה" (רש"י במקום), לא נועד להיות דימו שירי או מטאפורי  ליחסי ישראל עם השכינה, אלא ביטוי ממשי לעומק הופעת השכינה במוחש, עד כדי יכולת תיאורה בביטויי איחוד גופניים.

 

איזה סוג של השפעה יוצרת שכינת ה' כשהיא מופיעה בדיוטא כה מוחשית? על כך נוכל ללמוד מתכונתם של אותם ה"בדים"\"דדים" - "להאריך".

 

"וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א', ח', ח').

 

גם פה מבאר רש"י כפי ביאור הגמרא ביומא שהבדים היו "דוחקים ובולטין כעין דדי אישה". אולם לשון הכתוב "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים" מלמד את חז"ל על עוצמת הפריה והרבייה שהם משפיעים.

 

"הנה מטתו זה בית המקדש כשם שהמטה אינה אלא לפריה ורביה כך כל מה שהיה בביהמ"ק היה פרה ורבה שנאמר ויאריכו הבדים" (במדבר רבה פרשה יא ד"ה ג כה תברכו).

 

לשון הכתוב "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים", מתאר את תכונת האין סוף המופיע בראשי הבדים כעין דדי אישה ליצור כוח עצום של פריה ורבייה, המגיע עד כדי הנפשת המקדש בכתליו ובחומריו.

 

המדרש אף ממשיך ומתאר את עוצמת הפריון וכוח ההנפשה המופיע במקדש מזוויות נוספות. זהב המקדש שהיה עושה פירות וקירות המקדש שציורי האילנות שבו היו אף הם עושים פירות.

 

"ואומר הזהב זהב פרוים מהו פרוים שהיה עושה פירות ואומר (שם /מלכים/ א ז) בית יער הלבנון למה נקראת בית המקדש יער הלבנון לומר לך מה יער עושה פירות אף בית המקדש הצורות שהיו בקירותיו של זהב שהיו מצוירין שם כל מיני אילנות היו עושים פירות".

 

מיקום ציווי המשכן לאחר פרשת חטא העגל, מייחס אם כן את חדירת השכינה למחוזות המוחש, ואת כוח הפריית החיים שהיא יוצרת, למאמץ שעושים ישראל בחטא העגל להרחיב את הופעת ה' אף במוחש.

 

הרצון האלוהי ורצון האדם מעורים זה בזה

 

אולם אם אנו חוזרים אל פשט הכתובים, המביאים את כל פרשת תרומת המקדש כהמשך לעליית משה אל הר ארבעים יום וארבעים לילה, כאן מתאימה מסקנת הכתובים שלאחר מעמד הר סיני -

 

"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ', י"ח - י"ט).

 

כיוון שהכתוב אינו אומר "לא תעשון לכם אלוהי כסף וכו', אלא "לא תעשון אִתִּי, לומדים מכך חז"ל שאמנם השכינה מופיעה דרך כסף וזהב, אך רק על פי ציווי.

 

"בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות...בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב" (רש"י במקום).

 

הופעת השכינה מן השמים, מאפשרת את הופעתה במוחש רק במחוזות הציווי, ולא כפי רצון האדם. רק באופן זה יכולים הגוף והחומר להצליח "למתוח" עצמם מעבר לתחימת גבולותיהם, להופיע אין סוף חיים.

ברור, שהדגש מקור החיים שמופיע בהר סיני מן השמים, מצמצם את מרחב האפשרויות להופעת ה' במוחש, ומדגיש מגמה הפוכה לזו שראינו שמופיעה מכוח חטא העגל.

 

איך ניתן אם כן לגשר בין המגמה המצמידה את בניית המשכן והכלים שבו למאמר ה' בהר סיני, לבין המגמה המחברת אותם לפריצת ישראל את גבול הציווי במעשה העגל לכיוון המוחש?

 

נראה שהתשובה לכך נמצאת בלשונות התרומה השונות שראינו בתחילת פרשת תרומה.

 

כפי שבארנו בתחילה, מבנה השכינה בנוי משלשה יסודות המכהנים בצוותא.

 

תרומת ישראל - בו ה' "מכור" לישראל ושכינתו תלויה בדרך הופעתה על ידי ישראל ("וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"). פאן זה שבבניין המשכן מבליט את מגמת ישראל בו, המעצימים את הופעת ה' במוחש דרך בחירתם החופשית. בפאן זה, קיימותן ה"אלמוות" של תרומת ישראל עם מימד ה"עגל" שבה, יהיה מכוח שיעבוד השכינה לישראל, במעשיהם.

 

בד בבד מעורב בבניין המשכן הפאן השני - "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

 

תרומת ה' - בפאן זה, גם ב"תרומת ישראל" - בכוח עצמותם הבחירית, טמונה חוכמת ה' שאינה תלויה באדם אלא מה' היא באה. חוכמת ה' הזו טבועה אף בתוך מגמת ישראל בעגל - להעמיק את הופעת ה' במוחש מעבר למרחב הציווי האלוהי. גם שם, עומדת החוכמה האלוהית לתת לפריצה הזו את מימדיה הנכונים שיאפשרו לה בהמשך להוות אף היא חלק מדרכי הופעת השכינה. כאן מקבלת "תרומת העם" את תוקפה האין סופי מחוכמת ה' העצמאית הטבועה בתוכה.

 

הפאן השלישי הוא - "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ".

 

ציווי ה' על התרומה - הציווי, מאזן את מגמת ה"תרומה" של ישראל  ומגביל את מרחב ההופעה במוחש רק מכוח הציווי בלבד, ולא מעבר לו.

 

רק שילוב בין שלשת דרכי הופעת השכינה הללו, יכול להביא לשכינת ה' המושלמת בארץ, מתוך שרק כך לא מסורס שום צד מצדדי המרכיבים את השכינה - הקב"ה וישראל.


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות